fbpx

להאלם בלי להעלם

הפוסט הזה הוא המשך לפוסט אחר שכתבתי לפני מספר שבועות תחת הכותרת: "איזו הזדמנות ניצלתי בימי השבעה?"
אם עוד לא קראת, חשוב שתקראי אותו קודם בלחיצה כאן, ורק אחר כך תקראי את הפוסט הזה שהוא המשך ישיר אליו.
אגב, הפוסט נכתב מיד באותו השבוע אבל לא הספקתי להקדיש לו את הזמן הראוי כדי לדייק אותו מקצועית באופן שהוא יהיה מועיל לעשרות אלפי הקוראות.
ביום ראשון בשעת בוקר מוקדמת יחסית, פחות מ- 12 שעות הרגע שפרסמתי את הפוסט הקודם, פגשתי בסלון פאות את אחת מהעוקבות שלי, שקוראת את הפוסטים כבר כמה שנים ומגיבה על רבים מהם.
היה לנו זמן לדבר כי שתינו חיכינו לפאות שלנו שיעברו את הטיפול שהן זקוקות לו.
היא ניגשה אלי בחיוך גדול והבנתי שהיא כנראה מכירה אותי. אני לא זיהיתי אותה.
אחרי שהיא הציגה את עצמה ושפכה עלי את כל המילים הטובות שיש ביקום, היא סיפרה לי שהיא קוראת אדוקה, שהפוסטים שלי הולכים איתה לאורך השבוע והיא מעבדת אותם לאט ועושה איתם עבודה עצמית ללא ויתורים וללא פשרות, ולעיתים אף חוזרת וקוראת בהם שוב.
בדמעות של ממש היא סיפרה עד כמה הפוסטים האחרונים על אבא שלי ועל השבעה היו משמעותיים בשבילה, וכמה למידה היא מוצאת בהם.
אמרתי לה שכל אחת לוקחת את התכנים שלי לאן שהיא מבינה שהיא צריכה ו/או רוצה לקחת אותם:
יש כאלו שקוראות בשביל הכיף ו/או הסקרנות.
יש כאלו שלומדות המון דברים חדשים, שחלקם הגדול יישארו רק בגדר של "ידע" או "אינטלגנציה".
ויש כאלו שלוקחות אותם לעבודה אישית משמעותית, כמוה.
היא דיברה על זה שהיא גם צריכה ללמוד לשתוק, כמו שאני שתקתי בימי השבעה.
ברגע שהיא אמרה את זה, הבנתי שאני צריכה לדייק כמה דברים, כדי שחלילה וחס לא יהיה מצב שמי מהקוראות שלי תבין משהו שהוא לא נכון ותפעל באופן לא נכון.
וחס וחלילה אם יש קול שצריך להישמע ורק בגלל הפוסט שלי הוא יושתק.
אמרתי לה שאין הכוונה לשתוק, כפשוטו. זה לא כפתור שלוחצים עליו. ובאותו רגע ידעתי שאכתוב את פוסט ההמשך, שיהיה מדויק מקצועית.
אז קודם כל, תודה לך, עוקבת יקרה! בזכותך אני מדייקת את המסר.
בפוסט הקודם סיפרתי על הבחירה שלי לשתוק ולהיות בהקשבה ובהתבוננות פנימה והחוצה, ועוד במיוחד בזמן שבו מרבים לדבר, כמו ימי שבעה, ובוודאי ובוודאי כשיש מפגשים משפחתיים נדירים ויקרי ערך בימים אלו. בחרתי לשתוק כדי לאפשר לעצמי לפנות מקום לאחיותיי ולעשות את זה בנחת, ברוגע ובטוב.
שלא יובן לא נכון: זה לא מתוך מצוה או רצון טוב עבורן, זה היה לגמרי עבורי. עבור התירגול והשיוף של אומנות ומיומנות ההקשבה.
הדגשתי גם, שאני כבר בעבודה ארוכה ועמוקה בנושא, והמקום שבו אני מתקשה עדיין זה דווקא במסגרת המפגשים המשפחתיים הקרובים ולכן זו הייתה הזדמנות פז של ממש לשפר ולשכלל את העבודה שאני רוצה לעשות עם עצמי.
אבל, זה לא אומר שתמיד נכון לשתוק. לפעמים, אגב, אסור ממש.
יש סיבות עמוקות למה אנחנו צריכים לדבר בנושאים מסוימים, במצבים מסוימים, מול אנשים מסוימים, או תמיד, בלי קשר למה שצריך לדבר. אנחנו מדברים הרבה יותר ממה שצריך.
