בזוגיות? את צריכה לדעת את זה!

היום אני מבקשת להתייחס לאחד הדברים שאף אחד (עוד) לא כתב עליהם, למרות שהוא קריטי מאד.

אני נתקלת בו לא מעט בקליניקה שלי, אבל לא חשבתי אף פעם להתייחס אליו כנושא בפני עצמו.

אחרי מספר פגישות עם זוגות בזמן האחרון, הבנתי פתאום שמדובר בנושא שעומד בפני עצמו והוא זה שיכול להכריע בין זוג שיישאר ביחד לבין זוג שיתגרש.

אני קוראת לשלב הזה, שלב הפרידה.

לרוב, כשמדברים על פרידה מתייחסים ליום האחרון או לאירוע האחרון שמסיים את מערכת היחסים בין אדם או קבוצה של אנשים לבין אדם או קבוצה של אנשים או מקום או מצב.

נניח: עובדת שמסיימת לעבוד במקום העבודה וחברותיה לצוות עושות לה מסיבת פרידה.

שכנים שעוזבים ויום הפרידה הוא היום בו המוביל מרוקן את הבית שלהם בדרכם למקום החדש.

פרידה מאדם שאהבנו והולך לבית עולמו.

וגם פרידה זוגית, שלרוב מתייחסת לשלב בו אחד מבני הזוג עוזב את הדירה המשותפת.

כלומר: המסיבה, עזיבת הדירה, רגע הקבורה וכו' הם האקט הפיזי של הפרידה בלבד. אבל יש בה עוד מימדים.

אלא שבהבנה עמוקה יותר, פרידה הוא לא רגע ולא אירוע ולא יום ולא שעה. פרידה היא תהליך.

עובדת שעוזבת את מקום העבודה עברה אי אלו שלבים בתוך תוכה שמכינים אותה לרגע הזה בו היא תקום בבוקר ולא תלך לעבודה הרגילה שלה.

שכנים שעוזבים, לרוב, משתפים את השכנים האחרים בכך. השכנים העוזבים מתחילים להגיד לעצמם: "פעם אחרונה שאנחנו הולכים למכולת הזו", "זה המקום שציפי הקטנה למדה ללכת" וכו'.

אדם שאהבנו ומתייסר בייסורים, לכולם מובן, גם אם לא מדברים על זה בקול, שסופו קרב, וכל אחד מכין את עצמו ליום שאותו אהוב לא יהיה כאן יותר.

כלומר, פרידה מורכבת מכמה מימדים, ורובם ככולם עוברים תהליך:

המימד הטכני, הרגשי, הנפשי, ההתנהגותי, ובנושאים מסוימים יש גם מימד רוחני.

אבל יש פרידות שלא רואים אותם, שלא מתכוננים אליהם, ושלוקח זמן לפעמים להבין שזה מה שקורה בתוכנו.

ודווקא אותם אני פוגשת לא מעט פעמים בקליניקה.

לא מזמן הגיע אלי זוג.

כפי שאני נוהגת תמיד, אני מקבלת כל אחד מבני הזוג לחצי שעה בנפרד, מבררת עם כל אחד מה אני יכולה להגיד גם לשני ומה לא, ואז יושבת עם שניהם ביחד ומראה להם תמונת מצב אישית וזוגית ומסבירה את דרכי העבודה במקרה כמו שלהם עם הפניה לכתובת מקצועית מתאימה.

האישה נכנסה ראשונה.

כמו תמיד, בררתי איתה כמה פרטים טכניים ולאחר מכן צללתי פנימה:

מה מביא אותך לכאן היום?

למה דווקא היום?

וכו'.

בהמשך אני שואלת, שוב, כרגיל:

את אוהבת אותו?

את רוצה להמשיך ולחיות איתו?

שאלות בסיסיות מהותיות.

היא ענתה שהיא לא רואה את עצמה בלעדיו. שהוא בעל טוב ואבא מסור. שהיא מבינה שיש לה קשיים אבל גם הוא לא טלית שכולה תכלת. שקשה לה עם זה וזה וזה וזה.

אבל ברור שהיא אוהבת אותו! איזו שאלה בכלל!

