fbpx

כשהאדמה רועדת – 2

בעקבות הפוסט הקודם קיבלתי מאות תגובות.

רובן הגדול והמכריע – תגובות של תודה, של הקלה, של "עשית לי סדר" ו"החזרת את השפיות", "ייצבת לי את הקרקע", "חיכיתי לתגובה שלך, לקול השפוי שאת מביאה תמיד", "איך הצלחת ללכת בין הטיפות באומנות של ממש" ועוד.

חלקם הקטן, אך הזועם, תגובות של "חצופה את. מי את שתכתבי שאין להעריץ אף את גדולי התורה?", ו"אני מתביישת שבכלל קראתי את דברייך ומצטערת על כך מאד!! ואת צריכה לעשות חשבון נפש – מול הקב"ה! על מה שכתבת!!"

הפעם כמעט ולא הגבתי. אני פשוט לא מצליחה להגיב בכמויות שכאלו, אבל רוצה שתדענה שאני קוראת הכל הכל הכל.

ומקבלת כח.

ולפעמים מתרגזת.

וזה בסדר.

ככה זה כשאת כותבת לאלפים. לא כולם יאהבו או יסכימו איתך.

 

הפעם אני רוצה להוסיף כי העניין לא שכח ואסור שיישכח. לא האדם עצמו אלא העובדה שהציבור החרדי עובר תהליך דרמטי ומכונן, ושיש מקום לנשים נפגעות להתלונן, להגיד את קולן, ויאמינו להן.

אנחנו כמגזר יכולים להתגאות בהרבה מאד דברים, יחד עם זה, מותר גם להגיד שיש עניינים שיש לנו מה להשתנות, ואחד מהם זה ההסתרה, ההכחשה והרצון לחשוב ש'אצלינו לא קורים כאלו דברים'.

די להתנהג כמו בת יענה!

מוטב לפתוח את העיניים, לקבל הדרכה נכונה מראש ולהפסיק לחשוב שאנחנו חיים על ענן, ואולי כך נזכה למנוע הרבה מאד אסונות.

נכון, זה לוקח לנו את האידיליה ואת הפסטורליות, לכאורה, ומאלץ אותנו לראות את האמת בעיניים, והאמת היא שיש הכל מהכל בכל מקום ובכל מגזר, ואין לנו אפוטרופוס על העריות יותר מאשר במקומות אחרים, למרות שבהחלט מצופה מאיתנו שבמגזר שאמון על ערכים – יהיו הרבה פחות פוגעים ונפגעים.

לגופו של ולדר עצמו: אני יודעת מכלי שני, של דמות שטיפלה בחלק מהמקרים באופן אישי, שהוא עשה מעשים שלא ייעשו. לא נכנסת לפרטים של איזה סוג, והאם מדובר בעניינים מוסריים, הלכתיים או אחרים. אין זה מקומי לשפוט או להכריע. כן מקומי לשים את האמת על השולחן כפי שהיא, גם אם היא מכוערת וכואבת במיוחד.

אני לא מתווכחת על זה ולא מתכוונת לדון בנושא יותר. וזו פעם אחרונה בלי נדר שהשם הזה יופיע בדיוורים שלי.

החלטתי לכתוב זאת באופן ברור בשביל אלו שהידיעה מסייעת להן, ובשביל הנפגעות שחייבות לדעת שמאמינים להן!

אני כותבת את זה במפורש כדי להפסיק את שלל הסיפורים סביב הנושא, כדי לאפשר וודאות וכדי להזכיר שכולנו רק בני אדם.

ובשביל כל אלו שראו את התנהלות ההנהגתית בנושא וראו איך עדיין יש מי שחושבים שמדובר ב"לשון הרע" ובהמצאות, ויחששו, חלילה, להתלונן או לספר את סיפורן.

אני מאמינה לכן!

ובכל זאת, ממליצה שלא לדון בנושא ממקום רכילותי אלא באם יש צורך לפרוק את הכאב בכתובת מתאימה ועל מנת לעבד את החשיפה.

צר לי על אשתו ומשפחתו שנפלו גם הם קורבן, וצר לי עליו, כאדם, וכמי שהשפיע לטובה על מגזר שלם.

וכן, אסור להעריץ אף אחד, ואסור לתת לאף אחד, כולל אף אחד לחצות את גבולות הגוף שלנו ללא רשותנו.

