תחילת שנה, מידות גדולות

ביום שלישי הקרוב, בשעה טובה ומוצלחת,

בנות בתי הספר היסודי והגנים של המגזר החרדי חוזרות ללימודים.

יש לי 3 בנות.

אני מתרגשת.

הכל מוכן לקראת ההתחלה החדשה:

תלבושות, ילקוטים עם כל הציוד הנדרש, ואפילו תכשיטים חדשים.

בפוסט הזה אני רוצה לשתף אתכן, האימהות, במנהג שקיבלתי על עצמי,

ושכל שנה אני חושבת שהייתי צריכה לכתוב לכן על כך ותמיד אני נזכרת

אחרי שהתחילה השנה. אז כבר שנה שלמה כתוב לי ביומן:

לכתוב בפוסט שלפני תחילת השנה לגבי…

טוב, זה הדבר הראשון שאני כותבת לכן עליו:

מידי שנה אני מקפידה לשים לילדים שלי בילקוט\תיק שלהם

משהו שיחמם להם את הלב עם פתק מאמא,

וכשהיה גם אבא ביחד עם אמא, אז גם מאבא.

משהו לכבוד תחילת השנה החדשה.

השנה קניתי לכל הבנות תכשיט, כל אחת ומה שאבד/נשבר/נהרס

בחודשים האחרונים וחיכה לרגע הזה.

תכשיטים שקניתי במבצע של 3 ב 100 ₪.

מזמינה אתכן ואתכם לאמץ את הרעיון לילדכם ולילדותכם.

ואם כבר ענייני שנה חדשה, מצרפת כאן פוסט

שכתבתי לפני כשבוע ברשת החברתית. המטרה של הפוסט היא בעיקר

להגדיל את הדרישה מבתי הספר לדאוג לתלבושות לילדות שמשקלן לא רגיל.

זו אחריות בית הספר לדאוג לכך. אם יותר אימהות תעדכנה את בית הספר

על הקושי הזה (וברור לי שאני לא האמא היחידה לילדה כבדת משקל)

בתי הספר יהיו מחוייבים לפעול לשינוי. וזה הפוסט:

לאה עולה לכיתה ה'. היא כבר בת 10.5.

מאז שהיא נכנסה לבית הספר, הדופק שלי על 300.

אני אמא. אמא יודעת. אמא מרגישה. אמא, כשהיא רוצה, היא רואה הכל,

והיא רואה קדימה, 50 שנה קדימה.

ואני ראיתי שמשהו עם המשקל לא תקין.

מגיל שנתיים היא בבדיקות מסוגים שונים כדי להבין למה, ובעיקר,

איך אני יכולה לשנות את זה.

אני לא מתכוונת לפרט כאן את הדרך שעשיתי איתה,

אלא רק לציין שהכל תקין, יש לה פשוט גנים של משקל עודף

משני הצדדים והיא ירשה את כל הכובד הזה,

ומה שחשוב לי זה להגיע לשורה התחתונה שתאפשר את המשך הסיפור:

כרגע לאה במשקל חריג מאד. חריג מאד מאד מאד.

ואחד הפחדים הגדולים שלי, כאישה שמתמודדת בעצמה עם משקל כבד

מאז ומעולם, מתממש. הבת שלי הולכת להתמודד עם משא סופר כבד,

ואני יודעת מה זה לסחוב משא כזה…

בכולופן, כבר בכיתה ב' לא היו חצאיות בית ספר שמתאימות למידות שלה, והחולצות שהתאימו היו של הכיתות הגבוהות.

מאז, כל שנה אני תופרת לה חצאיות פליסה ובמהלך השנה אני נאלצת להחליף את כל הגרדרובה בין 3 ל – 4 פעמים בשנה בממוצע.

כל פעם מחדש הלב שלי נופל.

אף פעם לא הערתי לה על המשקל.

מעולם לא הלכתי איתה לתופרת וסיפרתי כמה קשה לי,

אלא כמה אני רוצה שתיהיה לה את החצאית הכי נוחה והכי יפה ואני לא זזה משם עד שלאה אוהבת את מה שנתפר עבורה.

הפעם, כנראה, היא זיהתה שעצוב לי.

"אמא, את עצובה?" היא שאלה כשהתופרת הייתה עסוקה בלכתוב קבלה (ידנית, כמו פעם)

"האמת שכן" אמרתי.

"למה, אמא?"

"כי אני רואה שלא קל לך" אמרתי.

היא פתאום התקרבה אלי ופתחה ידיים לחיבוק.

חיבקתי אותה חזק, כמו שהיא אוהבת.

לקחתי את הקבלה ויצאנו.

כך מצאתי פתרון לחצאיות. פתרון שעולה הון.

לכיתה ד' כבר לא התאימו יותר חולצות בית הספר.

המידה הכי גדולה, הייתה קטנה על לאה.

הייתי מבוהלת עד אימה, עד שהמוכרת אמרה שאפשר לקנות צווארונים

ומעל זה סוודר כזה, ואז לא צריך יותר חולצה של בית ספר ספציפי.

הרגשתי קרן אור נשלחת אלי ושמחתי מאד.

כמובן שקניתי מיד כמה צווארונים וסוודרים כאלו.

