fbpx

אני לוקחת כדורים פסיכיאטריים

אחד הפחדים הכי גדולים של רובינו זה שנגיע למצב שנצטרך לקחת 'כדורים'.

איזה כדורים?

לא חלילה אקמול, או רפאפן, אלא במילה "כדורים" יש כוונה לסוג אחד מסוים: כדורים פסיכיאטריים. ה' ישמור ויציל. העזתי ממש לכתוב את שם ה' המפורש.

אז אחרי אלפי לקוחות ונסיון רב מאד אני כאן כדי להגיד:

אתם סתם מפחדים.

 

אתחיל מהתחלה:

לפני מספר שבועות הצעתי לאחת מלקוחותיי שהגיעה אלי לטיפול במצב נפשי לא קל, לשקול אפשרות ליטול, במקביל לטיפול איתי, גם טיפול תרופתי.

היא הצטמררה מעצם המחשבה.

הסברתי מה שהסברתי ונתתי לדברים לשקוע.

המשכנו להיפגש כל שבוע.

הפגישות היו בעיקר כיבוי שריפות למצב הנפשי שלה ומקום להניח בו את הלב והראש והגוף הדואב ולבכות עד כלות.

אבל לא ניתן היה לטפל.

האישה הייתה נסערת, מוצפת, כאובה בכל מובן אפשרי, ובחוויה שלה לא היה מוצא. (וזו, אגב, לקוחה קלאסית לגמרי. כך רוב הלקוחות מגיעים אלי).

הזוגיות שלה מורכבת ומלאת מהמורות. כל אינטראקציה הכי קטנה עם בעלה, אפילו הנוכחות שלו בבית, מייצרת ריבים בלתי פוסקים שכוללים פגיעה מילולית הדדית.

הילדים בבית, שחלקם כבר בוגרים, הצטרפו לחגיגה והביעו את דעתם, גם אם לא התבקשו לכך.

למרות שהם 'בצד של האמא' הם גם פוגעים בה, כי ילד שחי במשך שנים בתוך מציאות בה שני ההורים משתלחים זה בזה באופן קבוע, הופכים להיות כאלו גם. חלקם לא מוכנים לשים יד בבית, חלקם מתחצפים, חלקם מקפידים על דעה הפוכה מהמבוגר האחראי וכיוצא בזה, והיא מצאה את עצמה עם עול הבית מוטל רק עליה.

בנוסף, האישה עצמה כבר סובלת מבעיות רפואיות שהם תוצאה של מתח וסטרס ממושכים. אין באמת תרופה למחלה האוטואימונית שהיא סובלת ממנה והיא נתונה לחסדי המחלה, שיכולה ברגע אחד לייצר כאבי תופת שאין מרפא להם. והיא מייצרת הרבה רגעים וימים כאלו.

כבר בפגישה הראשונה הבנתי שיושבת מולי אישה בלי כוחות להתמודד עם המציאות ושיש סיכוי שאצטרך לערב טיפול תרופתי, אך המתנתי להכיר אותה ואת חייה טוב יותר עד שהבנתי שלא נוכל להתקדם אם היא לא תצליח לנשום קצת יותר, ובפגישה של שעה בשבוע, כשהחיים שלה בוערים והיא מרגישה בתוך שריפה שמכלה כל חלקה טובה בחייה, צריך קודם כל לעזור לה להירגע ולהראות לה שיש מטף וגם זרנוק מים, שהיא לא מצליחה לראות בתוך המהומה שקורית אצלה בראש ובלב.

מאותה פגישה הזכרתי בכל פעם שכדאי לה לבדוק את הנושא.

מתברר שהיא עובדת במרכז רפואי גדול ויש לה קשר מעולה עם אנשי המקצוע.

לבקשתי, היא פנתה למנהלת המחלקה בה היא עובדת כדי להתייעץ איתה בקשר לנטילת כדור בשם ציפרלקס, עליו המלצתי בחום.

מסתבר שאותה מנהלת מחלקה בכירה בבית חולים ידוע עודדה מאד את הלקוחה שלי לקחת את הכדור ואף אמרה בלי לעפעף כי היא בעצמה נוטלת אותו!!!

