מה שלמדתי מיוצא בשאלה

נכנסנו לחודש אלול.

הדגים בים רועדים.

הלב שלי מפרפר.

בחודש אלול נולדתי, והשנה, לקראת סופו, אחגוג בעזרת ה' יום הולדת עגול (אבל חכו, על זה פוסט נפרד בבוא העת).

זה החודש בו אנו זוכים לתקופת חגים עמוסה, מאתגרת, מיוחדת, מרגשת ודורשת. וזו לי הפעם הראשונה שאחגוג אותם עם ילדיי, בלי דמות גברית שמנהלת את ארוחות החג וחוזרת מבית הכנסת.

זה חודש של מודעות גבוהה הרבה יותר להתנהלות האישית, לתפילות, למצוות, לקשר עם מלך העולם יודע כליות ולב.

זה חודש בו אנו סופרים את המצוות ואת העבירות. משתדלים להרבות בטוב.

אני לא רבנית ולא מתכוונת להיות אשת מוסר, וכדאי וראוי שאקשוט את עצמי תחילה לפני שאני אומרת לאחרים מה הם צריכים להיות.

אני מדברת על עצמי, אל עצמי.

בחודש הזה נקבע הגורל שלנו לשנה הקרובה.

זה אומר, שבשנה שעברה הקב"ה כבר ידע מה אני הולכת לעבור וחתם על כך בשמו.

איזו שנה עברתי!!! גיהינום עלי אדמות! ואני לא מספרת פה 10% ממה שאני עוברת!

מפחיד לחשוב על זה!

האם יכולתי לשנות את ה'גזירה' הזו?

האם הייתה דרך אחרת בשבילי להתפלל בשנה שעברה כדי להעביר את רוע הגזירה?

ואולי, אולי –

דווקא השנה הזו היא החתימה הטובה בשבילי?

אולי היא המפתח לטוב שהקב"ה רוצה עבורי?

אולי דווקא השנה הזו, הקשה כל כך, היא היא היציאה שלי לחירות הנפש והגוף?

עצם המחשבה על זה מטלטלת אותי.

ואני הרי מאמינה באמונה שלמה ובטוחה במליון אחוז שמה שיש לי או אין לי עכשיו זה הטוב בהתגלמותו, אז איך בכלל יכולה להיות מציאות של 'גזירה רעה'?

אני שואלת, לא כי יש לי תשובה, אלא כי אני מחפשת אותה.

אולי מחפשת כתובת לשאול אותה כדי להבין יותר.

אולי לך יש תשובה או רעיון לשאלה הזו?

ועד שתיהיה לי כזו, בפוסט הזה אני רוצה להביא רעיון אחר לגמרי, שמוכר וידוע לכל העוסקים בפסיכולוגיה החיובית, והוא מתומצת באנקדוטה קטנה שסיפר לי אחיין שלי, בחור מתוק ויקר שיצא בשאלה (כבר לא אומרים "חזר בשאלה" אלא "יצא בשאלה"), ומרוב שהתרגשתי מהדברים שאמר ביקשתי להקליט אותו כדי לחזור הביתה ולכתוב מילה במילה את דבריו. וכך הוא אמר:

"חבר שיצא בשאלה סיפר לי, שכשהיה חרדי – ההורים שלו ספרו לו את העבירות, ועכשיו כשהוא חילוני – הם סופרים לו את המצוות".

כשהוא סיים את המשפט הקצר הזה הייתה לי צמרמורת בכל הגוף.

נזכרתי באירוע שהיה לפני שנים רבות, בתקופה בה עזבתי את הקהילה החסידית ואת העולם החרדי והלכתי 'לחפש את עצמי'. לא עזבתי את הדת ושמרתי על קווי יסוד מאד מאד ברורים, ובכל השאר הלכתי בין הטיפות. באחת הפעמים השתדלתי מאד באיזשהו עניין כדי שלא לעבור על ההלכה אבל כנראה איבדתי את הרגישות לאי אלו ניואנסים וחטפתי ביקורת נוקבת מאד מאחת מאחיותיי. אני אפילו לא זוכרת מה היה העניין עצמו, אלא זוכרת היטב כמה נפגעתי ממנה. מבחינתי, התעליתי מעל עצמי והשתדלתי כל כך, ובמחי יד ובלשון מתגלגלת ושופטת הפכתי לאחרונת הפושעות עלי אדמות.

באופן מוזר מאד הרגשתי צורך להתקשר לאח שלי, שהוא תלמיד חכם, שקוע בתורה בכל רגע פנוי ואדם שלא נותן לרגש לנהל אותו. דעת תורה היא היחידה שקובעת ולא שום דבר אחר.

