fbpx

כח עצמי

לפני כשלושה שבועות, בהזדמנות כמעט חד פעמית, הוזמנתי להצטרף לקבוצת חברות שטסה לאיטליה, ארץ חלומותיי.

ככה, באמצע החיים, טסתי לארץ החלומות עם קבוצה מהאגדות.

הרבה מסקנות יש לי מאיטליה הקסומה, ובעיקר, התחדדה לי התובנה שאחרי חופשה כזו צריך… חופשה נוספת. (זו הבדיחה הידועה שאחרי חופשה צריך לנוח…).

זה היה מסע מאתגר מאד. החלפת 3 דירות ב 5 ימים, מזוודות עמוסות באוכל מישראל, ונסיעה בזמן קורונה שדורשת מליון טפסים, בדיקות קורונה ומה לא.

אבל מה שנשאר, זה זכרונות מתוקים ותמונות שכיף לדפדף בהן שוב ושוב.

חשבתי על זה שיש לנו כל כך הרבה אתגרים, ובזמן האתגר עצמו לא קל בכלל, אבל לרוב, נזכור את התוצאה ולא את הדרך. יש בזה טוב ופחות טוב.

הטוב הוא, שלרוב נשכח את הקשיים, וזה טוב מאד.

הפחות טוב, שגם כשמגיע לנו צלשי"ם בתהליך, נשכח אותם מהר מאד.

לדוגמא: בתוך התהליכים האישיים שאני מלווה, אני מקפידה מידי כמה פגישות לעשות מיני סיכומון, שבו אני מראה ללקוחה שלי את הדרך שהיא עשתה, והרבה פעמים היא ממש מופתעת. אבל מה יש להיות מופתעת? הרי זה מה שאת בדיוק עשית!

אז זהו זה, שאנחנו שוכחים, לא שמים לב, והכל נראה לנו מובן מאליו.

אלא שמה שייתן לנו כח בהמשך התהליכים (וכל חיינו זה אינספור תהליכים) זה לראות את הדרך שעשינו ולעצור מידי פעם, לטפוח על השכם ולתת לעצמינו צל"ש (חכו עוד רגע ותראו איזה צל"ש אני הולכת לתת לעצמי).

בכלל, היכולת הזו של הכרה במה שאני עושה ו"כל הכבוד" העצמי הזה הוא חובה כדי לשמור על הכוחות שלנו ולעודד את עצמינו.

מה שרוב האנשים, ובעיקר הנשים, בעולם, עושות, זה לחכות שמישהו ימחא לנו כפיים, יגיד לנו "כל הכבוד", יעודד אותו, יחמיא לנו, יתן לנו כח.

ובכן, תשכחו מזה!

לרובינו אין את המישהו או המישהי הזו, וגם אם כן, הדבר הכי בריא זה היכולת לעודד את עצמך בעצמך, היכולת לראות את מה שאת עושה ולא משנה מה גודלו, ולתת לך חיבוק גדול ואיזו טפיחה עצמית על הכתף!

מגיע לך.

טוב, נסחפתי. בסך הכל סיפרתי על טיול מפרך שהשאיר הרבה טעמים מתוקים בלב.

בחמישי בערב נחתנו.

בקושי הגעתי הביתה ואח שלי על הקו. "את יודעת מה שלום אבא?" הוא שאל. אני כבר הבנתי שקרה משהו.

כך יצא שנחתתי לידיעה שאבי היקר לא מרגיש טוב. "לא מרגיש טוב" זה תיאור עדין לכמה רע הוא הרגיש.

אבא שלי הוא האדם הכי יקר לי בעולם אחרי הילדים שלי.

זה לא הזמן לכתוב עליו עכשיו. עוד מוקדם מידי להספיד אותו. גם אמרתי לו שהבר מצוה של הבכור שלי בעוד שנתיים והוא חייב עד אז להיות איתנו במיטבו. אין מצב שהוא מפספס את הבר מצוה. נראה לי שהוא די הסכים איתי.