והיא לא הסכימה ללכת לייעוץ מקצועי עד עכשיו כי לא נעים לה וזה… אבל בעקבות אירוע מסוים שקרה בשבוע שעבר (והיא פירטה אותו. בהחלט אירוע חמור מאד) היא מבינה שהיא חייבת עזרה. שהיא חצתה קו אדום. לכן היא הגיעה.

תורו של בעלה הגיע.

הוא כבר כמה שנים מבקש ממנה לפנות לייעוץ זוגי ביחד ואשתו סרבה. בזמן הזה המצב הלך והחמיר.

גם איתו בררתי:

אתה אוהב אותה?

כבר בשלב הזה הוא היסס. הסתכל אלי ולא מצא את התשובה.

ואני ידעתי שהוא מתקשה להגיד במפורש את מה שכבר יש לו בלב הרבה זמן.

"תראי", הוא חיפש מילים. "זו שאלה מורכבת. אני לא יודע לענות לך על זה".

ובכן, זו לא שאלה מורכבת בכלל.

כשאוהבים מישהו, יודעים שאוהבים. נקודה. אפשר אולי להרגיש שלא קל איתו או איתה, שיש קשיים, אבל אהבה היא משהו שמרגישים, ואם אין אותה, אז אין אותה.

אבל ניחא, לא אצל כולם המדד היחיד להישארות או לפרידה תלויה באהבה. יש לא מעט אנשים ונשים, קהילות ומגזרים, שלא יפרקו בית בגלל שאין אהבה. לכן יש עוד שאלות שאני שואלת.

"אתה רוצה להמשיך לחיות איתה?" לא ויתרתי לו. זה התפקיד שלי.

"לא בטוח" הוא ענה.

"לא בטוח או… לא?" שאלתי.

הוא הרים את העיניים והסתכל אלי. ראיתי שקשה לו. ראיתי שהוא מבוהל מעצם ההבנה שהוא צריך לתת תשובה על השאלה הבסיסית.

ואת התשובה הוא לא צריך לתת לי. הוא צריך לתת לעצמו.

וזה החלק הכי קשה.

הוא חשב. היסס. לא הפרעתי לו. פשוט שתקתי. זה רגע קשה, ואני לגמרי נמצאת איתו שם.

"אני חושב שלא" הוא בסוף ענה בקול עייף ועצוב.

הסתכלתי עליו ונתתי למילים שלו לשקוע.

אין לאן למהר.

הוא שקע בכיסאו עוד וחזר ואמר, ספק לי, ספק לעצמו: "אני חושב שלא. שאני לא רוצה לחיות איתה".

ואז הוא הסתכל אלי ואמר:

"אני לא שם. אני לא יודע איך להסביר לך את זה. אבל אני כבר לא שם".

ידעתי היטב למה הוא מתכוון אבל רציתי שהוא יבין.

"איפה זה "שם"?" שאלתי

"שם, בקשר. אני לא בקשר. אני לא יודע להסביר לך, אבל אני לא שם יותר"

"אתה מתכוון אולי להגיד שאתה מרגיש שהתרחקת ממנה?" וכאן קראתי בשמה של אשתו.

"כן, זה בדיוק זה. התרחקתי. היא מנסה להחזיר אותי אליה בכח אבל אני כבר לא רוצה. דברים שפעם היא עשתה ואהבתי כבר לא עובדים עלי יותר. אני לא מצליח לראות בה משהו שאני יכול לרצות עוד. אני מוצא את עצמי יושב בשולחן שבת ומדמיין שהיא לא שם ואני לבד עם הילדים. זה נורא מה שאני אומר לך. זו פעם ראשונה שאני מעז להגיד את המילים האלו. אני מלמד את עצמי לחשוב כאילו היא לא קיימת אבל בפועל אני מתנהג כרגיל".

הקול שלו היה מובס. הגוף שלו היה מכווץ. המבט שלו היה עייף.

אני לא מכירה אותו חוץ מהרגע הזה, אבל ראיתי אדם שהרגיש שהוא הפסיד במירוץ.

"בעצם, מה שאתה אומר כנראה, זה, שניסית כל כך הרבה, ורצית מאד שזה יעבוד, והמאמצים והאכזבות והכאפות שחטפת בדרך הרחיקו אותך כל כך שאתה כבר לא מוכן לנסות עוד"

"נכון. בדיוק" הוא אמר והצליח להתיישר קצת בכיסא.

"אתה מבין שאתה בעצם בתוך תהליך פרידה?" שאלתי

"לא הבנתי את זה עד עכשיו. עד שהתחלת לשאול את השאלות האלו וחיברתי אותן לרגעים האלו שאני לא רואה אותה בתמונה. פתאום אני מבין שאולי זה נגמר".

"אולי זה נגמר…" אמרתי אחריו כמו הד, משאירה את המילים באוויר.

הוא לקח אוויר והישיר את המבט.

"אני כאן כי אני מבין שאני צריך עזרה. אני לא יודע מה לעשות".

בסיום השיחה שאלתי מה מבין הדברים אני יכולה להגיד לאשתו בשיחה המשולשת. הוא ביקש שלא אגיד שהוא כבר התרחק מאד, אבל אני יכולה לרמוז משהו.

רמזתי.

אמרתי לשניהם שזוגיות היא לא מובנת מאליה בכלל, ושלפעמים צד אחד כבר עייף כל כך כי הוא ניסה מאד, והצד השני עוד לא התעורר.

הוא סימן לי עם העיניים שהוא מבין שאני מרמזת.

היא בהתה בי המומה.

היא הבינה. הבינה שכל השנים האלו שבעלה התחנן לפנות לעזרה מקצועית והיא סרבה, מסיבות ברורות, טבעיות, אנושיות, אבל היא לא השכילה להבין שמה שקורה בקשר הוא בעייתי, ושבעלה מבקש עזרה כבר כמה שנים והיא לא עשתה דבר בנדון.

היא לא שמעה את המצוקה שלו.

היא לא הבינה שיש שלב שהוא אל-חזור.

האפשרות של פרידה לא עברה אצלה בראש בכלל.

זה השלב הסופי של הפרידה, גם אם לא יהיה אקט טכני.

ועל זה אני רוצה לדבר היום.

אני פוגשת זוגות שאחד מהצדדים כבר נפרד. נקודת האל-חזור מאחוריהם מבלי שאחד מהצדדים יודע. לעיתים שניהם לא יודעים.

כן, הם ממשיכים לחיות ביחד, יש להם תמונות משפחתיות מהממות, הם חוגגים חגים עם כל המשפחה המורחבת מכל הכיוונים, הם מתפקדים כזוג לכל דבר ברמה הטכנית, ההתנהגותית, המשפחתית.

אבל אחד מבני הזוג כבר "לא שם".

הוא כבר לא מתרגש או מתלהב מדברים שבן הזוג השני עושה עבורו, שפעם שימחו אותו מאד.

הוא נמצא פחות בבית, או יותר מידי בבית.

הוא ממעט להתקשר, לשוחח, להביע עניין בשני.

רובם גם מפסיקים להתנהג כרגיל ולא מוכנים להתאמץ בעניינים שהם בעבר השקיעו בהם שקשורים לבית, לילדים או לזוגיות.

זה לא מכוון.

זה פשוט קורה מבלי שאפילו הוא יידע שהוא כבר בתוך תהליך של הפרידה.

ואז…

אז גם ייעוץ זוגי טוב לא יעזור.

מקסימום, הזוגיות תחיה עם מכשיר הנשמה ותשאיר את הזוגיות כצמח. חי שהוא מת.

אני זוכרת את עצמי בתהליך הזה.

לקח לי זמן להבין שאני בעצם חיה בתוך זוגיות אבל לא מרגישה זוג.

יש שלט על הדלת "משפחת וקשטוק" אבל אני לא מרגישה משפחה.

בעניינים שעוד התאמצתי להיות נחמדה, להקשיב, להיות סבלנית, לקחת אוויר ולאפשר לצד השני כל מיני דברים – הפסקתי. ככה, פשוט.

לא בצורה מכוונת, לא בהכרזה, לא עם החלטה ברורה.