זה היה השכנוע האחרון שהלקוחה שלי הייתה צריכה והיא אכן פנתה לרופאת המשפחה והתחילה ליטול את הציפרלקס.

מה שקרה אחרי זה הוא לא פחות מנס.

אחרי שבועיים של תופעות לוואי קלות, היא התחילה לשים לב שהיא מצליחה להירגע, שהתגובות שלה נשלטות, שהיא לא צורחת יותר כמו פעם, שהיא לא מגיבה באימפולסיביות אלא במתינות, שדברים שעיצבנו אותה מאד מאד פשוט… לא מפריעים לה יותר.

ושבאופן כללי, היא יותר רגועה.

קסם!

אותה מנהלת מחלקה, רופאה בכירה, היא לא היחידה.

אם היית יודעת כמה אנשים ונשים שאת מעריכה וחושבת שיש להם כוחות להתמודד שלך אין נוטלים טיפול תרופתי פסיכיאטרי – היית כנראה לוקחת גם בעצמך.

אחת מהם זו אני.

כן, כבר שנה וקצת שאני לוקחת בכל לילה כדור קטן, לבן, שנקרא ציפרלקס, שעוד מעט ארחיב עליו יותר.

הכדור הזה עזר לי להתמודד בתקופה הכי קשה בחיי, תקופה בה חיי וביתי התפרקו לרסיסים.

אחרי האירוע שהתרחש במאי 2021, בו הבנתי שמה שהיה קודם לא יהיה יותר, לטוב ולרע, ושאני חייבת להציל את החיים שלי ושל ילדיי, (לא הייתה בה אלימות פיזית אבל היו בה דברים גרועים הרבה יותר) נכנסתי למערבולת רגשית לא פשוטה בכלל.

הפחד לאבד את ילדיי ("יקחו לך את הילדים!", "הוא יגיד עליך שאת ככה וככה!", "הוא יכול לדבר עם הרב של הקהילה ואת לא. מה נראה לך, למי יאמינו?", "איך תוכלי לעבוד אם הילדים יהיו אצלך?" "את תיהי לבד. אף אחד לא יעזור לך!", "איך תצליחי לשלם את שכר הדירה? את יודעת שאין לך לאן ללכת!"), הפחד להישאר לבד מול העולם, ההבנה שבקהילה יאמינו לגבר ולא לאישה וששמי יעוות ויתלכלך בדברים שמעולם לא היו באמת (מה שאכן קרה בפועל), ועוד ועוד היו ממשיים.

יצאתי למסע הגירושים בהבנה מוחלטת שאני לבד בכל המובנים ושיש סיכוי אמיתי שאפסיד את כל מה שהשגתי בעמל רק במשך שנים, כולל את הילדים.

המשפחה שלי לא יכלה לעזור, גם אם הם "בצד שלי", מכל מיני סיבות.

ההורים שלי מבוגרים מאד ומתמודדים עם קשיים רפואיים וחוץ מלהקשיב לי, אין להם שום יכולת לסייע.

בכירים מהקהילה אליה אני משתייכת, שיש בידם לסייע, קיבלו מידע שקרי ומעוות והאמינו לו, והכי גרוע, סירבו לשמוע את הצד שלי! (ואת ההקלטות וההוכחות לצידקתי).

חובות של מאות אלפים שלא אני יצרתי עמדו מול עיניי.

ילדים מוסתים (הגדול עוד לא היה בן 11 אז) יצאו נגדי בטענה שאסור להתגרש, הקב"ה אוסר על כך וגם האדמו"ר לא מרשה (מיותר לציין שכל הדברים הנ"ל אינם נכונים, שהרי לא אני המצאתי את מסכת גירושין…). אחת מהם, מוסתת במיוחד, הגיבה באופן חריף מאד ונאבקה בי בכל דרך אפשרית.

הבנקים החלו לשלוח מכתבים שדורשים את כספם כולל התרעות שנכתבו על ידי עורכי דין משפטיים. כאמור, עבדתי כל יום, כל היום. לא היה לי שום קשר לחובות האלו.

לא היה לי שקל לעו"ד מטעמי והיו ימים שגם לא היה לי שקל בשביל הילדים.

