למה בסוף החלטתי כן לשלוח את הפוסט הזה

התלבטתי רבות על מה לכתוב היום. דווקא הנושאים שרציתי לא קשורים לחג או למלחמה, ונראה שזה לא הזמן לכתוב עליהם, ולא התחשק לי לכתוב על נקיון החמץ או על השפעת המלחמה. וכשאני לא כותבת מה שאני מחוברת אליו – זה פשוט לא זה.

מפה לשם, הבנות חזרו מאבא שלהן, וכביסות וטלפונים והדיוור שאני מוציאה בעניינים הכלכליים…

וכבר הגיעה השעה 1:30 בלילה ועדיין התלבטתי על מה לכתוב.

בסוף בחרתי בנושא מסוים, כתבתי עליו פוסט שלם והחלטתי לא לשלוח אותו מכל מיני סיבות.

אני והתכנונים שלי…

 

2 בלילה.

קיבלתי הודעת וואטספ מאישה גרושה שאני מכירה לא ממזמן שיש לה ערימות של ספרים לילדים שהיא התבקשה להעביר לנשים גרושות עם ילדים בירושלים והיא רוצה להביא גם לי, ואולי אני ערה והיא תעבור דרכי עם הרכב.

היא העיזה לכתוב לי כי היא יודעת שאני ערה בשעות האלו.

כתבתי לה שאפשר גם מחר, אבל אם זה על הדרך שלה ויעזור לה להיפטר מהם עכשיו – אז אזרוק על עצמי משו וארד.

והיא באה.

ועמדנו ודיברנו למעלה משעה.

חוץ מחתולי רחוב ורכב בודד פה ושם – לא היה איש או אישה.

שקט של לילה

וקור מקפיא עצמות של רחוב ירושלמי קריר.

ורכב קטן מלא בערימות של ספרי ילדים ודיסקים לילדים שמחכים להימסר.

ואישה אחת, שהייתה בעלת נכסים ועושר רב, שבעקבות סיפור גירושים מזעזע שעדיין לא נגמר – לקחו לה את הבית, ועסק ענק של מליונים ואת ילדיה הקטנים והשאירו אותה בלי כלום במובן הכי פשוט של המילה, כולל זה שהיא גרה ברכב שלה במשך כמה חודשים (היום היא בחדרון קטן), וכל מה שהיא עושה כל היום זה לנסוע מקבר לקבר ולהתפלל לישועה ("דבורי, אני בדרך לאמא רחל. אני יכולה לעבור דרכך. את באה? אולי אחרי זה נקפוץ לשמעון הצדיק…") או לעזור במה שהיא יכולה ("אמרתי להקב"ה שיש לי רכב. זה כל מה שיש לי כרגע ועם זה אני מוכנה לעשות כל מה שאפשר. אז נסעתי לעיר… כדי להביא את הספרים האלו שישמחו ילדים בחג"), ואפילו אין לה איפה להיות בחג כי אחד ההורים נפטר, והשני נישא בשנית וחוגג באיזה בית מלון, בלעדיה…

שמעתי ממנה סיפורי זוועות שאוזן לא יכולה לשמוע. חלק מהדברים אני מכירה על בשרי מול בתי הדין, אבל מה שהיא סיפרה גימד את מה שאני עוברת.

 

ב 3:30 בלילה עליתי הביתה עם 2 ספרים חדשים לילדים, משחק קלפים, 3 דיסקים שהם מאד מאד אוהבים וקרם ידיים חמוד בשבילי שנשלחו מארגון לנשים גרושות, ועם 2 דברים חשובים:

1.אמרתי תודה לה'.
אמנם אין לי בית.

ועדיין בהליכים לא פשוטים מול הגרוש בבית הדין

אבל

לא מדובר במליונים, רק בכמה מאות אלפים

ואני יכולה להמשיך לנהל את העסק שלי

והכי הכי הכי הכי חשוב: הילדים איתי. כולם. במשמורת מלאה.

לא גרתי ברכב אפילו דקה. תמיד הייתה לי קורת גג.

ואם הייתי אומרת לאמא שלי שאין לי איפה להיות בחג – היא הייתה עוזבת הכל ודואגת לי בכל מחיר.

