שוב מוצ"ש.
שוב כותבת לכן אחרי משמרת אצל אבא בבית החולים. קודם כל רוצה לעדכן שהמדדים התייצבו. עדיין הוא רחוק מלהיות במצב טוב, אבל אבא שלי כבר הוצא מטיפול נמרץ, ומחדר טיפול נמרץ פנימי שבמחלקת קורונה ד' בעין כרם. כעת הוא במחלקת קורונה בחדר רגיל. וגם זו בשורה טובה. במהלך השבוע היו שעות קשות מאד כשמצבו מאד מאד התדרדר ודיברו איתנו כבר על הנשמה והרדמה. ראינו את הסוף בעיניים. הרופאים די התייאשו. ואנחנו נלחמנו בתפילה, במעשים טובים ובכל מה שאפשר. ובאופן לא טבעי בכלל הוא התאושש. הכליות שכבר נזקקו לדיאליזה התאוששו גם הן, הדופק התייצב. ראינו ניסים בעיניים. ובימים האחרונים יש שעות טובות בהן הוא עירני, מדבר, אוכל, מתעניין, ויש שעות בהן הוא חלש, מתקשה למצוא לעצמו מקום במיטה שלו ונראה חסר אונים. בזמנים כאלו כל דבר קטן מקבל משמעות ענקית. פתאום כולנו חרדים על כמות השתן שמגלה לנו אם אבא יצטרך דיאליזה או לא, פתאום מדדי החמצן בגוף הופכים להיות קריטריון שכולנו מבינים את חשיבותו בזמן שקודם לכן לא ידענו בכלל מה זה סיטורציה, פתאום כל מילה נשמרת, נצרבת ומועברת מאחד לשני. כן, צריכים לאבד משהו כדי לזכור לראות כמה כלום לא מובן מאליו. כלום. הערב הוא שאל מה שלום אמא שלי ושאל מה שלום הילדים. הוא שוכב ימים שלמים על הגב ומשועמם מאד. הוא חי מתפילה לתפילה. שחרית, מנחה וערבית. תפילין, ברכות, קריאת שמע. חוצמזה, אין לו סבלנות לקרוא עיתון או תהילים. הוא מתעייף מהר אבל שונא לישון. בשביל אבא שלי, לשכב בלי לעשות כלום זה עונש אמיתי. סיפרתי לו על הילדים שלי, ועל מזג האוויר שמשתנה מאד. הבאתי לו שוקולד טעים ועזרתי לו להכניס אחד אחד לפה ולהתפנק קצת. וחנקתי את הדמעות. אבא שלי, ה-גיבור בחיי, עדיין גיבור ברוחו. רואה אותי לא מורידה ממנו את העיניים ומבקש ממני "אל תדאגי, אל תדאגי". ואני אומרת לו שאני לא דואגת כי ב"ה הוא מתאושש ובליבי חונקת את המראה של אישה שהוצאה מהחדר שעה קודם לכן כשהיא מכוסה לגמרי וכבר בעולם שכולו טוב. ואיך הכל נזיל במחלקה הזו. המוות והחיים רוקדים יד ביד, עוברים בין החדרים. ואחד שם למעלה מסמן מי למוות ומי לחיים. השתדלתי להסיח את דעתו ככל האפשר. בשלב מסוים טובי שלי, בן ה 11, התקשר ושאלה איפה לשים את השקד שהוא הביא לי מה"טיש" של האדמו"ר שעשה שמחה משפחתית השבוע וכל החסידים הרוויחו. 'שיריים'. ביקשתי שיניח על השיש החלבי ליד הקורנפלקס. רגע לפני שסגרתי את השיחה, הצעתי שאשים אותו ברמקול והוא יגיד לסבא כמה דפי 'מזומנים' הוא כבר למד. הדלקתי את הרמקול והוא אמר לאבא שלי שהוא למד 42 דפי 'מזומנים'! וביקש שאת השקד שהוא הביא לי, שאחתוך לשניים, אחד גם בשביל סבא. ('מזומנים' הוא פרוייקט ענק של החסידות שבו לומדים כולם, מגיל חיידר ועד 120, דפים שלמים של תורה בעל פה בכל רגע פנוי ובוחנים אחד את השני). זה מה שמעניין את אבא שלי. זה מה שמשמח אותו. לשמוע שהנכד שלו לומד תורה, מתחכך בין אלפי החסידים כשהוא עוקב אחרי כל תנועה של האדמו"ר, ממהר לתפילה כדי לא להפסיד אות. אלו היו כל חייו של אבא שלי. קודם כל חסיד, כשהאדמו"ר הוא הפנס שמאיר את הדרך.
