איך קמים מעפר כמו עוף החול

 

בוודאי יצא לך לשמוע, ואולי אפילו להשתמש, בביטוי "כמו עוף החול".

אם את לא יודעת מאיפה הוא, הנה כמה מילים שנתן לי AI:

עוף החול (הנקרא גם 'פניקס') הוא יצור מיתולוגי המסמל לידה מחדש, תקווה ותקומה. על פי המיתולוגיה, הציפור חיה מאות שנים, מציתה את עצמה בסוף חייה, וקמה לתחייה מחודשת מתוך האפר. סיפור זה מקורו במצרים העתיקה ובמיתולוגיה היוונית.

הנה כמה פרטים מרתקים על עוף החול:

במקורות היהודיים: האגדה מופיעה גם במדרש (כמו ב"בראשית רבה"), שם מסופר על עוף מיוחד בשם "חול" שלא חטא בעץ הדעת, ולכן אינו מת לעולם אלא מתחדש כל 1,000 שנה.
מקור השם: השם העברי "חול" מופיע בספר איוב: "וָאֹמַר… כַּחוֹל אַרְבֶּה יָמִים"
כסמל תרבותי: הביטוי "לקום כמו עוף החול" משמש לתיאור אדם או חברה שמתאוששים ממשבר קשה, אסון או כישלון וחוזרים לגדולתם.

אני בסדר.

עברתי את הגל.

הוא היה נורא. נורא זו מילה עדינה.

אבל הוא מאחוריי.

שום דבר לא השתנה. הבעיות נשארו אותן הבעיות. ההתמודדות עם 2 חזיתות נותרה בעינה.

האתגר השלישי – עליו כתבתי בעיקר – ירד מהשולחן כי קיבלתי החלטה.

האם אני שמחה?

לא.

ממש לא.

האם אני עדיין כואבת – כן, לא כמו קודם בעוצמות ולא בתכיפות, אבל כן.

אבל אני בסדר, וזה שלב סופר חשוב בחיים האלו, כי מצב של רגש כלשהו הוא מצב מאד זמני: שמחה, עצב, אושר, געגוע, שנאה… הם רגעים, לפעמים אורכים כמה ימים, אבל הם תמיד זמניים.

ו"להיות בסדר" זה הרבה. תאמינו לי.

 

חשבתי על זה שאני חייבת לכתוב כמה מילים על איך קמתי בכל זאת, במיוחד כשכלום לא באמת השתנה.

בפועל, יש לי סדנה שלמה על איך 'קמים על הרגליים' בחיים האלו, והיא נקראת "עוצמת החוסן". היא נוצרה ונכתבה מתוך ההתמודדויות שלי ודרך כלים מקצועיים, אבל אנסה בקצרה ממש לכתוב מה עזר לי בימים האלו, ואולי משהו מהם יעזור גם לך, שלא תצטרכי. אבל תצטרכי, כי אלו החיים.

אז אאחל שתצטרכי לקצת זמן ושאח"כ הכל יתהפך לטובה.

[בשבוע הבא אולי אכתוב מה בוודאי לא יעזור לך!]

 

לראות איך הרע הזה הוא ממש טוב

לא. זו לא סיסמא ואל תסגרי את הפוסט הזה למרות שהמשפט הזה עשוי לעצבן אותך.

(כן, לפעמים המשפט הזה ממש, אבל ממש, מעצבן!)

לפעמים חובה לראות את הטוב בכל הכח. צריך להיות מאד מאד כנים כדי להצליח לראות טוב במשהו שהוא כל כך מרגיש רע.

הנסיון שעמדתי בו היה הצטרפות לפרוייקט מיוחד שהיה מביא לי חשיפה אדירה שהייתה גורמת לעסק שלי להיות מהגדולים בתחום, עם מאות פניות בחודש!

זו לא הייתה הצעה עסקית בכלל. זו הייתה הצעה מקצועית, אבל ההשלכות היו גורמות לעסק שלי לגדול בענק.

אני לא מחפשת להיות ענקית, אני כן מחפשת יציבות כלכלית. וזה היה מתאפשר לי לחלוטין.

אני לא רוצה להאריך כרגע איך ולמה (בקרוב אוכל לעשות את זה, כנראה) אבל ההבנה שיהיה נכון להגיד כרגע "לא" להצעה הזו הייתה מורכבת ולא פשוטה.

אחרי שאיפשרתי לעצמי לכאוב את הפספוס הנורא ואת האכזבה, הגיעה תובנה שהפתיעה אותי.

