המהפכות בחיי – חלק ג'

זה היה חודש חשוון. הקטנה שלי הייתה בת שנה וחצי.

הגענו לתהום כלכלי הכי גרוע שהיה, מכל הגרועים שהיו לפניו.

וזו פעם ראשונה שאיבדתי סופית כל תקווה. הבנתי שאין לי שום סיכוי להציל את הבית הזה בשום צורה ובשום תחום. אין לו סיכוי. כולנו הולכים לאבדון.

לא רציתי ללכת לעבוד, כי ידעתי שכל שקל שייכנס – יבלע.

פעם ראשונה בחיי ששנאתי את העבודה שלי בקליניקה. שנאתי הכל.

דמיינתי איך אנחנו נזרקים מהבית אל הרחוב, וזה לא היה דמיון פרוע. זה נשף לנו בעורף.

ידעתי שלא אוכל ללכת להורים שלי, כי אבא שלי היה חולה מאד באותם השנים והפך לסיעודי, (מלבד ההבנה שאין זה נכון שהורים בני 80 יקבלו בחזרה אישה עם 4 ילדים).

זו הייתה תקופה חשוכה מאד.

אני זוכרת את הערב הזה בו ישבתי על הספה הקרועה בסלון והמח הפסיק לעבוד. הייאוש אפף אותי מכל כיוון. ישבתי מול המחשב וגללתי באתרי חדשות וברשת החברתית שאני פעילה בה בלי באמת לראות משהו.

הייתי כבר אמא ל – 4 ילדים ויש לי אחריות רבה.

בשלב מסוים תפס את עיני פוסט בפייסבוק של בת שבע דרגן, שכתבה שהיא מזמינה כל אישה שרוצה ללמוד את שער הביטחון למפגש שבועי אצלה בבית, בחינם, כדי להתחזק באמונה ובביטחון. היא גם כתבה שזה בכלל בשבילה, כדי שהיא תצליח ללמוד ולשפר את מידת הביטחון ובכדי לחייב את עצמה, היא מזמינה את כל מי שרוצה.

מתי? בימי שני בערב מחוץ לירושלים.

אפשר לספור את הפעמים שביטלתי קליניקה בכל 15 השנים היא קיימת, כולל כשהייתי חולה מאד, או בהריונות קשים. שבועיים אחרי לידה בניתוח קיסרי כבר התייצבתי בקליניקה, ויש לקוחות שעבדתי איתן דרך הטלפון גם בשבועיים האלו.

אני? לבטל קליניקה? סוף העולם שמאלה. לא אופציה.

אבל באותו הערב, הרגשתי שהקב"ה נותן לי הזדמנות שאסור לי להגיד לה לא.

כתבתי לבת שבע הודעה, קיבלתי כתובת, ושריינתי את יום שני, שאז היה ערב קליניקה עמוס במיוחד, שהרי מה יעזור עוד כסף אם ממילא אין בו ברכה?

הארכתי מאד במה שקרה בעקבות המפגש הזה בפוסטים שכתבתי באותה תקופה (ניתן למצוא אותם כאן באתר. הנה אחד לדוגמא חיסון נגד קורונה) ואיזה מהפך קרה בנפש שלי.

מאישה שלקחה על עצמה 200% של אחריות, הבנתי שלקחתי על עצמי גם את חלקו של הקב"ה, וכאילו אמרתי לו: "עזוב, לא צריך אותך. אני מסתדרת לבד". והסתדרתי מצוין. הכנסתי הרבה כסף כל חודש. את זה אני יודעת לעשות טוב כשאני מוכנה לוותר על צרכיי הבסיסיים ביותר כמו שינה, אבל מה עם ברכה בכסף?

זה כבר רק של הקב"ה.

ואותו לא לקחתי בחשבון. סמכתי רק על עצמי.

4 חודשים לפני פרוץ הקורונה התחסנתי, מבלי לדעת, בחיסון הטוב בעולם: אמונה וביטחון בה'.

גיליתי את הקב"ה בפעם הראשונה בחיי, כשאני בת 36 בערך. לא כמו בסיפורים שלמדתי כל השנים בבי"ס ובסמינר, אלא באמת.