בכל אופן, מסתבר שאמא שלי לא סיפרה לי שהוא לא מרגיש טוב לפני הטיסה והשביעה את כל המשפחה שלא יגידו מילה כי אז אני לא אסע לחו"ל או שאסע בלב כבד.

והיא כל כך צדקה.

אבל כשהבנתי כמה המצב שלו חמור – הרגשתי שאני קורסת לתוך פחד איום ונורא והסרטים הכי איומים רצו לי בראש.

בשבת היינו אצל ההורים שלי וראיתי בעיניים איך אבא שלי הולך ונעלם.

בתחילת השבוע לקחתי אותו לביקור דחוף אצל הרופאה המטפלת ומשם הובהלנו הישר לחדר מיון. טלפון אחד לאח שלי וכל המשפחה על הרגליים.

בחנוכה בילינו במשמרות עם אבא במחלקה נוראית, שבכל יום הוצאו משם אנשים יקרים לעולם שכולו טוב, ואבא שלי היה קרוב מאד להיות אחד מהם.

היינו צריכים נס חנוכה. פח חמצן קטן שיחזיר לאבא שלי את האוויר שהוא צריך.

והקב"ה ריחם עלינו ועליו וזכינו שהוא ייצא מבית החולים ובכל יום הוא מתאושש עוד קצת, ב"ה.

ראינו ניסים בעיניים, ואני גם ראיתי את אבא שלי, שגם כשהוא בקושי הצליח לנשום, עדיין מתעקש להתפלל, עדיין מתעקש ליטול ידיים, עדיין לא יאכל שעות עד שיעמוד בכל ענייני ההלכה שקשורים בהכנה לתפילה, וכשאתה כל כך חולה – כל דבר קטן לוקח פי מליון זמן.

ראיתי את העקשנות שהייתה סימן ההיכר שלו כל השנים עומדת לו בבית החולים, כשהוא מתעקש להישאר יהודי תמים, עובד ה', בכל מצב.

אני כל כך גאה באבא שלי!

כבר אמרתי לו שדמות דיוקנו עמדה לי בנסיונות קשים מאד, בזכות השמירה על עמוד שדרה ערכי בכל מצב. אלו דברים שכשאתה חי אותם – הם נכנסים לעצמות. לא הרצאות מוסר, לא שעורים של המורות בסמינר, לא 'נו,נו,נו' ו'גיהנום', אלא אבא שחי את מה שהוא מאמין.

במקביל, הילדים היו בחצי חופשת חנוכה (היו מסגרות חינוך עד שעות הצהריים) ואני סגרתי את הקליניקה בשעות הערב והקדשתי את עצמי אליהם.

ובנוסף לכל זה, פתחתי במאבק רשמי, גלוי, מול בעל חנות קטנה בפתח הבנין שלנו שהפך אותה לבר אלכוהול.

בקיצור של האירוך, לפני כ- 4 חודשים גילינו, דיירי הבנין, שמישהו שכר את החנות הפיצית שהיוותה מעין משרדון קטן ושקט לבר אלכוהול שפתוח משעות הבוקר המאוחרות ועד השעות הקטנות של הלילה, וכיוון שבעל החנות הוא אתיופי, אז כל חבריו והחברים של חבריו הגיעו לשתות. זה אומר שכבר בשעה 5 בערב יש לנו שיכורים, ושלא תדעו מה קורה בשעה 10 או 12 בלילה.

היו כאן מכות רצח ממש, הטרדות שלהם בתוך הבניין שלנו, לכלוך ורעש, וכל זה כשהמשטרה והעירייה יודעים, מוזמנים ושוב ושוב ולא עושים כלום.

השכנים פחדו להתעמת איתם ובעלי החנויות באזור אמרו שהם לא רוצים שישימו להם מטען ליד דלת החנות. בקיצור, הבנתי שאם לא אפעל – אף אחד לא יעשה את זה.

בהחלטה של רגע, יצאתי עם מצלמה ותיעדתי אותם.

הם כמעט תקפו אותי פיזית אבל התעמתתי איתם מילולית כשהכל מתועד.

ואת הסרטון העליתי לרשת.