שאלתי את עצמי האם אני באמת רוצה עסק כל כך גדול?

אני רוצה את התוצאה, בהחלט. הכנסה מאד מאד יפה שתסדר אותי כלכלית לא רע בכלל אחרי שנים של סיפור כלכלי מורכב, אבל היא תדרוש ממני לחזור ולעבוד כמו פעם, לפני הגירושים, כשלא היו לי חיים, כשלא ראיתי את הילדים, כשעבדתי עד שישי בחצות ומהרגע שיצאה שבת, כשלא היו לי חיים, כשלא היה לי את עצמי.

האמנם?

והתשובה היום ברורה לי:

בשום מחיר שבעולם אני לא מוכנה לחזור לשם! נקודה.

הילדים במקום הראשון!

אני רואה אותם כל יום. נמצאת איתם מהרגע שהם חוזרים מהמסגרות מלבד ערב או שניים בשבוע שאני בקליניקה.

היום, כשיש להם רק הורה אחד נוכח – הם צריכים אותו יותר. וההורה הזה הוא אני.

מלבד זה, אני לא משתעבדת לעבודה יותר, עם כל הקושי הכלכלי. הנסיון הוכיח לי שזה לא עבד בשבילי מבחינת הברכה בכסף, כך שזה לא מה שהקב"ה רוצה.

גם כשאני כותבת את זה, וגם כשזה ברור לי, עדיין קשה לי המחשבה שוויתרתי על הזדמנות כל כך מטורפת, אבל עמוק בפנים, אני יודעת שבחרתי נכון.

אולי עוד קצת זמן יעזור לי להניח לזה לגמרי.

לפחות אני רואה את הטוב גם אם אני עדיין לא מרגישה. לאט לאט. שלב שלב.

 

לראות איך הקב"ה הקדים תרופה למכה

לא ראיתי את זה. מודה. ראיתי רק מכות. והרבה.

השבוע סיימתי להנחות את סדנת "עוצמת החוסן" ושיתפתי בה את ההתמודדות המסוימת הזו.

בדרך חזרה הביתה, בנסיעה מבית שמש לירושלים, התקשרה אלי אחת ממשתתפות הסדנה. אישה מתוקה, עם מודעות, שעושה עבודה מטורפת על עצמה, דבר שאפשר היה להרגיש בכל מפגש ומפגש. והיא פשוט הניחה לי תובנה שלא ראיתי קודם, ומאז יום רביעי אני הולכת איתה ומרגישה שהיא עוטפת בחיבוק:

נכון שההצעה המקצועית (שתעזור לי מאד עסקית) הגיעה לפני דיון המזונות?

כן

ונכון שאמרת שהדיון של המזונות שבר אותך, כי הרגשת שבעצם את נשארת בלי כלום?

כן

וזה גרם לך לחשוב כן ללכת על ההזדמנות המקצועית הזו, למרות שהיא לא מתאימה לערכים שלך?

כן

אז למה לדעתך הקב"ה הביא לך קודם את ההצעה הזו, לפני הדיון?

לא הצלחתי לחשוב.

אני אגיד לך למה: כי הוא רצה שתראי שלא משנה מה יקרה בדיון, יש להקב"ה כל כך הרבה דרכים להביא לך שפע כלכלי. הכסף שלך לא צריך להגיע בהכרח מהמזונות של הגרוש או מכל מקור ממנו את חושבת שתבוא הישועה, כי אני מראה לך שיש לי עוד דרכים לפרנס אותך בכיף, בשמחה, בקלות. אז אל תדאגי, אני אעזור לך.

וכל הדרך לירושלים התחממתי בחיבוק הזה של הקב"ה שפשוט לא ראיתי קודם והוא עדיין מחבק אותי מאז.

ואת התובנה הזו קיבלתי מאישה שמתמודדת עם לא מעט מכות משל עצמה.

 

אל תתפללי מסידור או מתהילים אם לא בא לך. וגם מותר לך לכעוס על הקב"ה

גם פה לא ממליצה לך לסגור את הפוסט ולהסיר אותי מהדיוורים שלך.

יודעת למה?

כי ביחסים קרובים אנחנו יכולים גם לכעוס. מותר. כמובן שהכל תלוי ב"איך", אבל מותר.

