יש קונה עולמה

כותבת אליכן מאשדוד, העיר הדרומית החרדית שבה, בימי בין הזמנים, אין לחם וחלב כבר בשעה 10:00 במכולת, ואין מוניות פנויות לנסיעה, כי כולן מלאות בחופשים ובחופשות מהמגזר.

גם אני יצאתי עם ילדיי בשבוע האחרון.

למעשה, זו פעם ראשונה מאז היותי אמא שיצאתי לשבוע אינטנסיבי כל כך עם הילדים, וגם פעם ראשונה שעשיתי את זה לבד.

החלטתי שלא נעביר את הימים בבית כל הזמן. הילדים גדלו וזקוקים להתפרק, לחזור עם חוויות למוסדות הלימוד ולהרגיש משפחה.

אז לקחתי חופש מהעבודה ויצאנו.

ולמרות שהפוסט הזה יפרט קצת על החופשה שלנו, המטרה שלו היא דווקא עם מסר אחר, שאותו אני מקווה שתיקחו איתכן כצידה לדרך.

עבורי, לנסוע עם 4 ילדים לבד במליון אוטובוסים או מוניות, כשחלק מהם מקיאים בדרך או מקטרים על כאבי בטן, ואחת מהן לא מצליחה לשבת שניה אחת ברוגע, זה מורכב. תוסיפו מזוודה ענקית ועגלה, והבנתן את הרעיון.

עבור נשים רבות מהמגזר שלי זו דווקא מציאות רגילה לגמרי והן רגילות לנסוע לבד עם הילדים והמזוודות והעגלות, ולפעמים מדובר בנסיעה עם 6, 7 ו 8 ילדים. זה עניין של תרבות והרגל ואני מצדיעה להן.

עבורי זה חדש ולא פשוט.

בנוסף, אני לא אדם של שמש, הליכות רגליות ואטרקציות. זו לא אני. בטח לא עם ילדים.

אני מעדיפה מזגן, ספה ומחשב, או ספר טוב, או מישהי לשיחה מרתקת. וכדאי שיהיה אוכל טעים על יד. בעצם, חובה שיהיה משהו טעים על יד.

אלא שילדיי הם תמיד בעדיפות עליונה וראשונה והשבוע הזה הוקדש להם.

יצאתי אל ה'חופשה' הזו כשאני בתוך סיטואציה אישית מורכבת מאד שכרגע אני נמנעת מלהרחיב עליה. אני עייפה בכל המובנים האפשריים, ולמרות זאת החלטתי לבחור בדבר הנכון, להתגבר על הסיבות האמיתיות שיש לי ולגייס גם את טיפות הדלק האחרונות עבור המטרה: לאפשר לילדים חווית חופש אמיתית.

בשישי שעבר נסענו לגיסתי בבית שמש. גיסה נדירה שיש כמותה אחת בדור. מעבר לעובדה שהיא מארחת מושלמת, היא בעיקר מצליחה לראות את מי שאני באמת, לעומק, ולזהות כשאני צריכה עזרה, לקלוט ניואנסים שרק אנשים נדירים עם רגישות אנושית מיוחדת מצליחים לשים לב אליה בתוך רעשי הרקע הרבים שיש לכולנו. היא יודעת להרים טלפון כשהיא "מריחה" שאני נכנסת למערבולת כלשהיא בחיי, ותמיד תמיד תמיד שולחת תזכורות שהיא רואה אותי. רואה באמת. זה יכול להיות ספר מקצועי או ספר ללב, בושם, חבילת שוקולד או משהו לילדים. היא לא צריכה סיבה של ממש. ואיכשהו, היא תמיד קולעת.

גם הפעם היא הזמינה אותנו ברגע הנכון ואני הרמתי את הכפפה והסכמתי להיות במקום המקבל.

כן, לארח משפחה עם 4 ילדים שובבים זה לא פשוט, בוודאי לא לאישה שגם ככה מארחת את הנכדים והנכדות שלה, ותמיד מכל הלב ובשפע. ובוודאי כשאני בסך הכל גיסה. לא קל לי להיות בסיטואציה הזו, שבה לא מרשים לי לתת כלום אלא רק לקבל, להיות, להנות.

נשארנו ליום ראשון והספקנו לנסוע עם אחות אחרת, בית שמשית, לים בשעת בוקר הזויה, לפני שכל מאות הנשים והבנות מגיעות, ולצאת עם הילדים גם אחה"צ.

בערב ביקשתי מגיסי שיקפיץ אותנו לאחת מתחנות האוטובוס הראשונות בהם יש את הקו שלנו לירושלים, אחרת לא יישאר לנו מקום לעלות עליו.

גיסי הסכים מיד.