ואם לא היא – אז אחיות שלי.

ואם לא אחיות שלי – אז חברות שלי.

תודה ה', שיש לי כל מה שאני צריכה!

כמה שאני תמיד מודה לו. כל יום! לפעמים סיפור כזה נורא מזכיר שאני לא מודה מספיק.

תעצרי הכל! כן, את שקוראת! ותגידי תודה לה' על כל מה שיש לך גם אם אין לך כל מה שאת רוצה או חושבת שאת צריכה!

שאני שולחת את הפוסט שהחלטתי לא לשלוח.
הנה הוא לפניך. מילה במילה.

 

אחד מהתנאים לחוסן אישי הוא חוסן קהילתי.

על פי דו"ח האושר העולמי לשנת 2025 (המתבסס על ממוצע 2022-2024), ישראל מדורגת במקום ה-8 בעולם. למרות ירידה קלה מהעשירייה העליונה בעקבות מלחמה וסערות פוליטיות, ישראל נותרה בצמרת בזכות חוסן חברתי וקשרים חברתיים חזקים.

איך זה יכול להיות?

לכאורה, היינו מצפים להיות איפשהו במקומות האחרונים בזמן שעפים עלינו טילים, לאנשים נחרבים בתים, יש גם משפחות שיש בהם פצועים והרוגים. אנחנו במלחמה בתוך מלחמה כבר שנתיים וחצי ואין פה רגע אחד של שקט.

איך מדינת ישראל, המותקפת משבעה חזיתות, וחוסן מתחבר ביחד?

עם ישראל ידוע בחוסנו הקהילתי. מאז ומתמיד העם הזה היה כגוש אחד, גם כשהוא היה מפולג בתוכו, גם כשהיו מריבות בין חלקיו. עדיין, הוא עם שידוע ביכולת שלו להתגייס בשביל השני.

החודשים שאחרי 7.10 הוכיחו את זה יותר מכל, כשאנשי קפלן נתנו ידיים לחרדים ממודיעין עילית וביחד העמיסו ארגזים לנזקקים.

הפוסט הזה יתמקד בחוסן הזה שלנו, מהחוויה האישית שלי, כמי שמשתייכת לקהילה חסידית וכמי שנכנסה לקטגוריה של אם חד הורית לפני כ – 4 שנים.

הפוסט הזה נכתב גם בהתרגשות, על ההתגייסות של ארגונים כאלו ואחרים, וגם עם כאב, שחלק מהם נאלצתי להכיר לאור העובדה שאני גרושה ואם לילדים, וכן מתוך ידיעה שיהיו מי שיקראו את הפוסט הזה וירגישו עוד יותר לבד.

ולכן, יש בסוף הפוסט גם בקשה.

 

אחרי הפגיעה הקשה בערד לפני כשבוע בעקבות טיל שפגע פגיעה ישירה והחריב 4 בניינים ופצע מעל 100 איש – נוכחתי לראות איך חסידות שלמה מתגייסת בתוך דקות(!!!) למען עשרות משפחות! לא שזה חדש לי, ובכל זאת, זה היה מפעים.

כחלק מנשות החסידות קיבלתי גם אני בכל יום אינסוף צינטוקים עם בקשות לעזרה ותמיכה למפוני ערד, החל מגיוס כספים כדי לסייע בקניית כל מה שצריך, כיוון שמדובר במשפחות עם ילדים שאיבדו הכל, ממש הכל, והמשך בסיוע כזה ואחר במלונות המפונים, עזרה רגשית, נפשית, טכנית.

כל החסידות כולה התגייסה לטובת נפגעי ערד.

אחיינים שלי שגרים בעיר ושמעו את ה"בום" זינקו מבתיהם בנעלי בית כדי לסייע בחילוץ פצועים, בהסעתם לבתי חולים, בפינויים לבתי משפחה באזורים מרוחקים ועוד.

צוותות של אנשי מקצוע הוקפצו לסייע לכלל התושבים כדי להתמודד עם הטראומה במשך הימים שאחרי.

אוכל חם הוגש לכל דורש.

חנויות פתחו את שעריהן כדי שהמשפחות הנפגעות ייקחו כל צרכן.