המטרה היא לא ללמוד לשתוק ואז לבלוע את כל המילים שצברנו בתוכנו שיהפכו למעין דלקת פנימית מזהמת שמתפשטת מאיבר אחד לכל הגוף.
לא זו הכוונה.
חס וחלילה!
כשאישה (וגם איש, כן?) מרגישה צורך לתפוס את המקום של הדוברת שמולה (או של כל הדוברות בשולחן), או שהיא מרגישה צורך להיות זו שכולם יקשיבו לה ולכן היא תמיד תביא את הסיפור הכי דרמטי/פיקנטי/מצחיק/מוזר/מסתורי/סודי/מעניין/חכם/מקורי (ציינתי את כל האפשרויות?) – היא לא באמת תצליח לשתוק, ואם כן, זה יכול להיות מסוכן, כי בסוף היא תתפוצץ והשתיקה שלה תהפוך לרועץ ותפגע יותר מאשר תועיל.
(נ.ב. אף אחת לא יודעת להגיד שהיא מרגישה צורך לדבר כי… אלא אם היא עשתה תהליך של מודעות עמוקה. רובנו לא יודעים אפילו למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים וגם לא חושבים שאולי יש משהו עמוק בבסיס ההתנהלות שלנו, ועל כך יורחב בהמשך).
בעקבות המפגש עם אותה קוראת אני מבינה שאני צריכה להסביר כמה דברים חשובים כדי שאם גם את רוצה לעשות עבודה עם עצמך בנושא של הקשבה לאחרים ולעצמך(!), כדאי שתקראי את זה קודם.
במסכת קידושין כתוב: "עֲשָׂרָה קַבִּין שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ נָשִׁים".
לא אני אמרתי את זה.
ומי אני שאתווכח עם התורה שלנו.
חכמינו אומרים שנשים קיבלו את כח הדיבור משום שהן מלמדות את ילדיהן תורה, ולכן גם כתוב "אל תיטוש תורת אמך". אבל מי שלומד תורה אלו הגברים, אז למה לא "תורת אביך"? משום שבסוף (או בהתחלה) האמא היא זו שמחנכת לתורה ולמצוות.
לדיבור יש כח, כך שחלילה לי מלהשתיק נשים.
אולם, לעיתים (רבות מידי) הצורך בלדבר מגיע כדי למלא איזשהו חסר שהאדם אפילו לא מודע בחסרונו כך שהמילוי של אותו צורך נעשה באופן לא נכון שלא באמת ממלא אותו, אלא זה רק נדמה שכך. ממקום לא נכון כזה שאף עשוי לעשות נזק או לדובר או לשומעים או לכולם.
קודם נבין לאלו מצבים אני מתכוונת:
יש אנשים שמדברים כשהם נבוכים והם מרגישים שאם הם ידברו וידברו וידברו – אז לא יבחינו במבוכה שלהם.
יש אנשים שמרגישים חוסר ביטחון חברתי והם מנסים לחפות עליו בדיבורי סרק (שמגדילים את חוסר הביטחון כי הם בעצמם לא אוהבים את מה שהם אומרים).
יש אנשים שמרגישים צורך "למלא את החדר", העיקר שלא יהיה שקט, כי…
יש כאלו שלא מפסיקים לדבר מלחץ. זה קורה המון בפגישות בין בחור לבחורה, לרוב בפגישה הראשונה ולפעמים גם זו שאחריה. זה לא אומר שהצד השני דברן, זה אומר שהיום ספציפית, בחלק הזה של היום, הוא דברן כי… הוא בלחץ.
יש מי שמרגיש שאם הוא ידבר הרבה – יחשבו שהוא חכם. מיותר להגיד שלרוב הוא יתגלה בדיוק הפוך.
יש כאלו שמרגישים בעלי ערך רק כשכווווולם מקשיבים להם. אף לא אחד או אחת פחות מהיושבים באזור/בשולחן/בחדר/בפינת הקפה בעבודה או בחדר המורות. אם לא כוווולן מקשיבות – הן לא מעניינות מספיק, ומי רוצה להיות "לא מעניינת מספיק?"
יש כאלו שהדיבור נותן להן תחושה שיש להן מקום, נוכחות. מקום במרחב, באוויר, במציאות, בקבוצת האנשים הנוכחים או בלב. אם הם יהיו בשקט, ייאלמו, לא יראו אותם, הם כאילו ייעלמו במרחב ולהיות במצב של "לא רואים אותי" זו לא אופציה, זה מקום עמוק מאד בילדות שדורש ריפוי, וכאילו זו הדרך לרפא. כאילו.