בשעה שקבענו, כשאני כבר בדלת עם המזוודה ועם הילדים, גיסתי מגישה לי שטר של 200 ₪ ומודיעה לי שגיסי לא יבוא לקחת אותי, ובמקום זה תגיע מונית ותיקח את כולנו… עד הבית, בירושלים.

ארכו לי כמה דקות להבין שהיא בעצם הזמינה לנו מונית על חשבונה.

"מותר לך לפרגן לעצמך נסיעה שפויה במונית, בנחת, ולהגיע בקלות הביתה בלי להיסחב עם 4 ילדים לבד באוטובוס שעובר בכל העיר ויאריך את זמן החזרה הביתה. "את צריכה ללמוד לפרגן לעצמך יותר" היא אמרה. ופשוט הניחה בידי את הכסף ושילחה אותנו לשלום.

התרגשתי מאד.

לא רק משום שהיא פשוט קיצרה לנו את החזרה הביתה ביותר מחצי מהזמן, אלא מעצם הנתינה שלה בדבר שמראה "אני רואה אותך!", ו"רואה אותך" זה לראות את הצרכים העמוקים, להרגיש את השני, לחשוב מה באמת ישמח אותו.

ולהגיע הביתה תוך חצי שעה בלי להיכנס לרכב, לסדר את הילדים כך שלא יריבו, להעלות את המזוודה הענקית והעגלה, לצאת מהרכב, להוריד את המזוודה והעגלה, לחכות מי-יודע-כמה-זמן לאוטובוס כשהילדים כבר עייפים ועצבנים, לעלות שוב לאוטובוס, לסדר אותם שוב, להעלות את המזוודה והעגלה לבאגז', לשבת במתח כל זמן הנסיעה למקרה שמישהו יצטרך להקיא, לרדת בירושלים, להוריד את המזוודה והעגלה, ללכת כמה דקות עד לבית… נו. הבנתן.

המתנה שלה הייתה מושלמת. מכל הלב. מתוך הסתכלות על מה הדבר שהכי יעזור לי.

והיא הצליחה ובגדול.

בהמשך השבוע יצאתי עם הילדים לאטרקציות שונות, כולל מפגש עם חלק מבני הדודים ובנות הדודות בני גילם של ילדיי בפארק המים המיתולוגי "חפץ חיים", דבר חשוב לכשעצמו.

ברביעי עלינו שוב על אוטובוס ונסענו לאחותי באשדוד, ממנה אני כותבת אליכן עכשיו. גם היא הזמינה ברוחב לב ברגע שידעה שאחד החדרים מתפנה כשעוד ילד שלה, כבר בעצמו אבא לילדים, מסיים את החופשה אצלה וחוזר לביתו.

הגענו ברביעי בערב, ובחמישי עברנו מאטרקציה אחת לשניה, כשבין לבין אנחנו חוזרים למילוי מצברי אוכל ושתיה שהוכנו מכל הלב ובהתאם לרצונות של ילדיי.

גם  בשישי יצאנו כדי להספיק עוד משהו וכדי שאחותי תוכל להיערך לשבת.

בכניסת השבת כבר הייתי מעולפת.

אני כבר זקנה. אף פעם לא הייתי טובה בלרוץ מאטרקציה אחת לשניה. והילדים שלי, שיהיו בריאים, רחוקים מלהיות ילדים "נוחים", אם יש דבר כזה "ילד נח". הם מלאי מרץ ואנרגיות, מדברים ביחד באותו הזמן וכל הזמן, רוצים הכל, עכשיו והרגע. הם כנראה דומים לרוב הילדים בעולם אבל זה לא עוזר לי כשאני עייפה ורק רוצה לישון.

ואחרי שבוע של התאמצות מעל ומעבר לכוחותיי, כשמאגר הכוחות שלי גם ככה בשפל… זה היה לא פשוט. וככה, כשאני חושבת על איך אני מעבירה איתם שבת שלמה בלתי נגמרת כשאין סיכוי שאני יורדת איתם 4 קומות לגינה ועולה אחר כך את ארבעת הקומות שוב, אחותי באה אלי עם הפתעה "הזמנתי לך שמרטפית לשבת בצהריים כדי שתוכלי לנוח!"

טוב, את זה לא צפיתי. איך אפשר לצפות הפתעה כזו?

הייתי בשוק וביקשתי לוודא שזה אכן אמיתי ולא פייק.

כן, זה אמיתי.

בעזרת אחיינית שלי, היא גייסה את גיסתה האשדודית שגרה בקירבת מקום לאחותי וביחד הן סידרו לי 4 שעות של שקט.

אם את אמא לילדים קטנים, את יודעת כמה זה שווה.

"אני אומרת לך את זה עכשיו, ערב שבת, כדי שתדעי שלא משנה מה, מחר יהיה לך קצת שקט". והידיעה הזו אכן נתנה לי אוויר עד למחרת.

בשבת בצהריים הגיעה בחורה מקסימה ולקחה את שלושת הבנות.

הדלת רק נסגרה אחריהן ואחותי רצה אלי עם שקית קרטיבים שווים. "תבחרי לך את הטוב ביותר. זה הזמן שלך", היא אמרה, מעודדת אותי להוסיף קלוריות בכיף.

נכנסתי לחדר שלנו. הגדול שלי, בן ה 10.5 שנשאר איתי, סבל מאד מכאבי שיניים. התפניתי לחבק אותו ולהיות איתו בכאבו הרגשי, בי קשר למשככי הכאב שאמורים להרגיע את הכאב הפיזי, ונרדמתי לכמה שעות של כח.

כל השאר כבר לא חשוב. מה שחשוב זה שסיימנו שבוע וקצת עמוס בחוויות שונות וחדשות.

מחר, יום ראשון, אי"ה נחזור הביתה.

הילדים יחזרו עם סל מלא בחוויות יוצאות דופן של אטרקציות שהם חוו לראשונה בחייהם (איזה ילד לא היה פעם בפארק המים חפץ חיים?), כמו ים, בריכה, באולינג, שיט בסירת "הוריקן" שהשפריצה מים לכל עבר (היה כיף אמיתי!) ועוד, ומפגשים עם בני משפחה שהם לא פוגשים לעיתים קרובות, וזמן איכות איתי, (מזל שיש תמונות שמנציחים את הרגעים האלו לעולמי עד…)

ואני אקח איתי את המחוות הקטנות-גדולות של גיסתי ואחותי, שמעבר לעובדה שהן נתנו את ביתן, את עצמן, את כספן ואת כוחן עבורי ועבור ילדיי, הן גם ראו "מעבר" ונתנו את הלב והנשמה בזה שזכרו מהם הדברים החשובים באמת, אלו שנותנים כח ואומרים "את חשובה לנו. את יקרה לנו. אנחנו אוהבים אותך, דואגים לך. את לא לבד".
ובשביל זה נכתב כל הפוסט הזה.

לפעמים אנשים חושבים שכדי לתת משהו למישהו צריך לפתוח חיסכון, צריך לשלם הרבה כסף, צריך להשקיע ימים של חשיבה או מאמץ מורכב.

זה מקסים ונהדר כשזה אפשרי. לרובינו זה לא אפשרי. רובינו גם ככה עסוקות עד מעל הראש. לא נושמות לרגע. לרובינו גם אין כסף ששוכב על הריצפה ואין מה לעשות איתו. לרובינו יש משפחות ברוכות שדורשות את כל הזמן, המרץ, הכח והנשמה.

ויחד עם זה, לפעמים אפשר להראות אהבה, דאגה, אחריות, אמפתיה, קירבה, משפחתיות, מסירות באלף דרכים פשוטות.
רובן דורשות בעיקר דבר אחד: לראות את השני באמת.
לראות את השני, זה לראות מה ישמח אותו, למה (ל' בשווא) הוא הכי זקוק עכשיו. מה הדבר שיעשה את ההבדל בחייו, גם אם לכמה ימים בלבד.
כשחושבים מהלב, מגיעים אל הלב.

תשאירו את הגרנדיוזיות בצד ופשוט תחשבו על הצרכים של השני. ואם היא אמא לילדים קטנים, זה הכי קל: ארוחה חמה, כמה שעות בייביסיטר, להזמין לה פיצות לארוחת ערב ולחסוך לה כלים והכנה של ארוחה אחת מיני עשרות ארוחות, מיטה מוצעת… וקניתן את עולמכן.

כן, כמו "בין הזמנים", שזה לא הזמן הזה ולא הזמן הזה, אלא בדיוק ביניהם, ככה זה לראות את השני: זה לראות "בין לבין". לא את המובן מאליו ולא את הבלתי אפשרי. אלא את זה שבאמצע.

וזה בדיוק מה שנותן הכי הרבה כח.

מזכירה לכולנו, וגם לעצמי: קשר לא נוצר לבד. קשר דורש השקעה.
השקעה רגשית.
והשקעה רגשית – זה לראות את השני.
זו כל התורה על רגל אחת. וזו התורה שאף אחד לא מלמד אותה, וחבל.

מקווה שאת אוגרת כוחות בתקופה הזו ומוצאת את "בין הזמנים" שלך.

איתך, גם ב"בין לבין"
דבורי רובינשטיין (וקשטוק)
מומחית ליצירת שינויים לטובה
מייסדת ומנכ"ל מרכז סוויטש לשינוי