כמו שכתבה לי סמדר, אחת מקוראות הפוסט הקודם:

הרב מאיר מאזוז שליט"א (ראש ישיבת 'כסא רחמים') אמר פעם: "להעריץ? רק את הקב"ה מעריצים: 'נקדישך ונעריצך', אף אחד אחר לא".

ובנוסף, במסכת סוטה דף ד' נכתב על בעלי גאוה שמועדים: "כל מי שיש בו גסות רוח סופו שיבוא על אשת איש".

ובכל זאת, לגבי אלו שעדיין הרימו גבה, איך זה שאישה חסידית, שהולכת בעיניים עצומות אחרי האדמו"ר, כותבת כי אין להעריץ גם דמות רוחנית? הנה הסיבות:

לפני נישואיי הראשונים נפגשתי עם דמות רוחנית באיזשהו עניין. הלה ידע עם מי יש לו עסק וגם ידע טוב ממני מה יהיה בעתידי, ובאופן ברור ונחרץ, רגע לפני שיצאתי מחדרו עם ברכות לקראת החתונה, הוא ליטף את זקנו ואמר: "לעולם אל תסמכו על אף אחד, גם לא עם זקן ארוך וטייטל של אדמו"ר. אף אחד לא מלאך. תשמרו על עצמכם" (גוף שלישי, כמקובל). והוא ידע היטב על מה הוא מדבר.

מגיל 17 אני עמוק בתוך הג'ורה של המגזר.

התחלתי כמזכירה של אשת מקצוע אלופה, אחת מהחזקות במגזר. נחשפתי שם למקרים שהאוזן לא יכולה לסבול והלב לא יכול להכיל. התחתנתי עם מישהו 'משלנו' שהסתובב בחברה 'משלנו' ושם נחשפתי לעוד כמה דברים שהעיניים יכולות להישרף מהם.

התגרשתי, ויצאתי אל העולם הגדול בגפי, ואז גיליתי שכל מה שחשבתי שאני כבר יודעת – אני לא יודעת כלום.

לא בחרתי להגיע אל הביצות האלו. אבל נשים שנפגעו מצאו בי מישהי להושיט להן יד כדי לצאת מהבורות של עצמן.

באופן 'מקרי' לחלוטין הגעתי אל עולם האימון, ומשם התפתחתי אל עולם הטיפול.

מה שאני פוגשת בקליניקה – יילך איתי אל קברי, אבל האמינו לי שבהרבה מהארזים נפלה שלהבת, קל וחומר באזובי הקיר.

אין לי שום רצון או כוונה לגרום לקוראותיי הנאמנות להפסיק להאמין בבני אדם או לחשוב שכל אחד הוא אנס בפוטנציאל, חלילה, ובוודאי שלא להדיר שינה מעיניהן. כי סיפורי הזוועות שאני נחשפת אליהם הם איומים וקשים, ודורשים לב חזק ואמונה גדולה כדי להמשיך ולראות את הטוב, ואת בני האדם ביופיים.

12 שנים בעולם המקצועי הפגישו אותי עם כל גווני הקשת החרדית, הדתית והחילונית. וכמו אשת מקצוע מתחום הטיפול, גם אלי מגיעים כדי לקבל עזרה, ולספר את החלקים הקשים.

נשותיהם, בנותיהם וכלותיהם של מורי הוראה, רבנים, משפחות אדמורים, ראשי ישיבות, מגידי שעורים ומנהיגים – נותנות בי את אמונן ומספרות לי על החלקים שאף אחד לא מכיר. חלקים שהם לא רוצים שהקהל יכיר.

כי גם להם יש יצר הרע, וככל שהאדם גדול, יצרו גדול ממנו.

ויצר הרע זה לא רק תאוות הגוף. יש עוד הרבה מכשולים שאינם רק בין אדם למקום, אלא בין אדם לחברו, שהיה מצופה שהם לא יפלו בו. והם נופלים. ועד שהאישה שעדה לכל זה, סופגת וכואבת, מקבלת אומץ לפנות לאשת מקצוע ולשים את האמת המכוערת על השולחן.

אז תאמינו לי, שכשאני אומרת שאסור להעריץ אף אחד – אני מתכוונת לזה. אין אף אחד שגדול יותר מהיצר הרע שלו. כן יש אנשים גיבורים ונשים גיבורות שמתגברות עליו, כי זה חלק גדול מהמסע שלנו כאן ומהחובה של "ובחרת בחיים".

אז אני עומדת מאחורי כל מילה שכתבתי, ואף כותבת שוב כדי לוודא שדבריי הובנו נכון וכראוי.

ואם בגלל זה יהיו מי שיסירו עצמן מהקהילה שלי (בינתיים 26 הסירו עצמן כאות מחמאה) – אין לי שום בעיה עם זה. יש לחצן של "הסר" בתחתית המייל וכל מי שתוכן זה לא מתאים לה – מוזמנת להסיר את עצמה.

עד השבוע האחרון לא כתבתי מעולם על נושאים שכאלו, ולא משום שלא היה לי מה לכתוב, אבל הפעם אני לא מתכוונת לשתוק יותר.

יחד עם זה, כיוון שאינני מומחית לתחום הפגיעות המיניות – אין בכוונתי להפוך את הדיוור השבועי שלי לכתיבה קבועה בנושא אלא כשיתאים. כך שאין חשש שאמשיך ואכתוב את "כשהאדמה בוערת 3 בזמן הקרוב".

 

אני יכולה רק לציין, שהסיפור של ולדר היה מבין הראשונים, וברקע כבר יש כמה מקרים נוספים שעומדים להתגלות. זה עצוב וזה קשה, ויחד עם זה, אם בעקבות חשיפות אלו פוגע אחד יפסיק את מעשיו מהחשש שהוא הבא בתור – דיינו.

בנוסף, הדי המקרה כבר עולים וגם אני מקבלת פניות של נשים שנפגעו ונוצלו באופן כזה או אחר על ידי אדם, לא פעם בן משפחה. ולא רק.

עם כל הכאב הנורא שבגילוי הזה, אני גם רוצה להזכיר שאנחנו דור שיש לו מגוון אדיר של כלים מקצועיים לסייע לנשים, גברים, ילדים וילדות שנפגעו או נפגעים כרגע. EMDR, SE וטיפול קליני מותאם הם בהחלט הדרכים המומלצות לעבודה על פגיעות מיניות.

נפגעת?

לא מגיע לך לסבול יותר.

פני לארגונים שאת פרטיהם נתתי בפוסט הקודם ובקשי עזרה. מגיע לך!

 

הנושא עדיין בוער, תרתי משמע, וכל מה שנוכל זה להתמקד בטוב ובחיים ובלהיות טובים יותר.

מצרפת למייל הזה מאמר שכתב דודו כהן באתר הידברות. מסכימה עם כל מה שהוא כתב, ובעיקר מבקשת שתקראנה את סעיף 5, שנותן אור ובהירות בקשר לכל הנושא כולו.

 

לגבי שיחה עם הילדים:

שיתפתי את השיחות שלי עם ילדיי. המעוניינות יכולות לקרוא אותו באתר במהלך השבוע.

הגיע הזמן לחזור לשפונג'ה, לכביסות ולהכנת הבגדים לילדים מחר 🙂

 

איתך, בתקווה לשיגרה רגועה וטובה ושלא נדע כולנו עוד צער

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד רגע חוגגת

בעוד מס' ימים אני זוכה לחגוג לבני סיום מסכת ומעין "בר מצווה". למה, מעין? כי

פעם ראשונה

בשנה האחרונה יש אצלי הרבה "פעם ראשונה". את השבת האחרונה עשינו הילדים ואני, בלי אבא

שמחות *בלב שמח*

אף פעם לא באמת הבנתי מה זה אומר "שמחות בלב שמח". ברור שאם יש שמחה

יש קונה עולמה

כותבת אליכן מאשדוד, העיר הדרומית החרדית שבה, בימי בין הזמנים, אין לחם וחלב כבר בשעה

לראות את השקופות

זו שוב אני, הנודניקית. זו שכותבת מידי פעם לזכור את האלמנות, הגרושות, הרווקות (ואת האלמנים,

יום האישה…

היום ר"ח אדר ב' בדיוק כך שלא נכון שאתעלם ממנו. בעז"ה אתייחס אל החודש הזה

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

להתחיל ברגל ימין…

"חג ההורים" התחיל בשבוע האחרון, לפחות ברוב ערי הארץ, מלבד הערים שהוטלו תחת סגר. בכל

דילוג לתוכן