הלוואי שנזכה

ערב ט' באב, תשפ"ד.
אני חושבת שהיו תקופות מאד מסויימות בחיי העם היהודי בהם ייחלו למשיח.
נכון, אנחנו מתפללים כל יום שיבוא, ועדיין, בין להגיד לבין לרצות באמת, לחשוב על המילים ולייחל להגשמתן, יש פער מאד גדול.
אני חושבת שאנחנו באחת התקופות האלו, הקשות מאד, בהם אנחנו מוצאים את עצמינו מאחלים ומייחלים למשיח, ואף מברכים אחד את השני, "שנזכה".

ימים קשים מאד עוברים עלינו.
יותר מאשר הטבח של השביעי באוקטובר, מטריד אותי וכואב לי הטבח בתוכנו, בין אחד לשני.

אני רוצה רגע להקדים:
אני אדם עם יכולת הכלה שהולכת וגדלה ונמצאת היום במקום שאני גאה בו. לא הייתי ככה ואף הייתי מהשופטים ומהמבקרים שבטוחים שהם ושכמותם – הכי טובים.
הייתי. אני כבר לא.
זה לא אומר שאין לי את הזכות להיות "גזענית" מול עמים או אוכלוסיות שונות. אני לא מלאך ולא מאמינה שיש באמת מישהו ש"אוהב את כולם".
אני ימנית בדעותיי ומאד מאד מאד לא מחבבת, בלשון מעטה, את בני דודנו הערבים.
לא מתביישת בזה ולא רוצה לשנות את זה.
ככה בא לי.
זה גם בסדר לי לא לחבב אנשים קיצוניים שמשתייכים לחלק מסוים של העם, ובכוונה אני לא מציינת את השתייכותם, כי זה לא רלוונטי כרגע.
אז מה מטרת ההקדמה הזו?
כדי להגיד שאני כותבת את הדברים ממקום שיכול להכיל שונות גדולה ואנשים עם פערים מהותיים בינם לביני.
אני יודעת להכיל וגם לכבד.
אני יודעת שאני לא חייבת להסכים וגם לא לקבל את הדעה האחרת, אבל אני כן יכולה לקבל את העובדה שיש דעה (ודעות) אחרת (ואחרות).
אבל גם כאן יש לי קווים אדומים שאני מתכוונת לשמור עליהם.
כשאני חושבת על הקרע הנורא שהתחיל בעם שלי בזמן ""כן רפורמה" -"לא רפורמה", אני יודעת ששם חלקים מהעם גזרו על כולנו את השביעי באוקטובר.
חילול תפילת יום כיפור בהפרדה ימים ספורים לפני השביעי לאוקטובר היה ה"מכה בפטיש".
לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה. וגם לא צריך להיות יהודי כדי להבין את זה. זה שקוף.
יותר מזה, לא אני אומרת את זה. חמאס אמרו את זה בפה מלא, שכשהם חיפשו את הרגע המתאים לתקוף אותנו, הם ידעו שזה יהיה כשאנחנו נתקוף אחד את השני, בתוכנו.
כמה חודשים ארוכים מאד העם שלנו התפרק לגורמים, ואז בא הטבח ואיחד אותנו לזמן מה.
התגייסנו. כולנו. ללא הבדלי רמת הדת, השתייכות מגזרית או פוליטית, או מיקום על המפה הישראלית.
החזקנו ידיים ביחד. הושטנו כל מה שיכולנו אחד לשני.
ימנים ושמאלנים, קיבוצניקים ועירוניים, חרדים וחילונים, בעד גיוס ונגד גיוס, ספרדים ואשכנזים.
פתאום הפכנו לעם אחד. העם שעמד אי שם סביב הר סיני וקיבל תורה אחת.
עם שנאלץ להתאחד בכל פעם שקמים עליו להורגו.
וחיילים שמעולם לא הניחו תפילין (מלבד בטקס בר המצווה) התעקשו לצאת אל הקרב איתם.
ואנשים שהתנגדו לסממנים דתיים התרגשו כשבירכו "על הציצית" ולא הורידו אותם יותר.
והעם הזה שוב מתפרק.