את מוזמנת לכתוב לי אם יש עוד סיבות (ובטוח יש עוד סיבות) בשלן אנשים מדברים יותר מידי, או במקום הלא נכון, או משתלטים על שיחה, או קוטעים את הצד השני כי תמיד יש להם משהו חשוב יותר/מעניין יותר/מועיל יותר וכו'.
חשוב שתדעי,
ברוב המקרים הכמעט מוחלט, מדובר בצורך לא מודע! משהו עמוק שמנהל את האדם וגורם לו להתנהג שוב ושוב באותו הדפוס גם אם יש לכך מחירים כבדים (למשל, היא מרגישה שאנשים מתרחקים ממנה או שכשהיא מתקרבת לשולחן של הצוות, יש כמה שקמות והולכות).
צורך לא מודע לא ייפתר בלחיצה על הכפתור של "מפסיקה לדבר", בדיוק כמו שעוד לא נמצא הכפתור של "מפסיקה לאכול אכילה רגשית", "מפסיקה לצעוק על הילד שלי כשהוא עושה כך וכך", "מפסיקה לבקר את בעלי".
וגם אין כפתור שבלחיצה עליו "אני מרגישה אהובה", "אני בעלת ערך", "יש לי ביטחון", "כולם חושבים שאני חכמה", "אני יכולה", "אני אצליח", "אני בסדר כמו שאני".
אין כפתורים כאלו, בכל אופן לא ידוע לי עליהם.
כשכתבתי את הפוסט הקודם בנושא (לא קראת? עצרי את הקריאה, קראי את הפוסט הקודם בלחיצה כאן ורק אז חזרי לקרוא את הפוסט הזה) על שלימדתי את עצמי לשתוק, זה לא היה לחיצה על כפתור, ממש לא. זה היה תהליך ארוך ומאד מאד כואב כי במהלכו גיליתי איך אני מתנהגת בסביבה של אנשים בכלל ואנשים מסוימים בפרט, והתביישתי מאד. ראיתי איך אני נכנסת בדברים של אחרות, קוטעת אותן, מרימה את הקול (אם תצעקי – ישמעו אותך), סותרת דעות של אחרים, "מתעלה" על דבריהן והופכת להיות המסמר של השיחה.
פתאום ראיתי את עצמי מהצד והיה לי לא פשוט בכלל לשקף לעצמי את עצמי בסיטואציות חברתיות ומשפחתיות.
ולכן, קודם ביררתי עם עצמי על איזה צורך זה יושב.
איך מבררים?
זה השלב שבו שותקים בכח, בלי כפתור, ואם צריך, בצביטונת קטנה בירך שלך מתחת לשולחן "תשתקי. רק עכשיו. תרגישי איך זה לשתוק כשאת חייבת, ממש חייבת, להגיד משהו חשוב מאד, הכי חשוב בעולם, למרות שאסור למנוע טוב מאחרים. תשתקי. קחי אוויר. רק לעכשיו, רק לשיחה בנושא…, רק בסעודה הזאת".
וזו מלחמה. מלחמה באוטומטים שלך, בדפוסי התנהגות שהושרשו בך אי אלו שנים, ובצורך פנימי עמוק שמנהל אותך מאז שאת תינוקת. לרוב זה גם יקרה בסביבה מסויימת שלימדה אותך שרק אם תתפסי את המרחב בכח – ישימו לב אלייך, או תרגישי שווה, ראויה, אהובה, מוצלחת, חכמה, טובה. מחקי את המיותר, אם יש כזה.
קודם כל תני לצורך העמוק והלא מודע לעלות לפני השטח, והוא יעלה רק כשתיהי במעין גמילה.
כמו שכשאת רוצה מתוק – כל תהליך שתעברי, בין אם רגשי, תזונתי, פיזי, רוחני ולא משנה מה, ייאלץ אותך קודם כל להפסיק לרוץ אל המתוק ולהתבונן רגע במה שעולה מתוכך.
מה עולה שם: רעב? (בד"כ לא) פחד? צער? תיסכול? קנאה? שנאה? מבוכה? חוסר ערך? או אולי, והלוואי, התרגשות? שמחה? אהבה? געגוע?
לכן, מזמינה אותך קודם כל, להתנסות בשתיקה הזו (אך ורק אם את מהדברניות. אם לא – העבודה איתך תיהיה בדיוק הפוך) להיות סקרנית ולא רק להתעסק בכאב ובקושי שלך "לסתום את הפה", מעין משחק כזה, שבו את מתבוננת מהצד, נוכחת-לא נוכחת רק כדי להרגיש את מה שעולה בך, לשמוע את הקולות שאף פעם לא שמעת כי השתקת אותם מיד באחד האוטומטים שהשתיקו אותו, או גברו עליו כדי שהוא לא יישמע.