מציאות חיי נותרה בעינה אבל בתוכי קיבלתי כח שלא היה לי אף פעם, והתחלתי לעשות שינויים:

הכנסתי לחיים שלי שנ"צ. כן, שנת צהריים. לא משנה מה קורה, נכנסתי לחדר שינה ונעלתי את הדלת. גם אם לא הצלחתי להירדם, הזמן הזה היה שלי. חדר חשוך, בלי פלאפון (השארתי מחוץ לחדר על שקט), בלי אחריות על הילדים, אני ועצמי והמיטה.

הורדתי ערב עבודה אחד בשבוע והתחלתי לצאת בקביעות עם חברת נפש קרובה. כל חמישי בערב יצאנו לבית קפה, לכותל, למסעדה.

אלו היו השינויים החיצוניים, אבל בתוכי הורדתי חלק גדול מהאחריות לעול הפרנסה בידיעה ברורה שאני חייבת לתת מקום להקב"ה להיכנס.

במרץ 2020 פרצה הקורונה. גרמה לכל העולם להיות המום. אף אחד לא היה מוכן לקטסטרופה שעומדת להגיע.

ורק אני הרגשתי שהקב"ה, שיודע שהנסיון הכי קשה שלי זה התמודדות עם כסף, הכין אותי מראש לתקופה בה לא אוכל לקבל לקוחות ואצטרך להסתגר בבית עם 4 ילדים היפראקטיביים, שובבים, חריפים, ובלי שקל הכנסה.

שנת הקורונה הייתה השנה הכי טובה בבית שלנו מכל הבחינות. אני הייתי בעבודה יומיומית על הישענות מלאה על הקב"ה שהוא זן ומפרנס לכל, ולראשונה מאז היותי – לא עבדתי ולא סבלתי בגלל זה.

והכסף?

מכירה את הסיפורים על ניסים גלויים של כסף שצונח מכל מיני מקומות בפתאומיות לכל מיני אנשים?

הפעם הניסים האלו קרו לנו. כפשוטו.

ביטוח לאומי טעה בחישוב כלשהו ונכנסו לחשבון עשרות אלפי שקלים במכה.

מישהו נזכר שהוא חייב משהו, והופקד סכום נוסף.

ואני?

אני רק בהיתי בהשתאות איך הקב"ה לא צריך ממני שום עזרה וכנותנים לו מקום – הוא הכי יצירתי שיש, ויודע בדיוק איך לדאוג לנו.

וברגע שהייתי פחות לחוצה כלכלית, הסכמתי לעשות עבודה על הזוגיות שלא יכולתי לעשות קודם. והיה שיפור מסוים.

עם היעלמותה של הקורונה – חזרתי לעבודה כרגיל, אבל עם פחות לחץ בלב.

ועם פחות עול.

חשבתי שעלינו על איזשהו מסלול ואפשר לנשום לרווחה.

עד שיום אחד קיבלתי איזשהו טלפון והבנתי שקורים דברים שאני לא יודעת.

איך זה שאישה חזקה וחכמה כמוך לא יודעת?

זו שאלה שאני נשאלת אינספור פעמים.

זה מורכב אבל בקצרה: כשאת עובדת 24/6 ואין לך שניה לנשום, יש דברים שאת לא יכולה לראות, מלבד אלו שמסתירים ממך ממילא.

אני לא ארחיב על הסיפור הזה, אבל פתחתי את חשבונות הבנק דרך המחשב וחשכו עיניי.

מצאתי מינוס של 90,000 ₪ שנוצרו תוך חודשים ספורים, מלבד הלוואות שנלקחו קודם לכן.

כשדרשתי תשובות – לא קיבלתי כי לא היו.

והבנתי שחבל על כל רגע.

הודעתי על פירוק הבית.

הגרוש עירב גורמים בקהילה כדי לנסות להציל את הבית, אבל הם דרשו שהוא ייצא לעבוד, דבר שהוא סרב לו.

אני זוכרת שחגגנו יומולדת לאחד הילדים כשאני עם דמעות בעיניים, כי מכונת הכביסה נשברה באופן שלא ניתן יותר לתקן ולא היה לנו את הכסף הדרוש לקנות חדשה.

לילה קודם שיתפתי לראשונה את אחת מאחיותיי שלא הייתה מעודכנת בקורה בביתי, שאין לי מכונת כביסה.

באמצע המסיבה היו דפיקות על הדלת ואחותי באה במיוחד מחוצלעיר, עמדה עם שיק ביד ואמרה לי: "זה בשבילך, ומכונת כביסה תגיע מחר" והלכה.

זו מכונת הכביסה שיש לי בבית.