אני לא מדברת על העזרה שהגישה העירייה. אני מתייחסת רק לעזרה של אנשי החסידות בעיר ערד ובכל הארץ.

הסיפורים ששמעתי, חלקם מכלי ראשון, מרגשים בצורה מעוררת התפעלות.

איזה כח יש לקבוצת אנשים שמחוייבת מבחינה קהילתית לאנשיה!

 

הסיוע הזה לא היה חד פעמי. הוא קיים כל השנה באופן כזה או אחר, ואני לא חושבת שהוא בלעדי לחסידות שלי. ממה שאני מכירה, בכל חסידות יש סיוע לאנשי החסידות. ובכל שכונה חרדית יש גבאי צדקה.

והלוואי ויש עוד רבים כאלו.

 

מלבד המלחמה, יש חזית אחרת, שהיא יומיומית. החזית של האימהות הגרושות (יש גם אלמנות, ומשפחות עם בעיות רפואיות או עם ילדים מיוחדים. הפעם אני מתמקדת בחוויה שלי).

מי שלא מגדלת ילדים לבד, ממש לבד, לא יכולה לתאר לעצמה כמה זה מורכב. לפעמים זה בדברים הכי פשוטים, כמו לשתף רגע בקושי עם ילד מסוים שבאופן טבעי כל זוג נשוי הופך בנושא זה עם זו, ולקבל החלטה בעניין עם הילד, אבל… ולהתייעץ עם אחות או אמא זה לא כמו עם בן זוג. לא דומה ולא קרוב.

אני לא הולכת לתאר את המורכבות הזו, רק אומרת שאני, שאני אישה הכי עצמאית שאת מכירה בכל מובן שהוא, מוצאת את עצמי בהתמודדויות לא פשוטות בכלל, אז מה קורה לאותן אימהות שהן פחות עצמאיות, פחות בעלות חוסן?

 

מאז שנכנסתי לקטגוריה של גרושה עם ילדים נחשפתי לקשיים הגדולים, אבל גם ללב גדול שלא ידעתי שקיים שמוקדש במיוחד לנו או לילדנו.

בחסידות שלנו יש ארגון שתומך בילדים להורים גרושים, כרגע רק לבנים.

מעבר לעובדה שהבן שלי זקף את גבו וראשו בזכות זה שהוא יודע שהוא לא לבד ושיש עוד עשרות בחורים להורים גרושים – הארגון דואג לפנק אותו ואת חבריו כמה פעמים בשנה בצורה יוצאת דופן, בהשקעה כלכלית ואישית מעוררת התפעלות.

אני לא יודעת כמה מותר לי לספר ולכן כותבת רק בקווים כלליים כדי לתת השראה לאלו שיכולים לעשות זאת בקהילתם, בשכונתם, במגזרם, באשר הם. ואומרת מראש – אני אתייחס לחלקים הכלכליים אבל זה הרבה הרבה יותר מזה, ומדובר בהצלת נפשות של ממש.

 

לפני כמה ימים הבן שלי הגיע הביתה עם שוברים במתנה של כובע וקפיטע, שהגיעו מהארגון. הכובע שלו היה במצב לא טוב והצעתי לקנות חדש כבר בתחילת המלחמה אבל הוא אמר שהוא שמע מחברים שלו, ותיקים ממנו, שמקבלים לחג שובר במתנה. אז חיכינו. ואכן כך.

מהרגע שקיבלנו את השובר הוא כבר רצה שנלך לבחור. ממש ממש רצה.

כשהלכתי איתו השבוע לבחור כובע (בתור מומחית לכובע בחורים חסידיים, כן?) שאלתי את המוכר על ההבדלים בין הכובעים, משום שכמומחית בתחום(…) כולם נראים לי אותו הדבר.

תכל'ס, מדובר בכובע מאד ספציפי שיש לכל הבחורים בחסידות. זה לא שבאמת יש אפשרות לבחור משהו אחר, אבל מסתבר שיש הבדל מאד גדול באיכות.

המוכר פשוט אמר: "הכובע שהוא מקבל הוא הכי טוב והכי יקר".

הסתקרנתי. "מה טווח העלויות?" שאלתי.

"מתחיל מ 300 ₪ ועד 1,000 ₪. אתם קיבלתם את הכי יקר".