בחג הקורבן האחרון שהתקיים לפני כחודשיים, אישרה עיריית תל אביב תפילה של אלפי מוסלמים.
בהפרדה.
בתל אביב.
וכך נכתב בערוץ 14: "תפילה המונית לרגל חג הקורבן המוסלמי התקיימה הבוקר בהפרדה בגן צ’ארלס קלור שבתל אביב, זאת ברקע אי ההסכמה של העירייה מספר פעמים בעבר לאפשר אירועים בהפרדה לציבור הדתי-יהודי בעיר. בעיריית תל אביב טוענים כי לא אישרו את ההפרדה באירוע.
בנוסף לתפילה שהתקיימה במקום כמדי שנה, נתלו הפעם שלטים המזדהים עם תושבי עזה וקוראים להפסקת המלחמה: “החפים מפשע של עזה נמצאים בלב יפו, הפסיקו את המלחמה”.
הדבר מתאפשר בחסות עיריית תל אביב המתהדרת בפלורליזם כערך עליון בעיר, שאף מופיע בהסכם הקואליציוני של סיעת תל אביב 1 בראשות רון חולדאי, לבין סיעת מרץ: “העירייה תמשיך לראות בפלורליזם כערך מערכי היסוד של העיר והעירייה תפעל למתן חופש פעולה וסיוע לכל הדתות והזרמים הפועלים בעיר”.
נשמע כמו טעות, אבל לא, זו אמת לאמיתה.
כמו שכתבה עירית לינור בעיתון "ישראל היום" בשבת האחרונה:
"בשנת 1933 פרסם ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף מודעה נגד חילול שבת בפרהסיה. הוא דאג ל"חילול שמה הטוב של תל אביב כעיר עברית טהורה". עוד הוסיף: "השבת היא אות הסולידריות הנפלאה ביותר מדור ודור". 90 שנה אחר כך, בכיכר שנקראה על שמו, הפכה תל אביב מהעיר העברית הראשונה לעיר העברית האנטישמית הראשונה".
יש יותר מצמרר מזה?
יש יותר נורא מזה?
איך נוכל לזכות לישועה כשאנחנו ככה חתוכים ומשוסעים?
מה עוד צריך לקרות כדי שיהודים, שונאי הרחם שהולידה אותם (שהרי הם יהודים רק בגלל אמא שלהם, איזה באסה. הם בטח חולמים על כך שנולדו ברחם אחרת, ללאום אחרת, נניח, מוסלמית), יתעוררו? יתפכחו? יגנו על עמם ועל מולדתם, כפשוטו?

יותר ממחבלי החמאס, מפחידים אותי מחבלי היהדות.
לחלל שבת, לאכול לא כשר, ללכת חצי ערומים ברחובות, לא דומה לנקיטת פעולות מעשיות להפסקת אירוע דתי.
אני לגמרי נגד הטפה ומוסר ומאמינה בקירוב מתוך אהבה והכלה. לא מחזירה בתשובה אף אחת. כן מאפשרת להכיר אותנו באמת.
לא רוצים לשמור את התורה? חבל, אבל זו בחירה אישית, וזו זכותו של כל אחד לבחור בדרכו.
לחבל בזכותו של השני לבחור אחרת? זה כבר לא נסבל ואסור להסכים לזה.

ואני בעיקר תוהה, מה היה אומר הבעל שם טוב? כיצד הוא היה גורם להקב"ה לראות את המציאות הנוראית של עם שבוגד בערכיו ובאחיו, כך שישתכנע בכל זאת, להושיע אותנו.
מחפשת להצליח לדון לכף זכות, ובינתיים, לא מצליחה.
רק חושבת, שאולי, בינתיים, עד שהאחים שלנו, הבוגדים בעצמם ובנו, יתפכחו, כמו שאזרחי ישראל שגרו בעוטף עזה קלטו שאין דבר שיכול לגרום לערבים לעשות שלום עם היהודים, גם כשהם הכי טובים אליהם, נוכל אנחנו לעשות משהו, להגביר שלום, להגדיל קבלה, ביננו לבין עצמנו.
משהו, כדי לגרום להקב"ה לרחם עלינו.
משהו שיחבר ביננו, יותר.
שנזכה.