והשיק הזה היה בשביל לחם וחלב.

מי שהיה מעורב בסיפור ביקש שניקח הלוואה מהבנק ואני סירבתי בכל תוקף כי ידעתי בדיוק מה דינן של ההלוואות. הוא לחץ והבטיח שהוא יעזור בכיסוי שלה.

בלב כבד נאלצתי לחתום על הלוואה שלא היה לנו מאיפה לשלם, 240,000 ₪ טבין ותקילין, שהייתה אמורה לסגור את כל החובות וההלוואות האחרות, וכן, לסגור את כל החשבונות הבנק הפעילים מלבד החשבון הזה.

מיותר לציין שאף חשבון לא נסגר.

ושאני משלמת את ההלוואה הזו בעצמי עד היום.

בדיעבד, הייתי צריכה לחתוך כבר אז, אבל זה בבחינת "חכמת הבדיעבד". הפחד לפרק את המשפחה היה גדול כל כך ולא היו בי את הכוחות לעשות את הצעד הנדרש.

וידעתי שלא יאמינו לי.

וידעתי שאני יוצאת עם תואר של "גרושה בפעם השניה" עם כל ההשלכות של זה.

ופחדתי על אחד הילדים באופן מיוחד שלא יצליח להשתקם אם אפרק את המשפחה.

ונשארתי.

החובות תפחו.

נאחזתי בביטחון בה' בכל הכח וראיתי שהוא עוזר בדרכו הייחודית, ולא תמיד בדרך המיידית והמהירה. בדיעבד אני מבינה למה הוא לא עזר כמו שרציתי. הוא פשוט רצה שאקום ואלך.

בתוך השנים האלו זכיתי בזכות קהילת העוקבות הנאמנה והיקרה שלי, להתרים סכומי כסף גדולים כדי לסייע בחתונות של שכנים יקרים שלי, שגדלו בבית עני וחסר כל. זה היה נסיון אדיר לעמוד מול הכספים האלו ולא לקחת אגורה אחת ולכן גם ביקשתי שכל הכספים יופקדו היישר אל המשפחה עצמה ולא יעברו דרכי, כי ידעתי מה יהיה גורלם.

קינאתי בשכנתי שידעה לבקש עזרה, להתקשר ולהגיד: "אין לי כסף. תוכלי לעזור לי?" ואני, אני לא ידעתי לעשות את זה, וכשכבר העזתי, גם היה מאוחר מידי, וגם היה מורכב מאד.

בתוך השנם האלו דרשתי שנעזר בליווי כלכלי. זה היה סיפור בפני עצמו משום שמה שהיה ברור לי, לא היה ברור לו. נאבקתי על זה בכל הכח ולבסוף היינו ב – 4 תהליכי ליווי של חברת מסילה, פעמונים ויועצת כלכלית פרטית (או נכון יותר, התחלנו 4 תהליכים…).

אבל כשאין שיתוף פעולה – נשארים באותו המקום.

היו עוד עניינים שהסלימו בבית.

והמכה בפטיש היה אירוע חריג מאד שקרה מול גורמים נוספים שהיו עדים לו, ב 20.5.2021, שייחרט כרגע שבו הבית שלנו נשבר סופית. והפעם ידעתי שאם אני לא עושה את הצעד הזה, אני פוגעת בילדיי באופן הכי קשה שיש.

אחרי אותו אירוע התחלתי בפעולות מעשיות כדי לחתוך את הקשר שנקשר 12 שנים קודם לכן מתחת לחופה, מתוך הבנה כי שני הצדדים מתחייבים לקחת אחריות משותפת לפרוייקט הכי חשוב והכי יקר בעולם: משפחה.

לאורך רוב השנים האלו פניתי לעזרה מקצועית: הדרכת הורים, טיפול אישי (על זוגי לא היה על מה לדבר כי שוב… צריך 2 בשביל זה), אימון, ייעוץ… ובאף אחד מהם לא קיבלתי כח לקום וללכת.

4 שנים מאז אותו אירוע:

ואני מגדלת את ילדיי במשמורת מלאה.

לא מקבלת מזונות, עדיין.