אם אמונה הייתה פשוטה – לא היינו מקבלים עליה שכר ולא היינו מתבקשים להתמודד עם הנסיון הגדול הזה. כך שברגעים בהם אנחנו נופלים – מותר לכעוס על מנהל העולם, זה שיצר את הבעיות (וגם פותר אותן, אם הוא רוצה), להגיד לו מה אנחנו מרגישים ("נטשת אותי, לא איכפת לך ממני…") ובלי סידור. רק ככה, מהלב. כשאת מדיחה כלים, מכניסה מכונה, בוכה, משכיבה ילדים, הולכת ברחוב, עולה במעלית, יורדת במעלית, נתקעת במעלית.

אין לשיח הזה עם הקב"ה מקום או זמן.

ולא צריך שום "כלי" כדי להעזר בו.

פשוט לדבר איתו.

ככה.

 

חפשי סיפורים שיגבירו אמונה

לפעמים זה יוצר אנטי. אני יודעת. אבל סיפורים של אנשים קרובים יכולים לעזור.

למשל, אחת הדודות שלי ששמעה שאני עוברת גל נורא, הרימה טלפון. זו אישה שעברה בחיים שלה כנראה בשביל כל עמ"י, ואני אישית יודעת שהיא ראתה את הגיהינום במשך שנים ארוכות בעולם הזה, וכשהיא שיתפה אותי בכמה סיפורים אישיים על רגעים בהם נשאר לה רק לזעוק להקב"ה מתוך חוסר אונים מוחלט – האמנתי לה.

אני מאמינה רק לאנשים שעברו בעצמם.

לאנשים שעשו דרך על בשרם.

לאנשים שראו את הייאוש יותר משהם ראו את התקווה.

והיא עברה.

הקשבתי לה.

ואני מאמינה לה.

במקביל, הקב"ה זימן לי לפגוש מישהי עם סיפור הזוי של "צירוף מקרים" שפתר לה בעיה רצינית בשידוכים של הבת הבכורה מבלי שהיא בכלל ידעה מאיפה להתחיל לפתור אותה. כלומר, היא ידעה שהולך להיות מאד מורכב עם הבת הזו מכל מיני סיבות ולא ישנה לילות בגלל זה, אבל מפגש מקרי בהחלט עם זוג באיזשהו אירוע גרם להם להכיר אחד את השני, ועל הדרך, את הקושי של הבת שלהם, ומפה לשם הם התאהבו במשפחה הזו והציעו שידוך שבחיים לא יכול היה לקרות. הגברת התארסה עם הבחור הראשון, לפני שההורים שלה בכלל יצאו לדרך בפועל אלא רק בחלומות הכי סיוטיים.

וככה, הקב"ה הביא להם פתרון עוד לפני שהם ידעו מאיפה להתחיל לפתור את העניין.

והסיפור הזה נתן לי ים של כח כי אני מכירה חלק מהדמויות, כולל את הבחורה.

זה לא סיפור בעיתון, ברדיו, ברשת.

זה סיפור שאני מכירה.

ויש כאלו לאלפים.

 

זכות הורים שאינם

אני מרגישה שהשינוי הגדול קרה אחרי שהלכתי לאבא שלי במקום מנוחתו עדן והתחננתי לסימנים שיורו לי מה ההחלטה הנכונה ביותר. לא הקלה ביותר, לא הטובה ביותר, אלא הנכונה ביותר לערכים שלי. יומיים אחרי הגיעו הסימנים, ברורים ופשוטים.

אני מאמינה בלב שלם שאבא שלי לא יכול היה לעמוד מנגד אחרי שהערתי אותו ואת השכנים שלו ב 23:00 בלילה וכמעט הוצאתי אותם מקברם, כפשוטו. אם לא הפחד מהתנים ומהנחשים שגרמו לי לעזוב את המקום, זה מה שהיה קורה בסוף.

אם יש לך אב או אם שאינם, או סבא וסבתא שהיית קשורה אליהם, זה הזמן לנצל את הפרוטקציה הזו ולהפעיל אותם, כי מה שרואים מלמטה – לא רואים מלמעלה.

(העצה הזו לא נמצאת בסדנה שלי. היא חדשה. אולי אני צריכה להכניס אותה ואולי גם להשתמש בה יותר. אבא, תתכונן).

 

להתרחק מהכאב

מבחינת זמן.

לא סתם אומרים שהזמן עושה את שלו. הוא מאפשר לעוצמות של הרגשות לשקוע, מידי פעם להתעורר ולשקוע שוב.

עד שמתרחקים – אפשר לכאוב, להתבוסס בכאב, להתקרבן, להתייאש. אבל לאט לאט – יש פרספקטיבה אחרת. אם בוחרים לראות אחרת!