ובאופן מעשי: מה את, כל אחת, לוקחת על עצמה כדי להגביר שלום בינה לבין אישה אחרת, יהודיה, באשר היא.
בואו ביחד, נעשה שלום.

מעתיקה לכאן את הטור של עירית לינור. פשוט כי אי אפשר לכתוב את זה טוב יותר.
רק תפילה אשנא / עירית לינור / ישראל היום

עד טבח 7 באוקטובר אחד המחזות המכוערים ביותר שסיפקה לנו שנת תשפ"ד היה פיצוץ תפילת נעילה בכיכר דיזנגוף. חבורה קולנית, מצוידת בקריאות "בושה! בושה! בושה!" ובשנאה, הבריחה מתפללים יהודים מהכיכר. אפשר להבין אותם, שהרי רגשותיהם נפגעו, והביטוי "אצבע בעין" חזר על עצמו כנימוק לפעולתם.
איסור תפילה יהודית בפרהסיה נעטף בערכים שהכריעו את קדושתו בת אלפי השנים של יום הכיפורים: איסור הפרדה מגדרית במרחב הציבורי. למארגני התפילה, ארגון "ראש יהודי", לא עזרה ההבטחה להציב מחיצות סמליות, שיפרידו בין הגברים לנשים אך לא ימנעו מעבר חופשי למי שירצה דווקא להפריע לתפילה, כעיקרון.
לא עזרה גם העובדה שהתפילות הציבוריות התקיימו כמה שנים קודם לכן, מבלי לעורר סערה אזרחית בקרב התל אביבים. שופטת בית המשפט המחוזי, הדס עובדיה, כתבה בפסק הדין כי העותרים לא הצליחו "להראות כי מצוות התפילה תיפגע אם העותרים לא יתפללו באופן המבוקש על ידיהם, תוך הפרדה במרחב הציבורי על בסיס מגדרי המהווה הפליה אסורה". בהינף קולמוס שיפוטי הפכה התפילה היהודית לעניין שדרוש הוכחה.
אלא שהשנה ההיא עמדה בסימן מחאת קפלן, וכזכור, זו הטילה את צילה הכבד על כל ערך לאומי מקודש. היא חיללה את יום הזיכרון, את שירות המילואים ואם כבר מדברים על הפרעה לחופש התנועה – היא חסמה בכל שבת וגם באמצע השבוע את צומת קפלן ואת נתיבי איילון, ופגעה בחופש התנועה יותר מכל מתפלל כל נדרי. אלא שזו לא הייתה הפרעה בהפרדה מגדרית, ולכן לא היה בה פסול.
גם הבקשה לקיים את אירועי שמחת תורה בתל אביב מצאה את דרכה לבתי המשפט, אך אירועי 7 באוקטובר שמו קץ לדיונים ולחגיגות. ישראל נעטפה באחדות מבורכת, שהחזיקה מעמד כמה חודשים עד שהליברלים קרסו תחת נטל אהבת ישראל. כאשר הגישה השנה עמותת "ראש יהודי" בקשה לקיים תפילת יום כיפור בכיכר דיזנגוף, היא נענתה בשלילה גורפת, והפעם גם בלי תירוץ ההפרדה המגדרית. התפילות הציבוריות, כתב רובי זלוף, המשנה למנכ"ל עיריית תל אביב, נולדו בתקופת הקורונה, ואין להן מקום עכשיו. "העירייה אינה מעמידה מרחב ציבורי אינטנסיבי דוגמת כיכרות, גינות ציבוריות שוקקות וכדומה על מנת שישמש בית כנסת/מקום התכנסות לטובת אירוע ביוזמה פרטית, והמענה לקיום תפילות יום הכיפורים הוא באמצעות מאות בתי הכנסת הפזורים בעיר". הוא שכח כי הביקוש לתפילות יום כיפור ברחובה של עיר נוצר משום שאין מקום בבתי הכנסת להמוני התל אביבים שאינם מתפללים דרך קבע.