זה היה רגע שהסתכלתי על הבן שלי בהלם.

"אתה קולט?" אמרתי לו. "נתנו לכם את הכובע הכי יקר!"

ומיד חישבתי: קרוב ל 100 בחורים כפול 1,000 ₪ לבחור, וזה רק התלושים לכובע!!!

הבחורצ'יק, שכבר מזמן לא ילד, חייך חיוך גדול.

"אני לא מאמינה שככה פינקו אתכם, טובי. אף אחד לא חייב לך או לי כלום ותראה, דאגו להכי יקר שיש. אין מילים".

הופתעתי מאד והתרגשתי מאד וכן, גם שמחתי מאד כשראיתי את הבן שלי מחזיק את הקופסה עם הכובע החדש בחרדת קודש, שרק לא תירטב הקופסה בגשם הסוער שתפס אותנו.

אין לתאר כמה הוא שמח עם הכובע החדש!

לא ביקשנו את השובר הזה, אבל קיבלנו במתנה.

כך גם קפיטע ('החליפה' של שבת), מסתבר, מהיקר ביותר שיש בחנות.

לא התבקשנו לבחור איזה סוג, אלא מלכתחילה הביאו לנו את ההכי טוב.

וביננו, הייתי מחכה עוד כמה חודשים ולא קונה עכשיו חדש כי הקפיטע שלו בסדר. נכון, יש כבר קצת צ'פים פה ושם אבל לא בשביל להשקיע כמה מאות שקלים עכשיו כשזה לא דחוף. בוודאי לא כשאנחנו בערב חג יקר כל כך ורגע לפני החלפת עונות השנה, מה שמצריך קניה של בגדי ונעלי קיץ לכולם וכל מה שמסתעף מזה.

והנה, יש לו חדש.

בנוסף, הוא קיבל עוד שובר של כמה מאות שקלים לרכישה בחנויות שתמיד יש מה לקנות בהם בבית יהודי.

ככה פינקתי את הבחור שלי בסט מצעים חדש נוסף, כמו שהוא ביקש.

וגם את עצמי.

לא התכוונתי לקנות בשבילי שום דבר לחג כי יש לי ב"ה הכל, ואני לא צריכה עוד תכשיט רק כי "צריך לקנות", ובגדים חדשים קניתי לפני פחות מחודש לחתונה של אחיינית שלי, אחרי שירדתי 39 ק"ג וכבר לא היה אף בגד שיכולתי לצאת איתו מהבית לחתונה שנראה נורמלי.

אבל הנה, יש לי מצעים חדשים, מהממים, שבחיים לא הייתי קונה מיוזמתי, מחנות שווה ממש, במתנה.

ככה, בזכות אנשים שאני לא מכירה, שתרמו מכספם, יכולתי להתפנק במשהו שהוא לגמרי מותרות, אחרי שהבן שלי והבנות מסודרות ב"ה בכל מה שהם צריכים.

יותר מזה, הערב, מוצ"ש, קיבלתי טלפון שמחכה לי שליח ואם אני יכולה לרדת לפתח הבנין.

ארגון חדש שהוקם בחסידות לטובת הנשים הגרושות (והגרושים) שלח לי ולשאר הגרושות מתנה שעלותה כמה מאות שקלים. שוב, משהו שרציתי אבל לא קניתי כי אני לא חייבת, והנה נחת לי בידיים, במתנה, עם ברכה אישית מהרבנית.

לא ציפיתי. לא התכוננתי. לא ידעתי שאקבל.

זה הכיף של הפתעות טובות, שאת לא מחכה להן והן פשוט דופקות לך בדלת, רק כי מישהו חשב עליך ורוצה לשמח אותך.

בחיים לא יכולתי לדעת כמה דבר כזה יכול לשמח. זה לא המצעים החדשים, זו התחושה שיש מישהו שזוכר אותך. מישהו שאת לא מכירה, אבל העובדה שאת מתמודדת נוגע לו בלב.

כי ביום-יום את לבד. הכי לבד. ופתאום יש רגעים במהלך השנה שאת מבינה שאמנם יש דברים שאת באמת לבד איתם, אבל במה שקצת אפשר להקל – יש מישהו שרוצה שתדעי שאת לא לבד.