המזכירה שלי נאלצה לעזוב את העבודה בעקבות עניין אישי פתאומי וכך לא היה מענה זמין, מה שפגע מאד בעסק.

באופן אישי התמודדתי עם כאבים בלתי מוסברים, שלא ניתן היה להוכיח את מקורם וסיבתם, שהחלו כבר לפני מספר שנים ורק החריפו (והם היו אחת הסיבות להבנה שלי שהם תוצאה של חיים תחת מתח וסטרס) ושיבשו מאד את היום-יום.

ואני לבד. מול כל זה. ומול עוד כמה דברים שכרגע לא אפרט אותם.

כשמצאתי את עצמי הולכת מהבית לקליניקה ודומעת ללא שליטה ברחוב, הבנתי שעוד רגע אני מאבדת את העוגן היחיד בחיי: את הקליניקה, את העבודה שאני כל כך אוהבת, את הלקוחות. שהיה כמו עולם מקביל לטירוף שהקיף אותי.

אני נוהגת לעמוד מאחורי מה שאני אומרת לאחרים, ולכן פניתי לרופאת המשפחה וביקשתי ציפרלקס, והתחלתי ליטול אותו באופן קבוע.

כבר הכרתי אותו מתקופה שחורה מאד בחיי לפני כעשרים שנה.

באותו הזמן חיי התפרקו, באופן דומה אך שונה. לא היו לי ילדים, דבר משמעותי מאד, אך הרגשתי את הקרקע נשמטת.

באחת הפעמים עמדתי בתחנת האוטובוס והתפללתי שהאוטובוס יסטה בטעות וידרוס אותי ואז אולי יהיה לי קצת שקט.

זה לא קרה.

כשאחותי שמעה את המצב שלי היא סיפרה שיש דבר כזה, כדור שנקרא ציפרלקס, שרופא משפחה יכול לתת ולא צריך פסיכיאטר בשביל זה.

היא אמרה שהוא יעזור ושכדאי לי לקחת אותו.

הייתי במקום כל כך נמוך שחשבתי לעצמי, שאם אני כבר מייחלת למות – שום דבר לא יכול להיות גרוע יותר, ופניתי לרופא המשפחה דאז וביקשתי ציפרלקס.

זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי איתו.

אחותי הצילה אותי במובן הפשוט של המילה.

מהר מאד חל שיפור במצבי הנפשי והרגשי.

חזרתי אל כוחותיי, אל האמונה שאני יכולה לצאת מהמצב הזה. מצאתי עבודה, חזרתי לקשרים עם חברות, ותוך מס' חודשים יצאתי מהבוץ.

אחרי זמן מה, כשהרגשתי בטוחה ושאני בסדר, הפסקתי את הכדור.

כעשרים שנה עברו עד הפעם השניה בה לקחתי אותו.

בין לבין היו שנים קשות מאד ומצבים בהם שקלתי לחזור אליו ומסיבות שונות לא עשיתי את זה, עד לתחילת הליך הגירושים השניים שאילצו אותי להתמודד ולעמוד מול קשיים שאין דרך לתאר אותם במילים.

בימים אלו אני מתחילה להוריד את המינון ולהפסיק את הכדור (אסור להפסיק אותו בבת אחת).

אני כבר לא צריכה אותו.

אני בסדר. ב"ה. מאד בסדר.

הבית שלי בסדר.

במהלך הכמעט שנתיים האלו לקחתי טיפול רגשי כדי שיהיה לי מקום להתפרק ולקבל כח, לא ויתרתי על הדרכת הורים כדי להתמודד טוב יותר עם הילדים המוסתים, ונעזרתי גם בעיסוי רפואי לתקופה מסוימת כדי להתמודד מול הכאבים שאף כדור לא הצליח לעזור לי להפחית אותם (והפסקתי בגלל העלות היקרה)

ונעזרתי בציפרלקס.

הילדים, עדיין מוסתים, אבל כבר אומרים שהבית בטוח עבורם, ושאמא היא עוגן (כל פעם שאני שומעת את זה מאנשי המקצוע שמלווים אותם אני מתחילה לדמוע. זה הכי מרגש בעולם!)

מצבה הרגשי של אחת הבנות, שהיה קשה מאד טרום הגירושין ובמהלכו, השתפר והיא במצב טוב בהרבה ממה שהיה קודם לכן! למעשה, היא במצב טוב יותר מאי פעם!

הבית רוב הזמן רגוע ושליו, דבר שלא היה לפני כן.

מצאתי את הדרך גם לעבוד וגם להיות עם הילדים, אחרי חודשים בהם לא עבדתי בערבים (אני אכן עובדת הרבה פחות, אבל לפחות עובדת).

חזרתי לקדם חלקים מסויימים בעסק (הרחבת המרכז, למשל).

פתחתי חשבון בנק נפרד (כמובן!!!) ואחרי שנה ומשהו קשה מאד כלכלית, בזמן כתיבת שורות אלו אין בו שקל אחד במינוס! ואף יותר מזה, אני באמצע תהליך של ליווי כלכלי אותו קיבלתי במתנה בעזרת עמותה מסוימת כדי שלעולם לעולם לעולם לא אגיע יותר למינוס! (כך הייתי לפני נישואיי ואני מתכוונת לחזור לכך).

אני באמצע לשלם לעורכת הדין שלי את הסכום המטורף של הליווי שלה. ייקח לי עוד שנים לכסות את זה, אבל זה היה שווה כל שקל! ידעתי שאצטרך עורכת דין מליגה אחרת כדי להתמודד מול מישהו שלא יבחל בשום דבר כדי לגרום לי להצטער על ההחלטה להתגרש, ויש לזה מחיר.

הכאבים הנוראיים… כמעט אינם!

תופעות פיזיות נוספות שפגעו מאד באיכות חיי ולא היה להם מקור רפואי למרות כל הבדיקות שביצעתי – הפסיקו מעצמם!

התחלתי אימון כושר פרטי, שהוא אחד הדברים הכי קשים לי, אבל אני לא מוותרת ומתקדמת מאד וכובשת בכל פעם עוד שיא.

סיימתי התמחות בטראומות ובהתמכרויות כבר לפני יותר משנה.

אני עדיין מתמודדת עם קשיים, חלקם קשורים להליך הגירושים וחלקם קשיים רגילים של בני אדם בעולם, אבל אני חזקה מבפנים.

והלבד לא מפחיד אותי.

 

אני כאן כדי להגיד, ש:

אם לא תירצו להשתדך עם הילדים שלי בגלל שאמא שלהם לקחה במשך 2 תקופות בחיים שלה כדור מציל חיים שאיפשר לה לחזור לעצמה, זה ממש בסדר. כנראה שאנחנו לא מתאימים ומוטב שנגלה את זה כבר עכשיו (כי אני מתכוונת להעביר את הידע הזה לילדים שלי, שאם גם הם יגיעו למצב קשה כל כך, חס וחלילה, שידעו שיש דבר כזה, טיפול תרופתי. אני אהיה שם כדי לשכנע אותם).

אם לא תירצו לבוא אלי לטיפול כי אני "על כדורים" – זה ממש בסדר. יש עוד מטפלים ומטפלות בחסד, רק שלא בטוח שהם לא על כדורים. אתם פשוט לא תדעו את זה לעולם. הם לא יכתבו על זה פוסט.

אם לא תירצו לקרוא חומרים שלי יותר, זכותכם. אתם יכולים לקרוא על חיים שלעולם לא יהיו לכם, כי גם אלו שכותבים עליהם – לא באמת חיים אותם. אתם יודעים למה? כי אין מושלם. ואין טוב מוחלט. ורבים מהם שכותבים וכותבות על חיים נהדרים נמצאים בטיפול ומתחת לכל היפה והנהדר והמושלם יש חיים מפורקים שאתם אפילו לא מצליחים לדמיין (ורובם הגדול נוטל כדורים פסיכיאטריים…). איך אני יודעת? כי יש מהם אצלי בקליניקה. כי ככה, זה, כולנו מתמודדים כאן בעולם הזה שהוא בכלל רק פרוזדור.

אני חושבת שבהרבה מאד מובנים אני דוגמא ומודל לבריאות נפשית, דווקא בזכות היכולת שלי להסתכל על המציאות בעיניים ולעמוד מולה, להתמודד באומץ, לא לוותר על מה שאסור לוותר, גם אם זה אומר שאצטרך לקחת עזרה, גם אם זה אומר שאטול למשך תקופה כדורים פסיכיאטריים.

ויודעות מה?

גם אם הייתי צריכה לקחת אותם לכל החיים.

 

כשאגיע לגן עדן, אני יודעת שזה יקרה בזכות כל הלקוחות שעודדתי אותם לפנות לאבחון פסיכיאטרי או כשהמלצתי על טיפול תרופתי ספציפי והפניתי לכתובת מקצועית רלוונטית, ומאז חייהם השתנו לטובה.

כל אחד ואחת מהם הוא עוד אדם שקל לו יותר במסע חייו. ומה זה טיפול רגשי אם לא כח וכלים לחיים טובים יותר?

אני תמיד מסבירה את הטיפול התרופתי על ידי מטאפורה של ניתוח בהרדמה או לא בהרדמה.

אם אדם צריך לעבור ניתוח, הוא יכול לעשות אותו בלי הרדמה ולסבול מכאבים או לעבור את אותו הניתוח בהרדמה וללא כאבים.

זה, בגדול, הסבר לטיפול התרופתי במצבים של דיכאון וחרדה.

אפשר לעבור את התקופה הקשה עם תוספת של כאבי נפש ולב, ואפשר בלעדיהם. מספיק כואב גם ככה.

 

שיהיה ברור, טיפול תרופתי פסיכיאטרי לא פותר בעיות!

אם יש לך בעיה בזוגיות, בהורות, בפרנסה, בעבודה… הכדור לא יפתור לך אותה.

מה הוא כן? הוא ייתן לך כח להתמודד טוב יותר, איך?

תלוי מה סוג הכדור ומה המטרה שלו.

בגדול, הכדורים הפסיכיאטריים מסוג SSRI שהם הנפוצים ביותר, החדשניים ביותר והיעילים ביותר, נוגדי דיכאון וחרדה, מאפשרים להרגיש את הכל בעוצמה שפויה יותר. מה זה אומר?

במקום לחוות את המצוקה, הכאב, התיסכול, הייאוש, האימה, החרדה עד כלות, בעזרת הכדור הכל יהיה מורגש פחות. אפשר יהיה לנשום ולהמשיך להרגיש בעוצמות שפויות יותר.

יתכן וגם עוצמות השמחה, ההתרגשות והאושר יהיו שפויות יותר, אבל מי שכאוב כל כך, לרוב לא מגיע לעוצמות של טוב, אלא בעיקר שוקע בעוצמות של רע.

כשסיפרתי שהלכתי ברחוב דומעת בלי שליטה, זה כי עוצמת הכאב הייתה כזו שהיא ממש פרצה החוצה. הכדור הפסיק את הכאב הזה ובכך גם את הסימפטומים שלא מוסיפים שמחה.

יש לזכור כי לא צריך לעבור אירוע טראגי כדי להרגיש שהחיים מתפרקים.

לא צריך לחכות לדיכאון קליני!

לעיתים שינוי משמעותי בעבודה, פרידה, מעבר לעיר מגורים אחרת, סכסוך משפחתי, גירושים, התמודדות עם ילד מורכב במשפחה, שינוי משמעותי במצב הכלכלי, ירידה בבריאות הפיזית, שינויים של גיל המעבר, זוגיות מורכבת לסוגיה השונים וכיוצא בזה, עשויים לטלטל את נפש האדם ולגרום לו לשינוי משמעותי במצב הרוח, בתיפקוד, ולהתדרדר לדיכאון ממשי.

חשוב לציין כי יש כדורים שאינם ממכרים! בניגוד לסטיגמות שיש על כדורים פסיכיאטריים באופן גורף, וניתן לקחת אותם לתקופה של שנה ויותר, בהתאם לצורך, ובמקביל לעבור טיפול רגשי שיטפל בקשיים עצמם, ולאחר זמן מה אפשר להוריד את המינון עד להפסקה מוחלטת של הטיפול התרופתי (בהתייעצות עם רופא משפחה או פסיכיאטר בלבד!!!).

טיפול נכון ויעיל משלב טיפול תרופתי וטיפול רגשי!

ההמלצה שלי היא טיפול משולב. לא מספיק לקחת טיפול תרופתי, אלא אם בכוונתך לקחת אותו לתמיד. המטרה של הטיפול התרופתי הוא לסייע לטיפול הרגשי. הרבה יותר קשה לעבוד עם אדם שמוצף מאד, נסער, כאוב ועסוק במחשבות אובססיביות על המצב ועל הקשיים מאשר לעבוד עם אדם יותר מווסת ורגוע. הטיפול הרגשי יהיה יעיל יותר מהיר יותר ומקדם יותר.

 

אני נוטלת ציפרלקס, והוא ההמלצה הקלאסית שלי. ולמה?

ציפרלקס (ושאר הכדורים מקבוצת SSRI) הוא כדור פסיכיאטרי והוא בקו הראשון של הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי. כלומר, הוא הכדור הקל ביותר שאפילו רופא משפחה נותן. (בגדול, רופא משפחה לא יכול לתת תרופה פסיכיאטרית למעט מס' תרופות מסוים שמרוב שהוא נפוץ בעולם והרבה מאד אנשים נוטלים אותו, הם קיבלו את ההרשאה לרשום מרשמים מסוימים ולהוריד את העומס מהפסיכיאטריים).

הוא מתאים כמעט לכולם, גם לאלו שנוטלים כדורים רפואיים אחרים (כמובן שיש לבדוק כל מקרה לגופו).

תופעות הלוואי שלו קלות וחולפות תוך כעשרה ימים וההשפעה שלו היא כמעט כמו קסם.

ולמה?

משום שהוא מעכב את מעבר הסרוטונין, החומר שאחראי על התחושות שלנו, על מצב הרוח וההנאה, מתא לתא כך שלסרוטונין יש יותר השפעה.

הנה הסבר מדעי מתוך אתר ויקיפדיה על פעילות התרופות הפסיכיאטריות מקבוצת SSRI:

"המוח בנוי מתאי עצב. תאים אלה מעבירים ביניהם מידע על ידי שחרור חומרים כימיים הנקראים "מוליכים עצביים". לשם העברת המידע בין תאי העצב, מעביר התא השולח מוליך עצבי לתא המקבל דרך סינפסה, שהיא מרווח זעיר בין תא עצב אחד למשנהו. רק חלק קטן מהמוליך העצבי ששלח תא העצב הקדם-סינפטי נקלט בתא העצב הבתר-סינפטי. בתהליך הנקרא 'קליטה חוזרת' רוב המולקולות של המוליך העצבי נקלטות חזרה בתא העצב השולח ולא משפיע על התא המקבל. תרופות SSRI מעכבות את הקליטה החוזרת של המוליך העצבי סרוטונין וכך גורמות להעלאת ריכוז הסרוטונין בסינפסות ולהגברת השפעתו במסלולים העצביים במוח.

הסרוטונין שייך לקבוצת מוליכים עצביים מונואמיניים ואחראי על מגוון רחב של תפקודים, בין השאר משפיע על תחושות הקשורות למצב הרוח, תיאבון, הנאה וויסות הטמפרטורה בגוף".

במילים פשוטות, אין בתרופות אלו חומר פעיל שמשפיע על המח (כמו בהרבה כדורים פסיכיאטריים אחרים), אלא הוא מאפשר תהליך טבעי שאמור לקרות, והוא, עיכוב מעבר החומרים מתא לתא.

מחקרים הראו שאצל אנשים שעברו טראומה – תהליך מעבר הסרוטונין קורה מהר מידי. ככל שעובדים על הטראומה – התהליך הטבעי של מעבר הסרוטונין בין התאים חוזר לעצמו עד לשלב בו לא צריך יותר את הטיפול התרופתי.

ואם זה עוד לא ברור, אז הציפרלקס מסייע מאד במצבים של דכדוך, דיכאון, התקפי חרדה, חרדתיות ועוד ומאפשר הרגעה ווויסות רגשי.