"את חייבת לענות לה, אחרת יחשבו שאת חלשה". תני לעצמך להסכים להיראות עכשיו חלשה.
"נו, תגידי משהו חכם, אחרת יחשבו שאת טיפשה". תני לעצמך להסכים להיחשב כטיפשה.
"תוכיחי את עצמך. תני את הסיפור שלך. הוא הרבה יותר מעניין". תני לעצמך להיות סתם מישהי בלי שיחשבו שאת 'משהו'.
ככה, קולות, רעשים פנימיים, משפטים ששמעת מאז שאת תינוקת, על איך תופסים מקום בעולם, מה צריך לעשות/לא לעשות כדי להרגיש בעלת ערך, ומה יקרה אם…
אם תשתקי, למשל.
אם לא תראי לכולם שאת יודעת.
אם תפני למישהו אחר מקום.
אם תסכימי להיות לא מושלמת, לא תמיד יודעת, לא מספיק חכמה או לא חכמה בכלל.
אני כותבת את המילים האלו והבטן שלי משתוללת. לא זו החיצונית, אלא איפשהו בפנים עמוק.
כל מה שאני כותבת כאן – עברתי על בשרי.
ההמלצה לצבוט את עצמך קצת היא תוצאה של ירך חצי כחולה בתקופה בה החלטתי ללמוד להיות בהקשבה.
הקושי לסתום את הפה חקוק לי בעצמות.
כל מה שאני כותבת כאן, נכתב אחרי שנים של עבודה עצמית לא פשוטה רק על המיומנות שנקראת הקשבה.
מעולם לא הקשבתי, ומעולם לא הקשיבו לי, מלבד בטיפולים ואימונים מקצועיים (וגם שם רוב אנשי ונשות המקצוע 'נפלו' בדיוק במיומנות הבסיסית הזו של הקשבה).
נולדתי לתוך סביבה לא מקשיבה, שבה הקשבה נתפסה כחולשה, כמישהי לא אטרקטיבית, בטח לא חכמה, לא נוכחת.
אם לא נלחמת על מקומך – לא יהיה לך כזה.
המשקל שלי, כך לתפיסתי, הוא צורך עז להיראות בתוך סביבה מאד מאד עוצמתית ותחרותית, וזו הדרך שבשלב מוקדם מאד בחיי התת-מודע שלי הבין שאני ארגיש "נוכחת", "קיימת", "נראית". (עבדתי על זה לא מעט במגוון שיטות. יש עוד כנראה עבודה שצריכה להיעשות).
וואי כמה שנים נלחמתי!
וראו זה פלא, אף פעם לא הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה. תמיד הייתי צריכה לשמור על ההישג, על המקום שתפסתי, על הערך שלי בעיניי האחרים.
ואיך שומרים על ערך עצמי?
או שמורידים מישהו אחר, מקטינים, מזלזלים, משתיקים, סותרים, מבטלים.
או מדברים יותר בקול, מספרים סיפור יותר מעניין, תופסים "יותר זמן".
כמה אנרגיות צריך בשביל להיות השומרת על המקום שלך, על השווי שלך, על מי שאת!!!
למדתי לזהות את הצרכים הלא מודעים ולהפוך אותם למודעים, ונחשפתי אליהם במלוא הכאב.
ולמרות זאת, ויתרתי.
ויתרתי על הדרכים היחידות אותן הכרתי כדי להיות ראויה להישמע, להיראות, להיות שווה, ועשיתי תהליך הפוך בלי שום ליווי מקצועי, אלא תוך כדי לימודים אימון איש (קואוצ'ינג) מקצועיים.
הייתי אז בת 26.
26 שנים לא סתמתי את הפה.
26 שנים הוכחתי את עצמי, או נכון יותר, ניסיתי להוכיח את עצמי, אך לשווא.
מאז, אני עדיין מדברת המון, יחד עם זאת, זה אפילו לא חצי ממה שדיברתי פעם, והכי הכי חשוב: ברגע שאני מרגישה, שמה לב, שמישהי אחרת מנסה להגביר את הקול את או עוצמת הדברים, או לחילופין, רואה שיש מישהי שמשתתקת, אני מיד עוצרת, מתנצלת ואומרת: "סליחה, נראה שיש לך משהו חשוב לומר ואני פשוט לא שמתי לב. דברי, זה בטח חשוב" (בניסוח כזה או דומה) ומשתתקת.