באותו הזמן הקשר שלי איתו היה מרוחק וטלפון באמצע השבוע לא היה משהו שגרתי.

התקשרתי אליו, דווקא אליו, בתור אדם ירא שמים שייתן לי תשובה של הלכה ולא של "מה יגידו". סיפרתי את המקרה ופרצתי בבכי. סיפרתי לו כמה קשה היה לי לשבור את רצוני כדי להתאים את עצמי למה שצריך באירוע מסוים שבו קרה המקרה ההוא, ושהשתדלתי כל כך לא לעבור על ההלכה ושאני עדיין חושבת שלא עברתי עליה אלא פעלתי ממקום שהרגישות לניואנסים הקטנים קהתה בי ואיך ברגע אחד נמחקו כל מאמציי רק כי אני לא עומדת בסטנדרט של אחותי שמעולם לא הרהרה בדרך בה היא גדלה, והאם באמת טעיתי עד כדי כך? כי אם כן, אולי אין טעם שאשתדל בכלל.

ואח שלי, שתמיד היה נראה לי אדם קר, שכלתני, ענה לי: "זה לא שאלה אם זה מותר או אסור, אלא מה זה דרש ממך. ואם בשבילך זו הייתה עבודת המידות והשתדלות גדולה – הרי שהשכר הוא לפי ההשקעה והמאמץ ולפום צערא אגרא".

המשפט הזה נתן לי כח בתהליך החזרה שלי הביתה: אל הקהילה ואל החסידות. תהליך שדרש ממני לוותר על רצונות שהיו יקרים לי בשביל ערכים שהיו והינם יקרים לי.

כי גם היום, כאישה חרדית מן המניין, אני בטוח טועה לפעמים…

וזה בדיוק העניין: הוא דיבר על המאמץ, על ההשקעה, ולא על התוצאה.

כך חבר של אחיין שלי, ששם לב שפתאום כבר לא סופרים לו עבירות אלא סופרים לו את המצוות.

ואני תוהה, אם היו סופרים לו את המצוות קודם שעזב, עד כמה זה היה משאיר אותו בתוך המגזר החרדי?

האם רק כשהוא יצא, הוא ראוי שיספרו לו את המצוות? שיראו את הטוב שלו? שבו?

ואם כך, למה שלא נספור את המצוות שלנו? של אחרים?

באיזו זכות אנחנו מרשים לעצמינו לספור את העבירות, את החטאים?

אם אנחנו לא נהיה סנגורינו וסנגורם של אחינו, מי יהיה?

המשפט שלו הלך איתי בימים האחרונים והזכיר לי שהוא תמצית כל התורה כולה של הפסיכולוגיה החיובית.

הפסיכולוגיה החיובית מדברת על השקעה "ברגל החזקה", בעוד הפסיכולוגיה הרגילה שמה את כל הפוקוס על "הרגל החלשה".

כדי לחזק את עצמינו, לקבל כח להיות טובים יותר אנחנו חייבים לשים דגש על הדרך, על המאמץ, על ההשקעה, להגדיל את הטוב, את היש. להיות סנגורים, סלחנים, לעצמינו ולאחרים.

לכאורה, כמה פשוט.

אבל כמה לא פשוט.

ולמה לא פשוט? כי התרגלנו לבקר, לראות מה "עוד לא", מה חסר, מה לא בסדר, מה צריך לתקן, מתוך מחשבה שאם חס וחלילה וחס ושלום נתעלם, לא נראה, נבחר שלא לשים לב לרע – הוא יקבל לגיטימציה והוא יגדל.

או אם חס וחלילה וחס ושלום לא נעשה "נו נו נו" על הרע – מישהו יחשוב שזה בסדר.

אלא שבפועל הרע גדל בכל מקרה, כי הדרך היחידה להקטין אותו זה להגדיל את הטוב, ובכדי להגדיל את הטוב צריך לראות אותו.

ערב ראש השנה.

זה הזמן שלנו לראות את הטוב שלנו.

לספור מצוות.

להגיד להקב"ה שעדיף שנהיה בתשובה בלי לצאת בשאלה, שאנחנו חייבים וזכאים להתמקד במצוות, ושהלוואי וגם הוא יתמקד בטוב שלנו.

כבר מאחלים שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.

אני מאחלת לך, שנה שמתמקדת בטוב, ושתספרי הרבה מצוות כי אז בוודאי תיהיה לך כתיבה וחתימה טובה.

איתך, סופרת מצוות

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי