fbpx

כשהאדמה רועדת

יש פוסטים שאני כותבת והידיים שלי רועדות, הלב דופק והמח שואל שוב: לשלוח? לא לשלוח?

זה אחד מהם.

כבר זמן מה שאני תוהה אם ואיך להתייחס לפרשות המסעירות שיוצאות החוצה ומתפוצצות כמו כור גרעיני בתוך המגזר החרדי, בעיקר בתוך המגזר השמור והמוגן, לכאורה, ובכל פעם אני מחליטה שלא. שמא… שמא אכתוב משהו לא נכון ואחטיא את המטרה. מילא כשאני כותבת משהו מקצועי או משהו על החיים שלי – ניחא, אבל כשאני כותבת על נשמות אחרות, מי אני בכלל שיש לי את הזכות להיות אלוקים ולדעת נבכי נשמתם ויצרם של אחרים?

מדובר בחומר נפץ של ממש. מכל כיוון שאגע בנושא אני עשויה לטעות, לפגוע.

ואני אהיה הכי כנה שאני יכולה: אני באמת לא יודעת מה נכון.

לא טיפלתי בפרשיות הנוראיות ואני לא מעורבת בהן, אז איך אני יכולה לתפוס צד? איך אני יכולה להחליט, להכריז, להכריע במחי הקלדה?

בשבוע שעבר, אחרי שדבר התאבדותו של חיים ולדר התפרסם ואחרי ההלם הראשוני, התחלתי לקבל פניות שונות, במייל, ברשתות החברתיות ובטלפון: דבורי, תגידי משהו. תכתבי. נשים מקשיבות לך, מקבלות ממך. הן צריכות לשמוע אותך. למילה שלך יש משמעות. אי אפשר להתעלם מהפיל בחדר.

והרי האינסטינקט שלי תמיד הוא לכתוב, להביע את דעתי בראש חוצות ולעמוד מאחוריה בנחישות.

אבל לא הפעם.

הפעם בחרתי לשתוק ולעכל.

גם לי זה מורכב. גם לי זה לא פשוט.

רק אחרי מחשבה רבה ואחרי שיחות עם נשים שקשורות לנושא הפגיעות בכלל, והחשיפה שלהם בפרט, בחרתי לכתוב לך, לכן, נשים אהובות ויקרות.

 

הפוסט הזה לא ידבר על איש כזה או אחר.

הוא גם לא ידבר על מי צדיק ומי רשע, מי אשם ומי חף מפשע, ומה היה הדבר הנכון. כל אלו לא בידיי. אני רק בנאדם ואין לי את הסמכות, היכולת ואפילו לא הרצון, להכריע.

הפעם הרגשתי שיש כאן מסר אחר, עמוק הרבה יותר.

ולכן אני מבקשת בפוסט הזה להתייחס ל 2 נקודות משמעותיות אחרות, שפוגשות כל אחת ואחת מאיתנו, אלו שנפגעו אי פעם בחייהן בידי אדם אחר, נוצלו, או נלקחה זכותן הבלעדית על גופן ועל נפשן, או אלו שלא נפגעו מעולם ולא מבינות את ההשלכות של פגיעה מינית כזו או אחרת.

אלו נקודות שרלוונטיות לכל אחת מאיתנו באופן כזה או אחר, ולשם כך יצאתי מהקונכיה שהשתבללתי בה לרגע.

 

אקדים ואכתוב לאלו שלא מעודכנות:

בחודש האחרון נחשפו מספר פרשיות קשות מאד שקשורות באופן ישיר ועקיף למגזר החרדי, שכוללות פגיעות מיניות, אונס והטרדות ומעשים מגונים כלפי נשים תמימות ויקרות.

אני מתייחסת ספציפית למגזר החרדי משום שהנשים החרדיות שמורות יותר, מעודכנות פחות ומודעות הרבה הרבה הרבה פחות לניואנסים ולסכנות, דווקא בגלל היותן שמורות יותר.

אחרי הפרשה של משי זהב, שהדיו עוד מהדהדים, עלו שמותיהם של חיים ולדר הידוע לכולנו, ויחד איתו התפרסמו 2 רופאי נשים מפורסמים, בכירים ומוכרים מאד שפגעו במשך שנים במטופלותיהם, וכן אדם לא חרדי שבחר לגור בתוככי בני ברק ולהזמין אליו עובדות נקיון ולנצל את תמימותן.

וזה אחרי לא מעט מקרים קשים נוספים שהתגלו בשנה החולפת בכל המגזרים.

כן, משהו קורה לנו. לטוב ולרע.