זה פשוט קרה כאילו מאליו.

ודברים שהיו ברורים לי מאד שקשורים לתפקיד של האישה, הפכו להיות בלתי נסבלים. הרגשתי פתאום שאני עושה דברים שהם לא קשורים אלי בכלל. שאם אין פה זוג אז למה אני צריכה לתפקד כרעיה?

התרחקתי.

דברים שפעם כאבו לי מאד – לא הכאיבו יותר. כבר לא היה לי איכפת.

דברים שפעם הצלחתי להתגבר עליהם ו'להעביר' לטובת השקט והשלווה בבית הפכו להיות בלתי נסבלים עבורי וכאבו עד לשד עצמותיי.

לא הבנתי מה קורה לי.

ארך לי זמן רק כדי להבין שאני בעצם עוברת תהליך אבל של ממש על מה שלא יהיה יותר, על מאמצים מטורפים והשקעה לא סבירה ששמתי בקשר הזה ששווים לפח, ייסורי גוף ונפש שהכלתי במהלך השנים שלא הביאו תועלת, מחירים אדירים ששילמתי בכל מובן שהוא ששולמו לחינם.

כשנשארנו הילדים ואני בבית והיה ברור באופן סופי ומוחלט, הפעם גם לילדים, שאבא לא חוזר יותר, הרגשתי לראשונה הקלה אדירה. לא הייתי צריכה זמן כדי להסתגל למציאות הזו כי את תהליך הפרידה העיקרי כבר עברתי.

נשאר רק המימד הטכני וההתנהגותי: ללמוד להיות גם אבא וגם אמא, ללמוד להתמודד עם קניות ובישולים שהם היו פחות החלק שלי עד לאותו הזמן, ולהערך מחדש לחיים של אם חד הורית. קוראים לזה "הסתגלות מחדש".

אבל לא היה כאב. לא פיזי, לא רגשי.

הייתה השלמה נקיה וחיבוק גדול שלי את עצמי.

פרידה היא תהליך.

והיא יכולה לקרות גם באופן לא מודע ובלי הזמנה מראש.

בזוגיות לא טובה, כשאחד מבני הזוג עומל להיטיב והשני לא עושה דבר בנושא, זה יקרה באופן טבעי. בשלב מסוים בן הזוג המתאמץ יתייאש ויפסיק לנסות, ועם הזמן הוא ייכנס לתהליך של פרידה מבלי לדעת שזה מה שעובר עליו.

שלבי הפרידה זהים לשלבי האבל משום שהיא כוללת גם אובדן ואבל בתוכו. אובדן החלום, אבל על המאמצים ועל מה שלא יהיה.

בפרידה יכולים להיות: הכחשה, כעס, אבל, עד לשלבים של סליחה והשלמה.

מחקרים גילו שהמוח מגיב לפרידה כמו לכאב פיזי! ולכן, כשמישהו אומר ש"נשבר לו הלב" או "אני חש כאב בלב" זה אמיתי, כי לפרידה יש ביטוי פיזי של כאב עוצמתי באזורים שונים בגוף ובעוצמות שונות.

וכל מה שנותר זה להיות שם בשבילו.

לסיכום:

אם את בזוגיות, זה הזמן לפתוח את העיניים ולהסתכל באומץ באיכות הקשר שאת נמצאת בו. לשאול את עצמך, האם את לוקחת כמובן מאליו את הזוגיות, את בן הזוג, ואם כן, מה את יכולה לעשות אחרת כדי שהזוגיות הזו תיהיה ראויה וטובה לשניכם.

אם את מגלה שהקשר תקוע, או לא מיטיב, עשי משהו: השקיעי בקשר, או פני לייעוץ מקצועי. זו לא פרסומת עבורי. יש עוד המון ייעוצים וטיפולים מעולים! אני כאן רק כדי להזכיר לך לשים לב אם את או בן זוגך כבר בתוך תהליך של פרידה.

ואולי הפוסט הזה יהיה זה שבזכותו תצליחי להתעורר בזמן.

 

פרטים וטופס הרשמה לקבוצת סופר לכלל המאמנות 2023