(מוזר לי לקרוא להם 'סוודר' כי הם לא. זה יותר כמו חולצה בצבע כחול כהה,

בלי כפתורים, שמכסה הכל).

במהלך השנה ראיתי איך הגוף עולה והסוודרים מתחילים להיות צרים

והשתדלתי לא לחשוב על זה. לפעמים הדחקה עוזרת לצלוח ימים מורכבים.

והנה, הכנות לכיתה ה'.

הלכנו למתפרה המיוחדת של חצאיות הפליסה. הזמנתי 3 חצאיות,

כמו בכל פעם, 350 ש"ח לכל חצאית, וסימנתי וי על זה.

חזרנו לחנות התלבושות.

כמובן, אין חולצות מתאימות. יש צווארונים.

וסוודרים?

זהו. אין יותר. המידה הכי גדולה ניתנה לנו בשנה שעברה.

ניגשתי למוכרת והתחננתי שתעזור לי למצוא פתרון.

היא אמרה שאין. פשוט אין. רק ללכת לתופרת שמבינה בגזרות,

שתתפור במיוחד.

הלב שלי נפל.

די. אין לי כח לזה.

שונאת!!! בגדים תפורים לפי מידה!

יש לי היסטוריה אישית מורכבת עם בגדים תפורים בגלל משקל עודף.

כל שנות הילדות והבגרות שלי ביליתי אצל התופרת רגינה שנזפה בי

שאני שוב עולה במשקל והיא שוב צריכה לתפור הכל מהתחלה.

מסכנה שכמותה.

כמה חלמתי להיכנס לחנות, לבחור מה שאני רוצה, למדוד,

לראות שמתאים! לשלם וללכת? כמה???

יצאנו מהחנות עם שקיות מלאות: חולצות וחצאיות למלי וצווארונים ללאה.

אמרתי לה שנלך לתופרת שכבר מכירה אותנו מתיקוני הבגדים לאורך כל השנה ויהיה בסדר, העיקר שלא תדאג.

הגענו אל התופרת.

היא סימנה את התיקונים שמלי צריכה.

ואז לקחה מידות ללאה.

ואז אמרה לתומה, שיש איזו חנות בירושלים, לא רחוקה מידי,

שיש שם מידות שיכולות להתאים גם ללאה,

ושהיא ראתה שם בשבוע שעבר סוודרים בדיוק כמו שלאה צריכה.

אני רוויית אכזבות בענייני בגדים. כואב לי כבר מספיק. נמאס לי ללכת,

למדוד, לגלות שהיה ברור שלא תיהיה המידה הנכונה וללכת בלב שבור.

וכשמדובר בלאה שלי, אז מדובר גם ב – 2 לבבות שבורים.

אני לא יכולה לשאת גם את הכאב והאכזבה שלה.

"עזבי, תתפרי וזהו. חבל על המאמצים שלנו" אמרתי לה,

אבל היא התעקשה ממש.

"יש עכשיו 70% הנחה! אני אומרת לך! תנסי! אני ראיתי בעיניים שלי!"

אז ניסינו.

עשיתי שינוי במסלול ויצאנו לכיוון החנות.

כל הדרך אמרתי לעצמי שלא נורא אם לא נמצא כי יש תופרת שלקחה מידות ובעז"ה יהיה ללאה כל מה שהיא צריכה.

הגענו לחנות, JUNEE, חנות שאני בכלל לא מכירה ומסתבר שיש שם גם מידות גדולות מאד (לנשים, כמובן, לא לילדות).

ומסתבר גם שיש עכשיו 70% הנחה. למה? ככה.

כדי להמתיק ללאה ולי את הגלולה.

ומסתבר שיש שם בדיוק את מה שלאה צריכה.

בדיוק.

המוכרת המתוקה, בחורה בשנות העשרה, ממש ניסתה לעזור,

והביאה עוד סוג ועוד חולצה.

ולשם שינוי, חלק גדול מהפריטים עלו על לאה.

לא כולם החמיאו, אבל לפחות עלו.

והילדה קרנה מאושר.

והלב שלי… התחיל לנשום סדיר.

וכשמדדתי לה חולצה שהייתה גדולה עליה היא אמרה לי בעיניים זורחות:

"אמא! יש בגדים שהם גדולים עלי! איזה כיף!"

חיבקתי אותה ואמרתי לה: "גם אני שמחה כשאני מוצאת שיש בגדים שגדולים עלי!"

ובתוכי בכיתי, שזה מה שמשמח אותה, כשהיא רק בת 10.5

יצאנו משם לקנות את הציוד לשנה הבאה. בדרך התקשרתי לתופרת לבטל את התפירה של הסוודרים ולברך אותה בכל הברכות שכתובות בתורה, וגם בכאלו שלא.

חזרנו הביתה עמוסות בשקיות, ב"ה.

ושום דבר לא היה יקר וחשוב כמו הסוודרים החדשים של לאה!

שנזכה אנחנו וילדינו להתחיל את שנת הלימודים ברגל ימין ולהמשיך אותה בשתי רגליים יציבות על קרקע בטוחה.

איתך, בהתחלה, באמצע ובסוף