לטוב, שקשר השתיקה מתחיל להיפרם, שיש כתובות לפנות אליהם, שיש יותר מודעות, שיש שיח על מוגנות, שיש מקום לנפגעות להגיד "פגעו בי" ובהרבה מהמקרים הן יקבלו חיבוק במקום הכחשה וביטול (לא מספיק, אך יותר מפעם).

לטוב, כי הפוגעים יודעים כעת שכבר הם לא חסינים. שהם בסכנה. שמעשיהם יחשפו, ואולי זה ימנע מהם את מעשיהם הרעים.

והרע, שפני הדור מתגלים בעלבונם. הפגיעות היו תמיד כבר מדורו של נח, אבל ככל שהיצירתיות עולה והאפשרויות נפתחות כך הסכנות קרובות יותר לפתחנו.

והשלכותיה של פגיעה מינית אחת הן רבות מאד. רבות מאד מאד.

 

ומכאן אני רוצה לכתוב אליכן, אהובות:

חטאם של כל 'המפורסמים', 'הגדולים' (בשמם, במקצועיותם, בהתרברבותם) אלו שפגעו, אם פגעו, זה חטא היוהרה.

כמה קל ליפול אל המקום הזה.

כשהתחלתי להתפרסם באופן מקרי לחלוטין ומבלי שכיוונתי לכך, הרגשתי שמשהו בי מקבל עוצמה שלא הכרתי קודם. ככל שהייתי מוכרת יותר, כך העוצמה גברה. לא היו לה השלכות כלפי חוץ אבל היו רגעים שהרגשתי אותה מבצבצת בתוכי, ומיד ניהלתי איתה שיחה רצינית והחזרתי אותה לגודלה הראוי.

ההתנהגות שלי מחייבת יותר, המילים שלי נחטפות, מופנמות פנימה, והופכות לתובנות ולמעשים. יש להם מקום יותר מאחרות שיכולות להיות חכמות פי אלף ממני, אבל הן לא ידועות, לא מוכרות.

הפרסום מחייב.

יש נשים, כשהן מתפרסמות, שמתחילות לשים לב יותר לנראות שלהן, לכיסוי הראש המעודכן, משנות את הלבוש, מעדכנות את עצמן ל'מקובל' ולנראה טוב יותר. כיוון שהן יותר באור הזרקורים אז הן צריכות להיתפס תמיד מטופחות, יפות ומעודכנות.

אני דווקא רואה את המחוייבות כאחרת לגמרי.

לא השתנה בי כלום מאז שהפכתי לדמות מוכרת. שום דבר בלבוש, במראה, הסגנון לא השתנה, לא התעדכן ולא הפך להיות נוכח יותר בחיים שלי.

אני לא צריכה להיות יפה יותר או 'נראית טוב יותר' רק כי נשים עוצרות אותי ברחוב ומתרגשות לפגוש את הדמות מאחורי המילים.

המחוייבות שלי היא לא "איך אני נראית".

רחוק מאד מזה, אני הרבה יותר מודעות לעובדה שיש השפעה לכל דבר שאני אומרת, כותבת או עושה ולכן אני נזהרת פי 2 ויותר. יש לי מחוייבות להיות טובה יותר, רגישה הרבה יותר, מכילה ומקבלת יותר ויותר, נעימה, סבלנית, אנושית, בגובה העיניים. לא להשתחצן, לא לחשוב שאני 'יותר' ממישהי אחרת רק בגלל שיש לי כישרון כתיבה שהוא מתנת אלוקים. דווקא משום שבעיניי כל מיני נשים אני "יותר".

להיות אדם בעל השפעה זה מסוכן, זה מפחיד, זה גם ממלא ונותן כח. זה נותן מקום לאגו לגדול. ואם אין יראת אלוקים….

זה טוב וזה מוטב. תלוי מה האדם הזה בוחר לעשות עם היכולת הזו שהקב"ה נתן לו.

כל האנשים הידועים, המפורסמים, בעלי ההשפעה הם אנשים כריזמטים, סוחפים, שיודעים להשתמש במתנות שהקב"ה נתן להם. הוא לא נתן רק להם, אבל להם יש את הביטחון להשתמש בהם.

וזה לגמרי בסדר. זה אפילו מצוין. כל עוד יודעים איך להשתמש בהם, לאלו מטרות וכל עוד זוכרים שהם רק מתנות שניתנו עבור שליחות טובה.

אני זוכרת שהתחלתי להתפרסם בתקופה שאיש ציבור גדול, ידוע ומסור לציבור, נתפס בשוחד. שחטו אותו קבל עם ועולם והוא אף נכנס למאסר.

אז היכתה בי לראשונה ההכרה של הכח שיכול להיות לבני אדם והסכנה להחליק במדרון. וכבר אז נשבעתי לעצמי שלעולם לעולם לא אנצל מעמד או כח כלשהו, שאהיה זהירה, שאהיה טובה יותר, שאתפלל כל הזמן להיות שליחה טובה ולהודות להקב"ה על הזכות לקבל מתנות יקרות כל כך. מאז אני תמיד מתפללת, לפני פגישה עם לקוחה, לפני קורס, לפני הרצאה, ולפני הרבה מהפוסטים שאני כותבת: ה', בבקשה. שאהיה שליחה טובה, שהמילים שלי יגיעו ללבבות שצריכים אותם. שלא אפגע. שאמצא חן וחסד בעינך ובעיני בני אדם.

ככה.

וכל סיפור כזה מזכיר לי שכח הוא רק כח, וכמו שאפשר להשתמש בסכין לטוב ולרע, כך גם בכל סוג של כח.

ומכאן אני פונה אליכן, יקרות:

לעולם

לעולם

אל תעריצו אף אדם, גדול ככל שיהיה, ברוחניות או בגשמיות.

תעריכו, בטח.

אבל אל תעריצו.

לכולנו יש חולשות. לכולנו יש יצר הרע. לכולנו יש אגו.

הערכה היא דבר נכון וטוב. הערכה מתמקדת ביכולת מסוימת או בפן מסוים של אדם שמעריכים.

הערצה היא דבר מסוכן, כי היא גורמת לראיה לא פרופורציונלית, כזו שגורמת להסתכל עליו כיצור מושלם, בעוד אין אף אחד כזה. היא מתמקדת ביכולת אחת או בכמה מהן ומאדירה אותן מבלי לראות שהאדם הוא מכלול ויש בו גם חלקים פחות יפים.

לעולם

אל תעריצו

גם לא אנשים שגדולים ברוחניות.

גם הם רק בני אדם. גם יש מהם שנופלים בחטא העריות. קל וחומר מי שאינו בן תורה.

תעריכו – בוודאי. תישמעו להם – בהחלט.

ותיקחו כל דבר בפרופורציות הנכונות.

ואם יש ספק – אין ספק. פנו לאיש\אשת מקצוע ובררו.

אני מאמינה שרבים התחילו את דרכם המקצועית עם כוונות ומעשים טובים וטהורים ואיפשהו התבלבלו בדרך. זו התחושה שלי לגבי כמה מהפוגעים. לכן, על כולנו מוטלת חובת הזהירות, תמיד!

 

בנוסף, אני ממליצה בחום רב!

גבר אמור לטפל בגברים ואישה אמורה לטפל בנשים.

למה?

כי ככה ה' ברא את העולם, עם משיכה טבעית בין המינים. לא נכון להכניס לחדר הטיפול, שהוא מקום כל כך אינטימי ומאפשר, את המורכבות שבמערכת היחסים הזו.

ה' ברא את העולם כך שתמיד יהיה מתח בין המינים, ולא סתם נקבעו הלכות ייחוד, שבאו להגן עלינו! הנשים!

תיהי את אחראית לשמור על הלכות אלו!

יש מקרים בודדים ממש בהם אני מפנה גברים לנשות מקצוע. אני יכולה לספור אותם על כף היד ושוב, רק כשמדובר בהתמחות ספציפית ובהתאמה מיוחדת מבחינה מקצועית.

אבל לעולם לא אשלח אישה לעבור טיפול אצל גבר. זה קו אדום.

בוודאי ובוודאי לא ילדות, נערות או נשים שבאו על רקע של חוסר ביטחון עצמי ומורכבויות אחרות.

אל תשלחו את הבנות שלכן לאנשי מקצוע מהמין הגברי.

אל תשלחו את הבנות שלכן לרופאים בלא שאתן צמודות אליהן בטיפול!

וככל שאפשר, גם אתן תדאגנה להגיע לטיפולים רפואיים אצל רופאים ממין זכר, ובמיוחד כאלו שדורשים בדיקה גופנית, עם ליווי של בן זוג, חברה או אחות המרפאה.

חשוב לציין כי ישנם מקרים של נשים שפוגעות אך הם נדירים הרבה יותר.

עד כאן הנקודה הראשונה.

 

הנקודה השניה קשורה לעובדה שכולנו נפגענו. כולנו, זה הציבור החרדי כולו, והנשים החרדיות בפרט.

האמון נפגע. אמון בבני אדם, קל וחומר אמון באנשי מקצוע שאמונים על קשר קרוב אך נקי וטהור. שאמונים על הפיכת חדר הטיפול למרחב מוגן ובטוח. לפעמים הוא המקום היחיד הבטוח בעולם עבור הלקוח\ה.

ולכן פגיעה שנעשית בחדר הטיפולים או על ידי סמכות שאמורה להגן היא גדולה פי כמה וכמה מכל פגיעה אחרת.

אני יודעת כמה מקרה כזה, כמו של חיים ולדר, משאיר אתכן חשופות, פגיעות ומטולטלות.