נאבקתי מול בית הדין כשאב בית הדין התעלל בי ביודעין, וניצחתי. אבל הניתוח הצליח והחולה מת. הניצחון הזה היה כדי לפסול החלטות בלתי נתפסות בתחום הכלכלי שכולן לרעתי ללא סיבה, ובזה הצלחתי, ובעיקר, הצלחתי להביא לכך שבית הדין הגדול יפסול את ההרכב שפשע הלכתית, חוקית ומוסרית, והעביר אותנו להרכב חדש שאיני יודעת מה טיבו, כי הדיון הראשון מול ההרכב הזה יהיה רק בעוד… 7 חודשים.

עינוי דין בתפארתו.

בינתיים, אני משלמת חובות שלא אני עשיתי.

הילדים ב"ה גדלו וכך גם ההוצאות. בגדים ואוכל לילדים קטנים הם לא כמו לילדים שגדלו ושניים הם כבר בגיל ההתבגרות.

יצאתי מהנישואים האלו עם מינוס ענק וחובות אדירים שלא אני עשיתי.

עם תואר של "גרושה פעם שניה", שלא מחמיא בכלל.

יחד עם זה, יצאתי מהנישואים האלו עם נכסים שאין להם מחיר:

ביטחון בה' שלא היה לי מעולם. אני יודעת שהוא אחראי לי ולילדיי ועובדת קשה כדי להצליח להישען עליו באמת. וכשאני לא מצליחה, אני מתפללת על זה!

4 ילדים, כולם מתנות חינם, כל אחד מהם עם עוצמות אדירות, נסיון לא פשוט וחוסן פנימי שאני גאה בו

נסיון מקצועי אדיר שרכשתי בעמל בתוך השנים האלו

נסיון אישי שאין שום ערך שיכול למספר אותו

קהילה ענקית של עוקבות שכבר עוקבת אחרי 10 שנים ברציפות

ואת החוסן שלי, שנרכש בדם, יזע ודמעות

בתוך השנים הלא פשוטות האלו, מאז שחתכתי את חבל הכאוס והרעל, גיליתי את הצרכים הבסיסיים שלי, שעליהם אני כמעט לא מוותרת:

שולחן שבת מהמם, עם כלי זכוכית, סכום של שבת, כוסות מיוחדות, מגש חלות אמיתי ולא חתיכת קרש… בכל פעם קניתי עוד משהו, וכשתלמידות שאלו אותי מה לקנות לי לקראת סיום השנה ביקשתי עוד משהו לשולחן השבת, ומשולחן של חד פעמי ואפס איכפתיות לאיך הוא נראה, ותחושת עניות אמיתית, פתאום שולחן השבת הוא הדבר הכי חשוב בבית שלנו והילדים לא מוותרים עליו. הם עורכים את השולחן, הם בוחרים את הכוסות לשבת (כי ב"ה כבר יש כמה סטים של כוסות מיוחדות), הם מחליטים איזה זר לשים על השולחן.

לא מוותרת על פרחים לשבת, 2 זרים. אחד בכניסה לבית ואחד על שולחן השבת. כל אחד בין 20 ₪ ל 30 ₪.

מפנקת את עצמי לשבת עם מאפה שאני אוהבת, שאני לא טורחת עליו, ועולה יותר מעוגת שמרים מהסופר.

למרות שאני עסוקה בהמון התמודדויות, לראשונה בחיי ירדתי למעלה מ 25 ק"ג, משהו שלא הצלחתי לעשות מעולם (מלבד ניתוח השרוול).

והתמדתי באימוני כושר פרטיים בבית במשך שנתיים (והם נפסקו כי המאמנת לא מוכנה לאמן יותר בשעה 21:30 בלילה. אם את מכירה מאמנת כושר שתסכים, אני ממש אשמח!)

אני עדיין לא ישנה מספיק אבל לא מוותרת על שנ"צ כל יום בכל מחיר.

לא בחרתי בנסיונות האלו והייתי שמחה לא להרוויח את רווחים ולא להפסיד את ההפסדים, אבל לא נשאלתי, אז לפחות אני לוקחת את מה שכן יש ובוחרת מה לעשות עם זה.

ובעיקר, ממשיכה הלאה.

מהשניה שהסתיימו נישואיי והתנתקתי מהכבל שקשר אותי למי שהרס את חיי, התחלתי בתהליך של הבראה כלכלית, במקביל לכל העניינים המורכבים שתהליך גירושים מחייב.

במקביל לטיפול ב – 4 ילדים שחייהם התפרקו ברגע.

במקביל לעניינים רפואיים שלי, שהתפתחו בעקבות העומס, המתח וההתמודדות הנפשית.

