ימים של כאב

הפוסט הזה הולך להיות לא קל. הוא לא קל לי ובטוח לא יהיה לך קל לקרוא אותו.

מזל שגדלתי בבית של 2 הורים ששורשיהם עמוק בפולניה. שניהם האמינו (ואימי, שתחי', עדיין מאמינה בכל ליבה) שהכל צריך להיות קשה, אז קשה זה לא דבר חריג אצלי 🙂

וכמו שאת מבינה, הומור זה כלי נהדר להתמודד עם הקשה של החיים.

 

בשבוע שעבר התקיים דיון מזונות בתיק הגירושים שלי, כמעט 5 שנים מאז שפתחתי את התיק בבית הדין הרבני.

אני לא רוצה להיכנס כאן לכל מה שקשור לבית הדין. ביום שאפתח את הפה שלי – האדמה תרעד. מנסה לשתוק. לא יודעת אם אצליח ועד מתי.

אני רוצה לדבר על מה שעובר עלי, כאישה, כאם, ועל ילדיי.

אני רוצה לדבר על איך נראית פוסט טראומה מורכבת, שהיא תוצאה של מערכת יחסים פוגענית ורעילה.

אני רוצה להניח את הלב בתוך ימים שהוא הופך להיות האיבר הכי בלתי נסבל בגוף שלי.

מטרת הפוסט היא לא לקבל רחמים, וגם לא מילים טובות. לא נעים לי להגיד, אבל שניהם לא יעזרו כרגע.

המטרה היא להראות בזמן אמת איך מתמודדת אישה גרושה, או בהליכי גירושים, עם השלכות מערכת היחסים הפוגענית שהיא הייתה חלק ממנה.

כנ"ל לגבי גבר שעבר מערכת יחסים פוגענית (יש גם נשים פוגעניות, רעילות, נרקסיסטיות).

ואם לי, אישה סופר עוצמתית וחזקה, זה קורה, אז מה עובר על אישה פחות חזקה…

המטרה היא לתת מקום לכאוב גם כשזה "לא נראה טוב".

המטרה היא לאפשר שיח פתוח בעולם בו כולם משחקים ש"הכל בסדר", כדי לתת לגיטימציה לכל אחת להרגיש וגם לשתף.

 

מי שלא עברה גירושים או לא הייתה קרובה מאד מאד מאד למישהי שעברה גירושים, לא מבינה מה זה אומר. הכנה לדיון יכולה לארוך כמה שבועות ובהם עשרות שעות בשיחות טלפון עם עו"ד ועשרות שעות בהכנת ניירת, טבלאות, הוכחות… וכל מה שאפשר.

בתוך השנים האלו למדתי לעשות הפרדה ולחיות את חיי בניתוק מוחלט מעניין הגירושים, ככל והדבר אפשרי.

והצלחתי לא מעט.

גידלתי (ומגדלת) את ילדיי לבד בידיעה ברורה שכל העול, וגם כל הנחת, עלי. כשאין ציפייה מאף אחד – גם אין (כמעט) אכזבות, כך ששיגרת חיינו בבית לא הופרה.

נכון, מידי פעם הגרוש שלח בקשה לבית הדין, אני הייתי צריכה להגיב, לרגע התעוררה סערה קלה והיא חלפה כלא הייתה.

בכל פעם שהוא הבריז לבנות ולא לקח אותן בפעם היחידה בשבוע שהוא צריך לקחת אותן – הכעס והאכזבה שלהן הופנו אלי בתור מי שחיה איתן בבית, בתור הדמות החזקה והאסופה והקרובה ביותר. זה מתסכל ומרתיח, אבל גם זה עבר.

ולמרות כל זה, אני חיה את חיי כשענן הליך הגירושים לא מעיב עלי.

עד שמגיע מועד דיון קרוב.

הפעם זה היה הדיון השמיני, אם אני לא טועה.

לא משנה מה עשיתי כדי להכיל את הדבר הזה – לא הצלחתי לתת לסערה הזו שלא להפוך להוריקן.

כלפי חוץ הכל רגיל לחלוטין.