ישראל זעירא, מנכ"ל "ראש יהודי", יצא מגדרו להרגיע את המתנגדים לתפילה, אם כי כבר בשנה שעברה ברחה לו הודאה חשודה: הוא מעוניין להחזיר את עם ישראל בת שובה, ואף פועל לשם כך. כמובן, אין להשוות את פעולותיו, שנעשות ללא כפייה ותלויות ברצונו החופשי של מי שנמשך להצעותיו, לפעולותיה של העירייה להכניס למוסדות העירייה, כולל מוסדות החינוך, חדרי שירותים לא מגדריים או לאפשר הפרדה מגדרית בחדר כושר ביפו, כדי לאפשר לנשים מוסלמיות להשתמש בו. כל מה שיש למחזיר בתשובה הוא כושר השכנוע שלו והידיעה שבמדינת היהודים – חזרה בתשובה אמורה להיות ערך חיובי, ולא סיבה להתקף זעם.
לעומתו, לעירייה יש סמכות אכיפה. זו מקודשת יותר ממסורת ומתרבות יהודית שהחלה הרבה לפני הקמת תל אביב או בחירת ראש עירייה ומועצה שהיהדות גורמת להם לגרדת.
אפשר היה לחשוב שטבח 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת ירגיעו קצת את הלהט האנטי יהודי של עיריית תל אביב ושל חלק לא מבוטל מתושביה. למי יש אנרגיות נפשיות להתעצבן מתפילת יום כיפור, ועוד כאשר ברור שהמלחמה נגדנו נשענת רובה ככולה על שנאת יהודים קדמונית? אבל הליברלים שוב הוכיחו שבכל עת אפשר למצוא מקום בלב לפחד מפני המשיחיים, שהרי כל יהודי שאוהב את יהדותו, שמח בה ורוצה לקרב אליה אחרים – הוא משיחי. ויש להגן על הציבור מלהתפתות למקסם השווא הזה, גם במחיר איסור חופש פולחן ליהודים במדינתם היהודית והדמוקרטית. היהדות מוגבלת. אבל תחת הכותרת "דמוקרטיה" אפשר להצמיח כל צורה של דיכוי.
כמו בשנה שעברה, גם השנה היו כאלה שלא התיישרו עם עיריית תל אביב. רבני צהר פנו בתחינה: "אין בה (בתפילה) הדתה, היא אינה מהווה איום על איש, ואינה פוגעת באופייה הפלורליסטי של העיר העברית הראשונה". דוד ליפשיץ, הכותב הראשי של "ארץ נהדרת", היה תקיף יותר. "אין לי עניין להתפלל בחגי תשרי או בכל יום אחר", צייץ. "משלים למניין רק במחציות של הפועל כשחייבים ניצחון. אבל בחייאת, עוד פעם חוזרים לזה? אז יתפללו פעם-פעמיים בשנה בתל אביב בחוץ. מה קרה? הילדים שלנו שיעברו ליד יחזרו בתשובה בגלל זה? שחררו". בתגובה קיבל מטחי "מיסיונרים, משיחיים, אצבע בעין, הפרדה מגדרית". הבדיחה הנחמדה על תפילה לניצחון הפועל חשפה משהו: למען הפועל הוא מוכן למחול על חילוניותו ולסייע לתפילת חבריו האוהדים. תארו לעצמכם שיש יהודים שיהדותם חשובה להם אפילו יותר מקבוצת כדורגל.
אפשר לפרוט לפרוטות משפטיות ופוליטיות את ההתנערות התל אביבית מיהדות, אבל אלה לא יכסו על המנוע הרגשי שמניע את התהליך. קוראים לו "אנטישמיות", והמדייקים: "אוטו אנטישמיות". סלידתו של היהודי מתרבותו, משורשיו ומאחיו מייצרת סוג חדש של מאמינים בני מאמינים. כאלה שאין להם על מי להישען, אלא על חוקי עזר עירוניים ופסיקות שופטים חילונים. ושנאה.
בשנת 1933 פרסם ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף מודעה נגד חילול שבת בפרהסיה. הוא דאג ל"חילול שמה הטוב של תל אביב כעיר עברית טהורה". עוד הוסיף: "השבת היא אות הסולידריות הנפלאה ביותר מדור ודור". 90 שנה אחר כך, בכיכר שנקראה על שמו, הפכה תל אביב מהעיר העברית הראשונה לעיר העברית האנטישמית הראשונה. ברכות.

איתך, בהגברת שלום בתוכנו