כלום לא מובן מאליו

אחרי שבועות שמח.

השעה 3:26 בלילה זמן תחילת כתיבת הפוסט.

זה עתה סיימתי לקרצף את הבית אחרי שהשארתי אותו לחבורת גברים, גיס, אחיינים וילדיהם, ובני היקר, כמובן, שנשארו לשהות בצל האדמו"ר, ואני נסעתי עם הבנות דרומה, לחג-שבת עם אחיות, אחייניות ובנותיהן.

מה אגיד לך?

אני לא מאלו שחובבות לנקות. למעשה, אם יש משהו שאני שונאת ממש, בין הדברים השנואים ממש, זה לנקות.

אוהבת ממש שהכל נקי, אבל שמישהו אחר מנקה בשבילי.

לא כולן ככה.

אמא שלי, שתיהיה בריאה, מקבלת סיפוק מיוחד כשהיא בוחנת את צבע המים אחרי השפונג'ה, ואין דבר שמשמח אותה יותר מלראות דלי מים שחורים, ועוד דלי מים שחורים, ומדלי לדלי המים הופכים להיות אפרפרים עד שהם הופכים לצלולים, ורק אז היא נרגעת.

ככה גדלתי.

"דבורי, תראי, תראי את המים!!!!"

התוצאה?

אני מוותרת לראות אותם בכל צבע שהוא. מעדיפה לשלם למישהי שתנקה פעם בשבוע "כמו שצריך", ובשאר הזמן אני על ה'ניגובים'.

לפני שבועיים, אחרי 8 שנים, פיטרתי את העוזרת שלי, שכבר שנה ויותר מזגזגת עם העבודה, יותר לא באה מכן באה, ושכחה מי בעלת הבית.

הייתי צריכה הרבה אומץ כדי לעשות את זה.

ככה יצא שבערב החג הברקתי בית.

והערב, מוצ"ש.

וזהו.

כל ההקדמה הזו היא כדי להסביר למה לא הוצאתי דיוור עד השעה הזו ולמה הדיוור היום לא יהיה משהו ששווה לקרוא, בעל תוכן, משנה חיים, משנה משהו.

הדבר היחיד שהוא יעשה, הוא ירגיע את אלו שלא הולכות לישון בלי דיוור או את אלו ששותות את הקפה איתו בבוקר.

בקיצור, אני גמורה מעייפות.

אחרי חג ושבת שדורשים את שלהם (אם כי, אין תלונות. הילדים שלי גדלו והיה לי הרבה אוויר. הייתי במקום עם תנאים מפנקים ומשפחה עוטפת. היה טוב מאד!).

ולפני שבוע אינטנסיבי, בו אני מתחילה, בעז"ה, סדנה חדשה לקבוצה מוזמנת מראש, ועוד כמה דברים שמתבשלים.

ובכל זאת, ככה, מילה לסיום:

כשהלכנו את יתרת הדרך מתחנת האוטובוס הפנימי בירושלים לבית (הגענו מהדרום, שעתיים וחצי נסיעה, ויש לנו עוד נסיעה פנימית בתוך העיר), סוחבות מזוודה ענקית ועוד עגלת שוק(!!!) בה סחבתי טונות אוכל בשביל החג, אמרתי עם הבנות שלי מזמור לתודה.

על מה?

על זה שחזרנו בשלום (כמה לא חזרו בשלום הביתה בחודש האחרון בגלל תאונות דרכים? כמה אנשים ראינו מחכים בתחנות בשעה 12 בלילה על ילדיהם וטפיהם ומי יודע אם הגיעו הביתה עדיין? לכמה אנשים אין בית לחזור אליו?).

על זה שכולנו בריאים ושלמים (שנפרט גם את זה?)

על זה שהיו לנו חג-שבת מהנים במיוחד, שהיה בהם כל טוב, ושמחה ומשפחה אוהבת ומשחקים ופינוקים.

לא מובן מאליו.

כלום.

אני יודעת, באופן אישי, על כמה וכמה נשים שעשו את החג הזה לבד, בלי משפחה, חלקן בתנאים ממש לא נעימים.

ואחיין שעבר ניתוח חירום בחג ושני הוריו שהו לצידו כל החג, מהרגע להרגע (הוא בסדר, ב"ה. הניתוח עבר בטוב).

כלום לא מובן מאליו.

לכן צריך להגיד "תודה".

ככה בכל פעם שאנחנו חוזרים הביתה מאיזה חוצלעיר (שמחה משפחתית, שבת, חג…) ואני פותחת את הדלת של הבית. הלב שלי מתרחב. תודה על בית שאני שמחה לחזור אליו!

ככה כשאנחנו חוזרים מהקניה הדו-שבועית שלנו (ב"ה שיש לנו אפשרות לקנות אוכל הביתה בשפע! לא לכולם יש).

ככה כשאנחנו חוזרים מטיול בחופש הגדול. היה וטוב שהיה ואיזה כיף גם לחזור עם חוויות.

ככה מגדלים ילדים שמבינים שכשהכל בסדר, זה לא אומר שככה זה צריך להיות. זה פשוט אומר שזכינו.

ככה מבינים שהחיים האלו הם לא מגש של זהב ואז אם משהו מתפקשש אז משהו בתכנית השתבש.

בדיוק הפוך.

התכנית היא שדברים לא הולכים כמו שאנחנו רוצים, וכשכן, זה הכי לא מובן מאליו.

עוד מעט אכנס למיטה, וכמידי לילה, המילים האחרונות שאלחש הן "מזמור לתודה".

ואם יהיה לי כח אני אפרט. ואם לא, אז לא.

הפירוט הוא בשבילי, לא בשביל הקב"ה.

כשאני מפרטת, הלב מתרחב יותר.

אני חווה פיזית בגוף את מהות המושג "שפע".

תודה ה'.

שלמרות העייפות – לא ויתרתי לעצמי ותקתקתי את הבית. אפשר לאכול מהאסלה מרוב שהיא מבריקה. ורק אתה יודע כמה אני מתעבת לנקות אסלות.

ורוב המכונות כבר תלויות על החבל או עברו מייבש.

וכל הילדים בבית, ישנים שנת ישרים. וכולם עברו חג שמח וטוב.

ואני עצמאית כך שמחר אין לי עבודה בקליניקה והחופש הזה לבחור מתי לעבוד והאוויר שזה נותן הוא מתנה עצומה.

אני עשירה בטוב.

גם את.

מבטיחה לך.

אם רק תתחילי לעשות רשימה של כל הטוב שיש.

שנזכה לשגרה טובה ושקטה וקיץ מלא בבשורות טובות!

איתך, גם כשאני גמורה מעייפות