הסרטון עשה בלגן שלם, בדיוק כמו שרציתי, עד שערוץ 13 יצר קשר וכבר למחרת הגיע צלם ורואיינתי לתוכנית שעוסקת במחדלים של הרשויות, כשברקע, רואים את מנהל החנות לועג לי ואומר שאני מפריעה לו לנקות את הריצפה ועומדת על השטח שלו.

שטח שלו!

כשזה עסק בלי רשיון, בתוך שטח בניין מגורים.

אחסוך את הדרמה, אבל מאותו יום אני מתעדת אותם כמה פעמים ביום, עם יום ושעה, ומעלה לרשת, וכן שולחת לרשויות, מזמינה פקחים ומשטרה, ומתעמתת עם ה"שכנים".

השורה התחתונה: אחרי מאבק של שבועיים, יום יום, בחמישי האחרון העסק נסגר ב 23:00, שזה זמן שיא לשתיינים עד כה.

והיום, מוצ"ש, הם לא פתחו.

האם זה נצחון?

זמני – בוודאי.

קבוע – עוד לא יודעת.

ואני גאה בעצמי, טופחת לעצמי על השכם, אומרת לעצמי שוב ושוב: את גדולה מהחיים. את המגן הכי בטוח עבור הילדים שלך. כל הכבוד לך!

כי כמו שכבר כתבתי – אם אני לא אעשה את זה, אין מישהו או מישהי אחרת שתעשה את זה, ואין מעודדת טובה יותר לעצמי מ… עצמי.

 

ובנוסף לכל זה, אני עדיין בהתמודדות האישית שלי שעוד לא נפתרה ולא נפטרה, ודורשת הרבה מאד משאבים.

 

בינתיים, נפתח קורס הכשרת מאמנות בהנחייתי. איזה כיף היה לחזור ולעמוד מול כיתה סקרנית ורעבה לידע. והשנה זכיתי לקבוצה מדהימה, חושבת, רצינית והטרוגנית.

ובמקביל, נפתחה קבוצת "עוצמת החוסן" והפידבקים מרגשים כל כך! איזה כיף להנחות קבוצה שכל שבוע הנשים בה מספרות על כך שהן נטענות בכח!

 

אז זהו.

בסה"כ החיים שלי די רגועים :::))))))

ושקטים (?????)

ופשוטים (…..)

בקטנה ממש.

 

ב"ה מודה על היש, על הטוב, על מה שתקדם, על הישגים קטנים, על התקדמות.

ומתפללת לסיעתא דשמיא הלאה.

 

מאחלת לכולנו חורף בריא, שמח, קל וטוב.

ובשורות טובות!

 

אה, ואל תשכחי לטפוח לעצמך על השכם פעם-פעמיים ביום. אם אין את לך, מי לך?

 

איתך, תמיד

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

את רק בנאדם!

קודם כל עדכונים על אבא שלי: השבוע שחררנו את אבא ממחלקת קורונה. התחייבנו על בידוד

מה נותן לך כח?

מתי לאחרונה מצאת את עצמך פשוט אומרת בקול או בשקט: "די, אין לי כח!" או

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

כשהאדמה רועדת – 2

בעקבות הפוסט הקודם קיבלתי מאות תגובות. רובן הגדול והמכריע – תגובות של תודה, של הקלה,

החיים קשים

כן, החיים קשים קודם כל, תודה על כל התגובות החמות והמעודדות. מצטערת שאין ביכולתי לחזור

אלימות נגד נשים

הפוסט הזה קצת חריג ביחס לרוב הפוסטים שלי, והגיע זמנו להיכתב. למרות שמחר נתחיל לחגוג

מועדים לשיגרה

החגים כבר מאחורינו והפוסט הזה אמור היה להישלח מיד בצאתם, אבל בעידן הקורונה, כשהכל משתבש,

החיים קשים ולא רק

הפוסט הקודם שלי,  עם אותה הכותרת, רק בלי התוספת, עורר הדים רבים ותגובות מרתקות. הן

דילוג לתוכן