אז תודה רבה רבה רבה רבה על כל מאות התגובות שלכן. על ההשתתפות איתי בימים מורכבים אלו. תודה על כל מה שאתן עושות עבור אבא שלי. התפילות, המעשים הטובים, הצדקה, הדלקת נרות כמה דקות לפני שבת, הפרשת חלה… במיוחד מרגשות אותי הנשים שאינן שומרות תורה ומצוות והן חלק מהקהילה שלי שמוצאות בדרכן את הדרך להתפלל ולבקש בריאות עבור אבי היקר. אני קוראת אתכן. את כולכן. לא מצליחה להגיב. אבל קוראת. ומתרגשת. ומספרת לאבא שלי. "אבא, יש נשים יקרות שקוראות אותי מידי שבוע ורבות מהן מתפללות בשבילך, עושות מעשים טובים, קוראות תהילים, מדברות עם הקב"ה. הכל לזכותך". והוא מהנהן בראש. עייף לדבר. כל מילה עולה במאמץ רב. בבקשה תמשיכו להתחנן להקב"ה שישמור על אבא שלי, ושיהיה לו טוב. אנחנו לא יודעים מה טוב בשבילו. ומאמינים שמה שקורה זה הטוב ביותר. משה יהודא בן אסתר ובאותו עניין: השבוע ביקרו בביתי 2 נציגות בכירות מטעם חברת שטראוס לצורך פרוייקט מעניין. הן ביקשו לפגוש אישה חרדית שתכניס אותן לביתה ותיתן להן לראות מקרוב איך זה נראה. השארתי את הפגישות והפרוייקטים ככל האפשר כדי לשמור על שיגרה, כשאני עם יד על הדופק ובקשר רציף על המשפחה כל הזמן. למרות הקור המקפיא של ירושלים והגשם הזועף שהיה ברביעי האחרון, הן התייצבו בשעה שקבענו. כשפתחתי להן את הדלת, ראיתי את אחת מהן כמעט קורסת עם משלוח שוקולדים מטורף שהן הכינו בשבילנו. האמת? הרעלת סוכר במיטבה. כי אם כבר למות, אז שיהיה בכיף. ובלי שהן אפילו מכירות אותי, הן הכניסו את המיטב שבמיטב, עם הפינוקים הכי טעימים שיש לחברת שטראוס להציע. ויש להם. שה' ישמור. אחרי שיחה ארוכה במהלכה הראיתי להן את המקפיא והמקרר, את החדרים, את הארון של החד פעמי (ליברמן, תתפוצץ!), את הטיפים והקומבינות להתארגנות מהירה (שניצלים במקפיא, כן?), את ההתנהלות הכלכלית וכו', מהר מהר פירקתי את המשלוח. ארזתי כמה דברים טובים לעוזרת שהייתה בביתי באותו הזמן, שיהיה לה קצת שמח בלב, ואת היתרה החבאתי מפני ילדיי, שאף אחד מהם לא זקוק לממתקים נוספים מעבר למה שגם ככה הם אוכלים. הערב ארזתי כמה מהפינוקים, הכנתי פתק מהיר ולקחתי איתי לבית החולים, בשביל הצוות. כשהגעתי למחלקה, פרקתי את הפינוקים קודם כל אצל אבא. נתתי לו לטעום את הביסונים הקטנים עם מוס פירות יער נימוח בפנים וופלה מצופה שוקולד מבחוץ. הוא ביקש עוד ושמחתי כל כך להמתיק לו קצת את הלב. השארתי לו גם אצבעות שוקולד ממולאות בקרם בטעם בננה. אחרי שראיתי שהוא בסדר, יצאתי לעמדת הצוות שתמיד ריקה, כי הם לא יושבים אפילו לא לדקה, והנחתי להם את הדף עם הפינוקים. שיהיה גם להם מתוק במשמרות הלא פשוטות שלהם. וחזרתי לחדר של אבא. בכלל, בית חולים זה ה-מקום לעשות חסדים קטנים שאף אחד לא יגיד לכם תודה עליהם, והם מחיי נפשות. ראיתי אישה מבוגרת ששכבה במיטה שעות ואף אחד לא היה לידה. היא הייתה עירנית לגמרי. ניגשתי אליה. אמרתי שאני הבת של אחד המאושפזים, בחדר ממול, ושאני רואה שהיא לבד. ואולי היא רוצה שאביא לה משהו. היא אמרה שהיא לא צריכה כלום. אמרתי לה שאני מידי פעם יוצאת מהחדר ועושה סיבוב, אז אם היא רוצה שאגש אליה, שתרים את היד ואבוא. היא חייכה. התעניינה קצת לגבי אבא שלי. אמרתי לה שהיא בחדר הכי טוב במחלקה כי יש שם השגחה צמודה וקרובה (במקום להגיד שזה החדר הכי מפחיד, כי משם הרבה לא יוצאים בחיים). שמתי את היד עם הכפפה שלי על היד שלה, איחלתי לה בריאות, קיבלתי את הברכות שלה והלכתי. בדרך קרא לי מישהו. גם הוא לבד. מיד אמרתי שאני לא אחות (בלבוש הממוגן כולנו נראים אותו הדבר) ושאלתי איך אני יכולה לעזור. הוא ביקש משהו רפואי שכמובן אסור לי לעשות. אמרתי שאני קוראת לאחות ווידאתי שהיא נגשת אליו ומטפלת בו.