הילדים, כמובן, לא יודעים דבר. הם לא אמורים לשאת על לבם את המתח שאני חווה.

בקליניקה, מיותר לציין שאף לקוחה לא אמורה לדעת בכלל שאני בימים מורכבים מאד.

על פניו, הכל תותים.

ובתוכי? שוד ושבר.

הכנה לדיון דורשת חזרה לחומרים.

חזרה לחומרים זה לגעת בכל מה שברחתי ממנו, כל מה שגרם לי צער וכאב שאין לתאר.

כל נגיעה בחומרים האלו מעוררת מחדש רגשות קשים מנשוא.

ככה בדיוק נראית פוסט טראומה מורכבת.

הכל בסדר עד ש… עד שאני נוגעת במה שקשור לנישואיי, הי"ד:

שיחות, רגעים, תמונות, זכרונות, חוויות, מילים… הכל קופץ לי.

המפגש הזה מטלטל ומעורר את כל מה שאני מצליחה "לשים בצד".

(נ.ב. אני לא שמה בצד. אני מטפלת בעצמי רק שייקח עוד הרבה מאד זמן להחלים ממה שעברתי ובזמן הזה מתקיימים שוב ושוב דיונים שמעוררים את מה שאני מצליחה לשים בצד, בינתיים, עד שאטפל בהכל).

אני "שומעת" דברים שאמרתי ושומעת את התגובה שלו אליהם ומרגישה שעוד רגע האיברים הפנימיים שלי קופצים מהגוף מרוב זעם.

כי פתאום אני מבינה את הדברים אחרת.

פתאום אני יכולה לראות את הדברים כהוויתם, בלי החלקים המטפלים שהתעוררו בי בזמן אמת, כשחשבתי שאם רק אהיה מכילה יותר, רגישה יותר, שותקת יותר, אמפטית יותר…

ולראות את הדברים בצורתם העירומה – זה משהו שהנפש לא יכולה להכיל.

 

יום לפני הדיון הייתי בטיפול שיניים עם הקטנה שלי, בת ה – 8.

היא רק רצתה "להיות אחרי", ולא ידעה כמה אני מבינה אותה. גם אני רק רציתי "להיות אחרי" הדיון ברביעי.

יצאתי מהדיון מפורקת.

ידעתי מראש מה תיהיה ההחלטה. לא ידעתי אם הם יפסקו איקס או זד, אבל ידעתי שהם יפסקו לרעתי.

ידעתי שעשיתי הכל ככל יכולתי, שעורכת הדין שמלווה אותי בנאמנות ומסירות נדירים עשתה הכל.

לא היה משהו שיכולנו לעשות אחרת.

למה הם לרעתי? זה כבר סיפור אחר, שכאמור, לא יודעת עד מתי אוכל להחזיק אותו מבלי לצעוק אותו לעולם. ומזל שיש לי הוכחות.

 

מאותו רגע – אני לא מתאוששת.

מצחיק להגיד שאני לא מתאוששת כשהכל "כרגיל".

הבית – כרגיל. וה"רגיל" שלי הוא מצוין. מעבר לנורמה.

הפגישות בזום עם לקוחות ברביעי בערב היו כרגיל.

בעבודה – הכל כרגיל. שמה את החיים שלי מחוץ לדלת הקליניקה ומתפנה כל כולי לכאבים של אחרים.

בבוקר חמישי, כשהלכתי לקליניקה, מזכירת המרחב העסקי שאני עובדת בו שאלה, כתמיד, מאיפה האנרגיה שלי. כי ככה אני, גם כשאני בכאב עצום – אני אמשיך להיות באנרגיה גבוהה, ולא, אני לא מתאמצת בשביל זה, זו אני.

גם הלקוחות לא ידעו בתוך איזו סערה אני נמצאת.