וזה גם המצעים החדשים, או הכובע החדש, או הספרים מתחילת הפוסט שהילדים שלי יקבלו מחר. כי מי לא אוהב/ת מתנות מפנקות?

 

יש עוד כמה נשים שהפתיעו אותי בצורה כזו או אחרת שאני לא יכולה לפרט כאן, וגם לא הכל קשור לחסידות, אבל כן קשור לאחד הדברים הכי מיוחדים שיש במגזר החרדי במיוחד: תמיכה וסיוע, גם מבלי להיות אלמנה, גרושה, עניה, מסכנה, חולה. ובמיוחד אם את נכנסת לאחת הקטגוריות האלו.

והלוואי ולעולם לא תיכנסי לשם.

 

החלק הנוסף שאני רוצה להתייחס אליו אלו המכירות השכונתיות והקהילתיות.

בהרבה מהקהילות יש התארגנות לפני חגי פסח וחגי תשרי וניתן לרכוש שוברים בהנחות משמעותיות לרכישת אוכל, כלי בית, ביגוד לכל המשפחה, נעליים ועוד, בעלויות מופחתות.

יש גם מכירות ענק בהם ניתן לרכוש הכל בכל מכל בחצי מהעלות הרגילה שעולה בסופרים הזולים ביותר.

כשקיבלתי את רשימת המוצרים והמחירים של החסידות שלנו, התיישבתי מול האתר של משנת יוסף והשוויתי מחירים. רוב המחירים במכירה של הקהילה שלי היו זולים יותר ממשנת יוסף. אבל לא הכל.

כך ישבתי והשוויתי מחירים וסימנתי איפה הכי זול, ורכשתי את מה שצריך בעלויות מופחתות.

כשראיתי את המחירים בסופר – הבנתי כמה משמעותיות ההנחות שהמכירות הענקיות האלו מאפשרות לכל מי שקונה דרכן.

ולא רק זה, יש את מכירת הנעליים המסובסדת שמפרסמת במקומונים נעליים במחירים מגוחכים של 30 ₪ לזוג.

ו'חלוקות' כאלו ואחרות של ארגוני חסד שדואגים למזון בחינם לגמרי.

ועוד לא כתבתי הכל.

וכל זה קורה אך ורק במגזר החרדי (למיטב ידיעתי. תקנו אותי אם אני טועה).

 

אני מתפעלת בכל פעם שאני רואה התארגנות כזו או אחרת של קהילה, של שכונה, של קבוצת אנשים, שמצליחה להבין מהו כח של קבוצה ולהשתמש בה, לדברים טובים, כמובן.

ככה נבנה חוסן.

 

והנה הבקשה:

לפני שנפתח הארגון לגרושות וגרושים בחסידות שלי (ממש לפני חודשים ספורים) קיבלו כל אנשי ונשות החסידות צינטוק ובו בקשה להודיע על כל גרוש וגרושה שהם מכירים מהקהילה, להשאיר את פרטיהם במערכת ספציפית, כדי שיוכלו לצרף גם אותם.

איזו עשייה מדהימה!

איזו מחשבה על אחרים!

מסתבר שכמה וכמה מבני המשפחה שלי השאירו את הפרטים שלי.

כמה מחממת את הלב הידיעה שחשבו עלי.

 

אני פונה מכאן לנשים שיודעות על אחרות (ואחרים) שצריכות עזרה, או שנראה להן שהן צריכות עזרה, לפנות לארגון מטעם הקהילה ולהגיש את שמם, או לכל הפחות, ליצור קשר עם אותה אישה (אלמנה, גרושה, מתמודדת רפואית, או כל דבר שנראה לכם או שאתם יודעים עליו) ולשאול אם אפשר לפנות בשמה לארגון כזה או אחר.

תתפלאו שיהיו כמה שמחכות לטלפון הזה.

תתפלאו כמה נשים לא יודעות שאפשר להעזר.

לפעמים זה רק טלפון קטן שלך.