 

כמה נ.ב. חשובים:

  1. אין בפוסט הזה משום המלצה או הצעה גורפת לאף אחד וכל החלטה שתעשה בעקבות פוסט זה היא באחריות כל אחד ואחת בלבד.
  2. אין בסמכותי או בהכשרתי לתת כדורים כאלו או אחרים אלא ליידע על קיומם ולהפנות לאנשי מקצוע רלוונטיים. כדי לקבל טיפול תרופתי מתאים יש לפנות לרופא משפחה או פסיכיאטר.
  3. כל כדור המוגדר כפסיכיאטרי, גם אם הוא ניתן על ידי רופא משפחה (כמו: ציפרלקס) מחייב אחריות ומחוייבות ויש לקבל את ההוראות מהרוקח ולעמוד בהם (למשל, להתחיל בהדרגה ולהפסיק בהדרגה). זה לא משחק ילדים.
  4. כל האמור בפוסט זה מתייחס לכדורים מקבוצת ה SSRI (כגון: ציפרלקס, סרטרלין, פרוזק, רסיטל, ציפרמיל) שמטפלים במגוון קשיים והפרעות פסיכיאטריות אך לא בהפרעות אישיות או מחלות נפש! אלו דורשים טיפול תרופתי פסיכיאטרי שונה עם השלכות אחרות.
  5. נשים מניקות או בהריון צריכות התייעצות מיוחדת בכל הקשור לטיפול תרופתי.

 

שיהיה ברור 1:

החלטתי לכתוב את הפוסט הזה מתוך ידיעה ברורה שיש א.נשים שהפחד והסטיגמות מפני טיפול תרופתי מונעים מהם להציל את חייהם וחיי בני משפחתם. אם הפוסט הזה יגרום לאחוז אחד מקוראותיי וקוראיי לשקול ברצינות לעזור לעצמם, לחקור ולפנות לאנשי מקצוע, ולהתחיל טיפול תרופתי מותאם, והיה זה שכרי.

שיהיה ברור 2:

אף אדם לא לוקח סתם טיפול תרופתי. מטרת הפוסט היא לעזור למי שזקוק לו.

אם לא ברור לך אם את זקוקה לטיפול תרופתי או\ו אם הוא יכול לסייע לך, מוזמנת להגיע לפגישת אבחון איתי, לאחריו תדעי אם ולאן לפנות כדי לקבל עזרה בעזרת טיפול תרופתי.

 

מוזמנים להעביר את הפוסט למי שתירצו, כדי שעוד אנשים בעולם הכאוב הזה יידעו שיש כלים שיכולים לסייע.

 

איתך, כדי שתעברי את המסע שלך טוב יותר

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לאן הלכו כל השאלות?

ימים מורכבים עוברים עלינו. ימים עם שאלות רבות. אני יכולה "לשחק אותה" כמה שאני רוצה,

אחרי החגים שמח

בתקופה שהתלבטתי מאד אם להתגרש או לא, למרות שהיה ברור שזה הצעד הנכון, הדבר היחיד

אבא שלי

ימי השבעה עברו. כולנו חזרנו באופן כזה או אחר לשיגרה. שיגרה חדשה. שיגרה שאין בה

איזה בעסה של יום!!!

התחלתי את היום הזה עקום. לא ישנתי כל הלילה כי לא הצלחתי להירדם הילדים התנהגו

סימן משמים

השבוע קרו לי כמה דברים מעניינים, וכולם שווים פוסט. אתמקד הפעם באחד מהם. אתחיל מהחלק

לא ברחת – הצלת!

לפני כשבועיים, ברגע של ספונטניות, הזמנתי את העוקבות שלי ברשת החברתית שאני חברה פעילה בה

כשהאדמה רועדת

יש פוסטים שאני כותבת והידיים שלי רועדות, הלב דופק והמח שואל שוב: לשלוח? לא לשלוח?

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

המטפלת המושלמת

האמת שכבר נכנסתי למיטה והחלטתי לא לכתוב הערב את הפוסט השבועי, בעיקר כי הרגשתי שאני

דילוג לתוכן