כשיצאתי מהקליניקה (חדר שאני שוכרת בתוך המרחב העסקי) עברתי דרך אחת הנשים היקרות והאהובות (כן, כן. את! שתינו יודעות שאת קוראת…) להגיד "שלום", כפי שאני עושה פעמים רבות, והיא רק שאלה מה שלומי ואני רק עניתי שהכל בסדר, כרגיל, ולא התכוונתי להגיד מילה על הדיון כי הרגשתי שהכל שורף לי ואני לא אעמוד בזה, והיא, לתומה, ובטוב ליבה ואיכפתיותה, שאלה איך מתקדמים ההחלטות של בית הדין, והיא לא ידעה באיזו אש היא נגעה.

ופשוט התיישבתי על הכסא מולה והתחלתי לבכות.

זה לא היה בשליטה.

היא, עצרה את העבודה שלה, ורק הקשיבה.

ואני בכיתי את העוול הנורא שאני עוברת.

אחרי זמן רב ששפכתי את כאבי היא קמה לחיבוק.

והלכתי הביתה.

והתפרקתי בבית שוב, אבל רק עד שהשעון הראה שעוד מעט הבנות חוזרות מבית הספר, ואז ניגבתי את הדמעות ושתיתי את הקפה ה – 200 ונשמתי עמוק ושמתי חיוך ו…

הכל בסדר.

 

מאז רביעי – אני לא מדברת עם אף אחד על מה שהיה בדיון או על מה שאני עוברת. אני רק אומרת שאני לא רוצה לדבר.

זו לא אני.

גם לא הצלחתי לקרוא את החלטת בית הדין, דבר שאני מכירה מדיונים קודמים. לוקח לי כמה שבועות להיות מסוגלת לקרוא את ההחלטה. העו"ד שלי מתקשרת ואומרת לי את השורה התחתונה, במקרה הזה, כמה מזונות נפסקו.

ואני בכלל מתלבטת אם לכתוב את הסכום שנקבע כאן לפני אלפי קוראות (וקוראים) כדי שאני לא אשתגע לבד.

 

ברביעי בערב רק רציתי לסגור את היום. מה קרה אחר כך – בקובץ המצורף.

 

בשישי בבוקר יש לי את האימון כושר הקבוע שלי.

הגוף שלי היה כבד יותר מתמיד.

כל תנועה כאבה פי 3.

הרגשתי שהשרירים שלי קפואים.

שהגוף שלי צריך מסאז' רציני (מכירות מישהי לא פחות מתותחית בירושלים? אשמח).

שלא שמתי לב אפילו כמה הגוף שלי כואב בימים האחרונים.

 

אחרי האימון, כשיצאתי לקניות, החלטתי לפנק את עצמי במשהו.

אוכל מפנק אותי, וכנראה את רוב בני האדם בעולם. הוא זמין, קל, נגיש, מהיר, ומורגש מיד באפס מאמץ, כלומר: רק להניח על הלשון ותחושת ה"נעים/טוב" מתפשטת בגוף.

לא מצאתי משהו ש"בא לי". כלום.

נכנסתי למאפיה אחת שאני אוהבת. הסתובבתי בין כל המדפים ויצאתי כמו שנכנסתי.

עברתי ליד חנות אחרת שיש בה דברים מפנקים, בהיתי בחלון הקינוחים כאילו יש שם צפרדעים, ויצאתי.

לא רציתי כלום.

גם זה לא מתאים לי.

 

בשישי, אחרי שהבנות יצאו לאבא שלהן במסגרת הסדרי השהות, תוך כדי שאני מדיחה את הכלים האחרונים, מצאתי את עצמי בוכה שוב.

 

בשבת לא הצלחתי לגעת בספר שאני באמצע לקרוא על יחסים רעילים. הספר גם ככה קשה לקריאה בעבורי, כי אני מוצאת את סיפור נישואיי בכל שורה ושורה באופן כזה או אחר, אבל אחרי הדיון לא הצלחתי לגעת בו. במקום זה לקחתי לידי ספר על התפתחות כלכלית.

זה כואב פחות.

 

אני עייפה שאין לתאר. בשבת ישנתי המון (בכל זאת, הילדים אצל אבא שלהן) אבל זה לא עזר.

אני יודעת, זו עייפות הנפש.

גם רצון לא להרגיש, לברוח.

וגם פריקה של מתח אחרי הכנה של שבועיים מתישים לדיון.