 

זכורה לי שיחת טלפון מאישה אחת שגרה בשכונה שלי (שגם קוראת את המייל הזה עכשיו) שהכרנו בגינה השכונתית, כשהילדים שלה ושלי שיחקו ביחד, מפה לשם, עוד שבת ועוד אחת, והיא התוודעה לסיפור שלי וגם הצטרפה לדיוור הזה. יום אחד היא הרימה טלפון, התנצלה מראש ואמרה שהיא לא רוצה להתערב אבל רק רוצה לוודא שיש מישהו בקהילה שיודע על ההתמודדות שלי. אמרתי שלא. היא אמרה שזה לא הגיוני שאני ככה לבד והציע שאפנה לכתובת מסוימת. הסברתי למה אני לא יכולה לעשות את זה. כיוון שהיא מהחסידות שלי היא ידעה שיש עם מי לדבר ואני זו שפשוט לא יודעת. היא עירבה את בעלה כשאני איתה על הקו ושאלה אם אוכל לדבר איתו. האיש, הכי חסיד בעולם, שוחח איתי זמן רב, שמע מה שהיה חשוב שישמע ואמר שאין לו 'קשרים' אבל הוא מבטיח לברר מה שצריך.

אחרי השיחה הזו בכיתי שעה, רק על עצם העובדה שיש מישהי שאני בקושי מכירה שהבינה שכנראה אני לא מקושרת למי שיכול לעזור בנושא מסוים, מה שהיה נכון.

בעלה אכן בירר והיא חזרה אלי עם שם של מישהו, אחרי שבעלה כבר דיבר עם מי שצריך ועירב אותו.

הם עשו את החלק הכי חשוב – הם חיברו אותי לכתובת מסוימת ומאד מאד חשובה בעניין שלי.

אני לא יכולה לתאר לכם כמה זה היה משמעותי מבחינתי, גם העובדה שחשבו עלי, ובעיקר, פעלו בשבילי.

הם רק חיברו את החוטים ואני משם המשכתי את מה שיכולתי.

 

לפעמים מדובר בדברים ממש פשוטים.

טלפון. מייל. לחבר בין מישהי אחת לכתובת מסוימת, או לארגון ספציפי.

בשבילכם זה טירחה מסוימת.

בשביל מישהי (או מישהו. אני תמיד זוכרת שיש גם גברים שצריכים עזרה) זה עולם שלם.

 

כאמור, ערב החג הזה הופתעתי מכמה כיוונים/ארגונים/אנשים ואני מכניסה אותו באמת בלב שמח כשיש לילדים ולי כל מה שאנחנו צריכים, וגם עם כמה דברים שאנחנו לא צריכים אבל משמחים את הלב.

לא מובן מאליו בכלל.

הכל זה מתנת חינם של ממש.

ותודה לה' על העם הזה.

 

נ.ב.

מראש אכתוב שאין מה לפנות אלי לגבי ארגונים כאלו ואחרים משום שאין לי קשר ישיר לאף אחד מהם. כל קהילה והארגונים שלה. כן חשוב לחפש אותם, לשאול שכנות ומכרות אם הן מכירות ארגוני סיוע, ואם את חלק מקהילה מסוימת, אז לברר מי הם האנשים שניתן לפנות אליהם. בכל קהילה יש כאלו.

החלק הקשה זה לבקש עזרה. מכירה את המקום הזה. זה בהחלט חלק מההתמודדות, לכן ביקשתי מכל אחת לחשוב על מישהי שאולי היא יכולה לפנות בשמה.

ייאמר לשבחן של כמה נשים נדירות שפנו מיוזמתן אלי כשהודעתי על גירושיי, והציעו עזרה.

זה בהחלט הקל על החלק הזה.

תתפללי על שליחים טובים. הם הרבה פעמים ההבדל בין להרגיש לבד לבין להרגיש שייכת.

נ.ב. נוסף:

לא פירטתי על נשים נדירות נוספות שנמצאות בחיי ויודעות מידי פעם או אחרי פוסט קשוח להרים טלפון, לשאול אם צריך משהו, לחבר את מי שצריך ואפשר לחבר, או להציע חיבוק ועוגת גבינה.

מודה על כל אחת ואחת מכן שקוראות אותי. אתן קרן אור ברגעים חשוכים.

 

הלוואי השנה נזכה לגאולה.

רק בזכות החסדים האלו, אנא ה'.

 

איתך, בחוסן לאומי