אנא, שימו לב לעוד אנשים חוץ מכם ומיקירכם. לא כולם זכו למשפחה שיכולה להיות לצידם 24/7 ומילה אחת טובה יכולה להציל חיים. חיים שבלב.
מצ"ב תמונות: של המשלוח, שלי הערב רגע לפני צאתי מהמחלקה, של השקד שמחכה לאבא כשאסע אליו שוב במשמרת הבאה והתודה לצוות.
שנזכה לשבוע של בשורות טובות!
איתך, גם בזמנים מורכבים |
|
דבורי רובינשטיין (וקשטוק)
מומחית ליצירת שינויים, לטובה מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי |
תודה על מציאות בלתי רצויה
יום רביעי, ערב חג השבועות. 8 בבוקר. לאה ואני על קו 947 לכיוון פתח תקוה.
המטפלת המושלמת
האמת שכבר נכנסתי למיטה והחלטתי לא לכתוב הערב את הפוסט השבועי, בעיקר כי הרגשתי שאני
קנאה, על שום מה?
על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?
ציפרלקס ואקמול
בואו לא ניתמם, ידעתי שהפוסט של שבוע שעבר יעשה הדים ולכן בחרתי לכתוב אותו בכל זאת. אני
יש לי בעיית תקשורת
מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים
שני צדדים למטבע
שנה לא פשוטה עברה עלי, ועל עוד אלפי נשים (וגברים וילדים ונערים ונערות, כמובן) בישראל,
מערכות יחסים פוגעניות – האמנם?
בשבועיים האחרונים כתבתי על מערכות יחסים פוגעניות והרחבתי על שתי אפשרויות מהן, ואת השלישית התכוונתי
נופלת וקמה
פעם פעם הייתי סתם צינית לגבי החיים. היום אני עדיין צינית, אבל לא סתם. אני
גם לחזור לשיגרה זה שינוי
היום הראשון ללימודים. גם אלו שהתחילו בסוף השבוע שעבר – היום התחילו ללמוד יום רגיל,
החיים קשים ולא רק
הפוסט הקודם שלי, עם אותה הכותרת, רק בלי התוספת, עורר הדים רבים ותגובות מרתקות. הן
3 הנחות יסוד חשובות על זוגיות
ט"ו באב וגרושה לא ממש הולכים ביחד. כלומר, לא עבור מישהי שבשלב זה גם לא
מה נותן לך כח?
מתי לאחרונה מצאת את עצמך פשוט אומרת בקול או בשקט: "די, אין לי כח!" או
אבא שלי
ימי השבעה עברו. כולנו חזרנו באופן כזה או אחר לשיגרה. שיגרה חדשה. שיגרה שאין בה
איך מגיעים אל השורש?
הפעם הפוסט נשלח מאוחר ממש, כי מכונת הכביסה שלי נתקעה ועבדתי עליה עם הדרכה מרחוק
אחרי החגים שמח
בתקופה שהתלבטתי מאד אם להתגרש או לא, למרות שהיה ברור שזה הצעד הנכון, הדבר היחיד
איך כוס תה אחת מספרת סיפור שלם
הם הגיעו לאבחון. ביחד, ועוד רגע, כל אחד מהם ייכנס לחוד. יצאתי אל הלובי כדי