 

אני לא יודעת אם אני מצליחה לתאר את מה שאני עוברת בימים האחרונים.

אני שמה את זה ככה, כמו שזה, לא סטרילי, לא יפה, לא מהוקצע, לא נראה טוב, לא מצטלם נהדר.

כי זה מה שיש.

וזה חלק מהחיים של כולנו, באופן כזה או אחר. בעוצמות כאלו ואחרות.

כולנו כואבים, מי יותר ומי עוד יותר.

אחרי תקופה ארוכה רגועה – זה הכאב שלי.

 

יום לפני הדיון, באמצע עוד שיחת טלפון ארוכה עם העו"ד שלי (כל שיחה כזו אורכת כ – 3 שעות בממוצע!!!) פשוט צעקתי. צעקתי שנמאס לי! שאני לא רוצה להתעסק יותר עם הטבלאות! שאני לא צריכה להכיל את כל האיכסה הזאת!

שלא מגיע לי כל העוול הזה!

שאין צדק בעולם הזה!

שאני לא יכולה לגעת בחומרים הארורים האלה!

פשוט צעקתי.

אני לא יודעת איך, אבל היא תמיד נשארת בשלוות נפש ומכילה את העצבים שלי.

מאוחר יותר היא שאלה אותי מה הייתי אומרת ללקוחה שלי אם היא הייתה עוברת את אותו הדבר. תכל'ס, יש לי לא מעט לקוחות שעוברות דברים דומים.

הבנתי שהיא בעצם חושבת שאני לא מתמודדת כראוי. היא לא אמרה את זה אבל זה מה שאני הבנתי, ואז אמרתי לה:

"הייתי אומרת לה שזה בסדר לצעוק. שזה בסדר לרצות להקיא את כל זה. ושגם אנשים חזקים מתפרקים ולא תמיד הם צריכים לשחק אותה ולהיות בפוקוס. מותר להגיד "די!"."

האמת?

לא יודעת איך לא צעקתי קודם.

 

אני יודעת שעוד כמה ימים אני אירגע.

אני נכנסת לשבוע מאד מעניין במסגרת איזשהו פרוייקט ייחודי שאני עדיין לא יכולה לספר עליו, והוא דורש ממני להיות ב 100%. אבל היי, בזה אני אלופה! למות מבפנים ולהיות 100% בשביל אחרים. זה מה שעשיתי ב – 13 שנות נישואיי. יש לי דוקטורט בזה.

רק שיש הבדל בין להניח את הדברים בצד לכמה שעות כדי להתפנות לעבודה לעומת לחיות את זה 24/7 גם במקום שאמור להיות היכ בטוח ומוגן בעולם.

אני יודעת שאמשיך להיראות בסדר.

שהכל יתפקד מעולה פלוס.

שאף אחד לא ידע מה קורה לי בגוף, בנפש, בלב, במח.

הבנות ימשיכו לקבל את שלהן.

הבן מהישיבה ימשיך לדבר איתי כל יום וכשהוא ישאל אותי "מה שלומך?" אני אגיד שהכל מעולה.

ואני גם יודעת, שמי שעברה מסכת ייסורים כמו שעברתי בתוך נישואיי לעולם לא יכולה להיות בסדר עד שתצליח לגעת בכל מה שקרה בטיפול ולנקות מה שאפשר.

 

אישה חזקה היא לא אישה שלא מרגישה.

אישה חזקה היא לא אישה שלא נשברת.

אישה חזקה היא לא אישה שצריכה לרמות את עצמה (ואת הסביבה) שהכל בסדר.

היא אישה שמצליחה להמשיך לתפקד ולמלא את שלל תפקידיה למרות מה שהיא עוברת.

שכשהיא בוכה באמצע להדיח כלים – היא לא שופטת את עצמה אלא מבינה שזה בסדר.

שכשהיא עייפה, כועסת, מתוחה, חסרת סבלנות, כי היא בתוך סערה ספציפית – היא רק בנאדם שמרגיש.

את החוזק שלי אי אפשר לקחת. בניתי אותו למעלה מ – 40 שנה. אף דיון ואף דיין לא יכולים לשבור אותו.