אתן צודקות.

זו אכן פגיעה לא פשוטה, וצריך לתת לה מקום.

צריך לדבר על זה, להבין את זה, לעבד את הטלטלה הזו.

הקושי הוא שעם הדיבור באות השאלות:

איך זה קרה? למה? כמה? איפה? מתי? איך לא ידענו? אולי זה לא נכון?

והקושי היותר גדול הוא, שאין תשובות. אין ולא יהיו.

ולכן נצטרך כולנו להתמודד עם השאלות האלו, ולתת להן להיות.

אין תרופה לחוסר אמון.

זה תהליך.

 

אני כן מבקשת להזכיר ש:

למרות שנראה עכשיו שהרע גדול מהטוב – זה לא נכון. איך אני יודעת? מעוצמת הזעזוע. אם היה כל כך הרבה רע – לא היינו מזועזעים. היינו מתרגלים ל"ע. אבל זה נדיר, זה אפילו לא אחוז אחד מכל הטוב שיש בנו כעם, ובוודאי כמגזר.

כן, יש קוצים בגינה שלנו, אבל הרוב אלו פרחים יפהפיים, צבעוניים, חיים.

בנוסף, בל נשכח שאנו אנשי אמונה.

גם על הרע עלינו להודות.

יש מישהו שמנהל את העולם ויודע מה עומד לקרות, וברור לכולנו שכל מה שה' עושה הוא לטובה, גם אם זה לא מובן או לא נראה כך בעיננו.

הקב"ה ידע כבר בששת ימי בראשית מה יקרה בימים אלו, ואם כך, כל מה שנותר לנו זה לבטוח בו, שהוא יודע מה הוא עושה, ולעשות את ההשתדלות הנדרשת מאיתנו, כמו בכל נושא.

יחד עם זה, מותר לשאול, לברר, לרצות להבין, להקשות, לעבד ולהיות עם הקושי.

כי כאמור, גם בעניין הזה, אנחנו רק בני אדם.

 

זו הזדמנות לחבק את כל אותן הנשים שנפגעו ספציפית מהאדם עצמו או מאנשים אחרים.

דענה, שהיום יש לכן יותר מאי פעם מקום להשמיע את קולכן ולקבל עזרה מתאימה.

אם עברת פגיעה מינית כזו או אחרת מתישהו בחייך – דעי שיש לכך השלכות רבות וכדאי שתפני לעזרה מקצועית של אשת מקצוע שהתמחתה בתחום. (אני לא מומחית בתחום, עדיין. גם זה יגיע). בצוות שלי יש 3 נשות מקצוע שעוסקות בתחום.

את יכולה לפנות למרכזי סיוע שמתמחים בתחום, ללא תשלום, בכל שעות היממה:

קו חירום לנפגעות 1202

קו חירום לנפגעים 1203

קו חירום לנפגעות דתיות: 02-6730002

קו חירום לנפגעים דתיים: 02-5328000

ארגון 'למרחב' של יד אליעזר 02-595-4571

ארגון 'תמר' (מיועד למגזר חרדי) 02-6221504

ארגון תהל 02-6730002

בנוסף, ארגון "לא תשתוק" שמסייע לנפגעים ולנפגעות בחברה החרדית, עומד לצידם ומלווה אותם בתהליך הגשת התלונה במשטרה (ושאחראי לחשיפות של לא מעט פוגעים) 02-3724073

 

איתך, בתקווה ובאמונה גם בשעה קשה זו

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אלימות נגד נשים

הפוסט הזה קצת חריג ביחס לרוב הפוסטים שלי, והגיע זמנו להיכתב. למרות שמחר נתחיל לחגוג

להיפרד ביחד

שבוע עבר מאז יצאתי עם ההודעה שאני בהליכי גירושים. קיבלתי מאות! מיילים, הודעות, טלפונים, שביקשו

החיים קשים

כן, החיים קשים קודם כל, תודה על כל התגובות החמות והמעודדות. מצטערת שאין ביכולתי לחזור

שני צדדים למטבע

שנה לא פשוטה עברה עלי, ועל עוד אלפי נשים (וגברים וילדים ונערים ונערות, כמובן) בישראל,

איזה בעסה של יום!!!

התחלתי את היום הזה עקום. לא ישנתי כל הלילה כי לא הצלחתי להירדם הילדים התנהגו

נאלמתי

מספר שבועות שלא כתבתי את הפוסט השבועי שלי, ושברתי מסורת של כמה שנים בהם אני

להתחיל ברגל ימין…

"חג ההורים" התחיל בשבוע האחרון, לפחות ברוב ערי הארץ, מלבד הערים שהוטלו תחת סגר. בכל

דילוג לתוכן