תבחרי. לא באותו הרגע. לא באותו שבוע.

עשרה ימים אחרי כבר אפשר.

תנסי. מקסימום תצליחי.

 

הכרת תודה

גם כשכל מה שאת רוצה זה להגיד להקב"ה שלא מגיע לו תודה על כלום, כמו ילד שכשהוא כועס על אמא שלו שלא נתנה לו סוכריה, גם אם באותו שבוע היא פינקה אותו במליון ממתקים שווים ואייס קפה ופיצה וצ'יפס הולנדי ושוודי, אבל הוא לא קיבל את מה שהוא רוצה עכשיו אז הוא אומר לה "אף פעם את לא מביאה לי ממתקים!!!".

כן, אנחנו ילדים, ילדים של ה'.

מותר לכעוס. כבר כתבתי על זה למעלה.

מותר להגיד "אף פעם" גם כשאת יודעת שזה לא נכון.

בתנאי שאת פעם אחת ביום (לפחות) אומרת תודה.

גם אם את לא מתכוונת לאף מילה.

גם אם זה עולה לך בחיים להגיד את המילים האלו.

גם אם את לא מבינה למה הוא עושה לך את זה כשהוא יכול ברגע אחד להביא לך הכל.

כתבתי על זה אלף פעמים ואכתוב שוב: כל לילה, כמו שאני עולה למיטה, אני אומרת "מזמור לתודה". ותאמיני לי, יש ימים שאני בקושי מסוגלת להוציא את המילים מהפה שלי, ואני נלחמת.

כי ביננו, אם את לא ברחוב (גם אם מאוימת שעוד שניה זורקים אותך לרחוב, כמו כמה פעמים בחיי שהיה לי ברור שאין לי בית לחזור אליו), ואם אכלת היום משהו, ואם יש לך ידיים ורגליים ועיניים ואוזניים ולשון ושיניים (כולל כמה חורים ואולי גם שן כואבת), ואולי גם זכית בילדים טובים או בן זוג או חברה טובה… אלו כבר סיבות מספיק טובות להגיד "תודה".

מה שלוקח אותי לנקודה הבאה:

 

תשווי את עצמך לאחרים!

זה מוזר שאני כותבת את זה. אני האחרונה שאמליץ על השוואות. זה הדבר הכי גרוע שהורס כל חלקה טובה שיש, כי תמיד יש מישהי שיש לה יותר: יותר כסף, יותר שכל, יותר מעמד, יותר ילדים, יותר תארים, פחות משקל, יותר נחת מהילדים, יותר יפה, פחות קמטים…

תמיד יש יותר ממך.

אבל גם תמיד יש פחות.

תשווי את עצמך לאלו שיש להם פחות.

בימים קשים אני מסתכלת ברחוב ו"צדה" אנשים שבעיניי יש להם פחות. אני זוכרת שבאחד הימים הקשים ראיתי אישה שהקב"ה בחר בשבילה מסע של נכות מורכבת. באמת מורכבת. הסתכלתי עליה ושאלתי את עצמי אם הייתי מעדיפה את הנכות שלה מול הקשיים שלי, והתשובה הייתה ברורה: לא.

ומיד אמרתי "מזמור לתודה".

תשווי את עצמך למי שיש לו פחות וברגע יהיו לך אלף סיבות להודות.

 

להיות משמעותי לאחרים

כל המחקרים על אושר מוכיחים שכשאנחנו יוצאים מעצמינו בשביל אחרים – אנחנו מאושרים, או לפחות חווים יותר אושר.

אני תמיד אומרת שהעבודה שלי מצילה אותי. היא מכריחה אותי לצאת מעצמי, להניח את כל הבעיות והכאבים בצד ולהתפנות לאחרים.

ממש עכשיו, 1 בלילה, בזמן כתיבת הפוסט, התקשרה מישהי שמאושפזת במחלקה פסיכיאטרית. אני לא מכירה אותה. היא קיבלה את הטלפון שלי ואמרו לה, כך היא אמרה, שאפשר להתקשר אלי בשעות כאלו.

בגדול, אפשר, רק לבני משפחה או לקוחות שלי שנמצאים במצב של מצוקה.

אבל לא חשוב.

עניתי לה, ניסיתי לעזור, חיברתי למי שאני חושבת שיכול להתאים…

היא הודתה ואמרה שהיא לקחה כדור הרגעה והוא לא עזר אבל השיחה הזו עזרה לה לנשום טוב יותר.