במקביל למורכבות של אחד מהילדים ששאב ממני כל טיפת כח אפשרית.

במקביל למאבקים מול בית הדין שעלו למעלה מ 100,000 ₪.

בכנות? אין לי את הכח שהיה לי פעם. אחרי 15 שנים של עבודת פרך – אני שחוקה.

לא מוכנה וגם לא יכולה לעבוד כמו קודם.

אם לפני הגירושים עבדתי ימים שלמים, מהבוקר עד הלילה, בקליניקה או בהרצאות, קורסים וסדנאות, היום אני עם הילדים בבית ויוצאת ערב אחד בשבוע לקליניקה בלבד, ובזמן שהקורס הדיגיטלי שלי נמכר אז במשך 3 חודשים ערב נוסף בשבוע.

כל שאר הערבים אני בבית. לא יוצאת לאירועים ולא לקפה עם חברות.

הילדים שלי צריכים בית נורמלי, שפוי, יציב, ואמא נוכחת פיזית, נפשית, רגשית, רוחנית ותפקודית.

זו משימת חיי ושם אני מונחת בכל מחיר.

אשקר אם אגיד שאני לא עייפה.

אני עייפה מאד.

רוצה לדעת שאני יכולה לנשום בנחת, לא לדאוג על מחר.

עייפה מהאחריות הכבדה שאני סוחבת על כתפיי כבר למעלה מ 15 שנים.

כן יכולה להגיד, שיותר קל לסחוב לבד לגמרי מאשר 'כאילו' ביחד, תחת ההגדרה של "נשואה" ואז לסחוב לבד. יותר קשה כשיש ציפייה (אנושית וטבעית!) שמישהו יחלוק איתי את המשא, ואז לגלות שלא.

אני מבינה שהמשא לא יירד מעצמו ושיש לי עוד הרבה עבודה לפניי, תרתי משמע.

מבינה שייקח לי עוד שנים לנקות את הכאב בכלל ואת הכאב והבור הכלכלי בפרט מחיי.

אני גאה בעצמי על כך שאין דבר בחיי שמעיד על ההתמודדויות היומיומיות. הבית מפוקסס ואין לילה שאני הולכת לישון לפני שהכל פיקס: כביסות, גיהוצים, אוכל, סדר, בגדים מוכנים למחר, מערכת מסודרת של הבנות, תורים לרופאים כמו שעון, מעקב אצל רופא שיניים כולל שיננית לכל הילדים, ילדים שעומדים בסדרים של המסגרות, לא מאחרים לעולם, עושים את המוטל עליהם: שעורי בית, מבחנים וכל מטלה רלוונטית.

לא. זה לא מובן מאליו. אומרת לעצמי ואומרת קבל עם ועולם: זה לא מובן מאליו!

כי אם אין מי שיחמיא לי, אני יחמיא לעצמי

לא כתבתי עוד כלום, תאמיני לי.

כתבתי רק מה שאני חושבת שרלוונטי כדי לשתף במסע המטורף שאני עוברת בימים אלו ממש.

במסגרת השיקום הכלכלי נפתחו לי העיניים לעולם שלא הכרתי. לידע שלא ידעתי שקיים. לתהליכים שלא ידעתי שהם אפשריים גם בשביל מישהי עם רקע "עני" כמו שלי.

פתאום קיבלתי כח אדיר מכיוון מפתיע שלא ציפיתי לו.

הפעם אני לא משתפת בדיעבד אלא תוך כדי תהליך.

בפנים. כמו צילום CT און-ליין.

למה אני עושה את זה?

כי יש כמוני עוד אלפי נשים, ואין מישהי שיודעת מה הן עוברות יותר ממני, ואם עברתי את הגיהינום הזה ויש לי ידע שיכול לעזור להן – חובה עלי לעשות זאת

זה האני מאמין שלי תמיד.

אין לי רשות להשאיר את הידע הזה רק אצלי.

שלא תיהיה טעות, אני לא מסכנה וגם לא מסכימה להיות קורבן לנסיבות.

כן, אני מתמודדת וזה קשוח ממש. יחד עם זה, אני לוקחת אחריות על המציאות שלי עם כל מה שמשתמע מזה.

החל משבוע הבא אספר על תהליך השיקום שאני עוברת, עם תובנות וכלים פרקטיים בשטח.

איתך, בתוך מסע משמעותי בחיי