יחד עם זה, אני בימים מורכבים וכואבים מאד.

אני לא מתכחשת לזה, לא מרמה את עצמי, לא מתעלמת, וגם לא פועלת מתוך אימפולסיביות או מתוך הרגשות שעולים בי.

נותנת להם מקום.

וכואבת.

אני לא רוצה לחשוב איך הייתי מתמודדת אם לא היו לי את שלל הכלים שרכשתי במהלך השנים והטמעתי בתוכי. אני ממש מרגישה שהקב"ה הכין בעבורי תרופה למכה.

 

אני כן רוצה לסכם ולכתוב שבקליניקה פגשתי גירושים אחרים.

פגשתי כמה וכמה זוגות שבאו אלי עם ההחלטה להתגרש, ורק ביקשו עזרה לעשות את זה בטוב.

פגשתי נשים שקיבלו סכום מזונות גבוה מאד בכל חודש + דירה, כדי שתיהיה להן שלוות נפש לגדל את ילדיהם המשותפים.

לא מזמן הגיע אלי גבר גרוש וסיפר שקנה לגרושתו רכב, דירה חדשה, ועוד דירה שתיהיה לה להשקעה, כלומר, דמי שכירות קבועים שיגיעו לכיסה, מלבד המזונות הגבוהים.

ברור שהוא אדם בעל אמצעים, אבל פגשתי גם לא מעט בעלי אמצעים שבעזרת הכסף השחיתו אל נפשה ונפשם של גרושתם ושל ילדיהם. כסף זה אמצעי שאפשר לבחור מה לעשות איתו.

מה שאני רוצה לומר הוא, שלא חייבים לעבור גיהינום ושיש גירושים שפויים, שלא לומר, מכבדים, שלא לומר, מכבדים מאד.

של גברים שמבינים שכדי שילדיהם יגדלו בבריאות גוף ונפש – צריך גם לדאוג לאמא שלהם כי היא זו שמגדלת אותם.

זה שאני לא זכיתי לא אומר שאין דבר כזה.

ואם אתם מכירים מישהו שנמצא בהליכים – שכנעו אותו לשמור על נפשה של אם ילדיו. ועדיף שלא אכתוב מה אני חושבת על מי שלא רק שלא שומר עליה אלא פוגע בה שוב ושוב ושוב באופן מכוון.

 

ועוד כמה נקודות חשובות לאיסוף הפוסט הזה:

כשאני משתפת בקושי של הליכי הגירושים זה לא כדי להפחיד את מי שצריכה להתגרש, כי אם צריך – הכל שווה, כולל הייסורים שבדרך, כי השקט שיש בבית שלי ובנפש שלי בזמנים שבין הדיונים שווה הכל. לכן, אם את מבינה שהמוצא האחרון שלך הוא גירושים – לכי על זה, ואם לא – אל תלכי על זה בלי קשר לקושי של הליך הגירושים.
מזכירה לעצמי. מזכירה גם לך: כולנו רק שליחים, לטוב או לרע. אף אחד לא יכול להזיק לנו אם מישהו למעלה לא שלח אותו לעשות את זה. האם זה מקל את ההרגשה? לפעמים כן, הרבה פעמים לא. ובכל זאת, יש במה להיאחז וזה חשוב.
ודבר אחרון:

לא לחינם רבים מהאנשים שעוברים הליך גירושים עושים שינוי רוחני בחייהם, ולרוב, לא לטובה. לא ארחיב על זה כאן – רק אומר, שכשעוברים עוול נורא כל כך פעמיים: גם מול הגרוש/ה, וגם מול מערכות שאמורות להוציא את הצדק לאור (בית דין / בית משפט לענייני משפחה) קשה מאד להמשיך להאמין באותה המידה. וזה ראוי לפוסט משל עצמו. בינתיים, ממליצה לך לא לשפוט אחרים שנמצאים במקום הזה.
מצ"ב קובץ וורד עם עוד כמה פוסטים שהעליתי השבוע ברשת שקשורים לפוסט הנוכחי.

 

איתך, גם עכשיו, כשהעיניים שלי שוב רטובות