היא רצתה לשלם. אמרתי לה שאין מצב. חס וחלילה!

נכון, זו העבודה שלי, אבל קודם כל זה הלב שלי.

אליך לא מתקשרים ב 1:00 בלילה ושיחה של 20 דקות כזו לא עוזרת לאחרים להרגיש יותר טוב?

אל תדאגי, יש עוד הרבה אפשרויות אחרות:

להגיד תודה לקופאית, לפקידה בקופת החולים, לעזור לזקנה לעלות לאוטובוס שאת לא צריכה לעלות עליו, להתקשר למישהי שאת יודעת שהשיחה שלך תשמח אותה ולדרוש בשלומה, לעזור לילד שעקפו אותו לקבל את תורו… לראות את האחר, לצאת מעצמך.

תנסי. זה עובד.

 

סביבה תומכת

לא כולן זכו. אם יש לך דמות תומכת: בעל, אמא, אבא, אח, אחות, גיסה, שכנה, חברה, קולגה…

זכית.

אם יש לך 2 – זכית מאד.

אם יש לך יותר – את עשירה.

יש לי. לפחות 3.

הפעם לא הצלחתי להיעזר בהן. השתבללתי.

אבל הרבה פעמים בחיים שלי הן היו שם ונתנו לי יד.

אם זכית – תעזרי בהן.

 

ואחרון חביב: לשמור על שיגרה בכל מחיר!

שיגרה היא עוגן. היא בסיס. היא אי של ביטחון בחיים שיש בהם הכל חוץ מביטחון.

עבודה, לימודים, שעות עם הילדים, שעות שינה, פעילות קבועה.

תעשי הכל כדי לשמור עליה, גם אם את לא במיטבך.

בתקופה הזו הלכתי לעבודה כרגיל. לימדתי כרגיל. הרציתי כרגיל.

המשכתי את אימוני הכושר כרגיל, למרות שאלף פעמים רציתי לבטל. אפילו עברה לי מחשבה "אני מספיק סובלת. מה אני צריכה גם את הסבל הזה של אימוני הכושר?" אבל בחרתי ב"סבל" הזה בשביל להציל את הגוף שלי, ואני הרי יודעת שהצלתי את עצמי בזכות האימונים. אז לא משנה מה, ממשיכה גם כשקשה לי.

מה כן? זייפתי קצת עם הבית.

המפה של שבת נשארה עד ראשון בערב, דבר שלא קרה מעולם. פשוט הסתכלתי עליה ואמרתי "מותר לי. עכשיו אני על הפנים ואני מחליטה שלא בא לי להוריד אותך". הרגשתי כאילו אני עושה דווקא. כאילו אני 'מרשה לעצמי' משהו שבאופן רגיל אני לא ארשה. ולא הורדתי עד שהרגשתי שאני מסוגלת.

לא עניתי לחלק מהטלפונים. בוודאי שלא לכל ההודעות הכתובות, או במיילים או ברשתות.

הורדתי עומסים במה שאפשר.

אבל שמרתי על שיגרה.

שיגרה היא חסד. היא מתנה.

רק מי שחייו מופרים – יודע להעריך אותה. אל תחכי שזה יקרה.

 

כמו עוף החול.

נופלת, נופלת, נופלת.

אבל תמיד קמה.

 

מודה לה' על היכולת הזו. יודעת שהיא לא מובנת מאליה.

מודה לה' שיש לי את הזכות להשפיע על מאות אלפי נשים בכל חודש! (יש לי נתונים של אחוזי צפיה בתוכן שלי), ולעיתים אני עוברת את המליון! אני מקווה שאני משפיעה בטוב. שיש כמה שלוקחות את המילים שלי ללב שלהן ומצליחות לקום מהנפילות שלהן.

מודה לה' על הנסיונות. טוב, את זה אני כותבת כרגע ממקום של הבנה (שכל) ולא ממש מרגישה (לב). אבל כבר כתבתי למעלה – מתחילים בלהגיד תודה, ואחר כל עוברים לשלב הבא.

 

שבוע שחל בו תשעה באב.

שבוע בו לעמ"י אין בית. להקב"ה אין בית.

שבוע של חורבן.

תזכרי, אחרי כל חורבן יש מקום לתקומה.

עמ"י הוא הוכחה לכך.

אני הוכחה לכך.

את הוכחה לכך.

בעז"ה עוד נזכה. בקרוב.

 

איתך, כמו עוף החול