וזה שבכלל אני רואה שיש עוד מישהי ולא רק אותי, זה כבר שינוי משמעותי.
ואז?
אז אני מרגישה שאני בתוכי גודלת וממלאת את החלל.
אף אחד לא רואה. אף אחד לא צריך לראות.
זו אני, שמרגישה שמי שאני זה מספיק בשביל להיות חשובה וראויה ושווה, גם אם רק אני יודעת את זה. גם אם לא שומעים את החכמה הגדולה שלי, גם אם לא כולם באזור יידעו איזו אשת מקצוע נדירה אני.
והתחושה הזו מאפשרת לי "להוריד פרופיל" ולפנות את מלוא המקום לשניה.
אני יכולה לכתוב על זה ספר שלם.
אני יכולה להביא אין סוף דוגמאות מהעבר ומההווה, על הנסיונות, על הסיטואציות, על מה שקרה לי ולאחרים כשבחרתי לפעול אחרת.
אביא רק 2:
כשנתיים-שלוש אחרי סיום לימודי האימון, וכשכבר עבדתי בפועל במקצוע כמאמנת, המשכתי להתמקצע ונרשמתי להתמחות בתחום הזוגיות.
נסעתי מידי שבוע יחד עם חברה שלמדה גם היא יחד איתי את האימון אל הקורס החדש.
כמובן שישבנו אחת על יד השניה.
באיזשהו שלב, במהלך השעור הראשון, החברה מסובבת את הראש אלי ושואלת אם אני בסדר.
לא הבנתי.
"את מרגישה טוב?" היא שואלת בלחש, שלא להפריע למהלך השעור.
"כן, למה?"
"לא יודעת. את שקטה היום".
בדרך חזרה לירושלים שאלתי אותה למה היא חשבה שאני לא מרגישה טוב, ולמה (ל' בשווא) היא התכוונה כשהיא אמרה שאני שקטה.
והיא פשוט אמרה: "בקורס האימון לא סתמת את הפה. בחיים לא הצבעת לענות תשובה אלא פשוט אמרת אותה, השלמת משפטים לאחרות, לכל שאלה הייתה לך תשובה ותמיד היית מעניינת, והיום, לא יודעת, לא שמעו אותך בכלל, גם לא בשלב השיתופים".
זה היה הרגע שידעתי שאני על המסלול הנכון. שאני עושה דרך, גם אם נשארה עוד דרך לעשות.
כך המשכתי לפעול במשך כל הקורס, וזה ממש בסדר שאף אחת מהקורס החדש לא תדע איזו אישה חכמה ומעניינת אני!
סיפור שני ואחרון:
בדיוק בשבת האחרונה התארחו בביתי כמה מבני המשפחה, שהם כאמור, עוצמתיים וקולם נשמע למרחוק. נכנסנו לאיזשהו ויכוח אידיאולוגי והקולות הלכו והתעלו מעל עצמם ולא נראה לי שיש מישהו ששמע מישהו אחר, כולל אני. ואז, אחותי שלידי קירבה את המרפק שלה אל הזרוע שלי ואמרה "את לא זו שכתבת על זה שאת מקשיבה?" (או ניסוח אחר דומה).
דבורי של פעם הייתה מחזירה לה מרפק איפשהו בגוף וגם מחזירה לה מילולית איזשהו משפט ארסי שהיה מדייק בול למקום שכואב לה מתוך ערך השיוויון…
דבורי של היום, השתתקה.
זה לא החזיק הרבה זמן מעמד, כי כאמור, יש עדיין אנשים שבחברתם אני מתקשה להיות בהקשבה בכלל או זמן רב.
מבטיחה שאני עובדת על זה.
בשבעה הצלחתי. 7 ימים שתקתי כמעט לגמרי. 7 ימים שהכי קשה לשתוק בהם בסביבה שהכי קשה לי לשתוק בה.
אם עשיתי את זה, אני יכולה הרבה יותר.
ואת,
מזמינה אותך לאפשר לעצמך להקשיב לרעשים שבתוכך כשאת בהקשבה.
שימי לב למילים במשפט האחרון. כל אחת נבחרה בקפידה. וכל הדגשה עם קו תחתון דורשת שימת לב.
אני סקרנית מה תגלי על עצמך.
אני יותר סקרנית, מה תבחרי לעשות עם זה.
ומה ההבדל בין שמיעה להקשבה?
טוב, זה כבר דורש עוד כמה פוסטים.
או פשוט, בואי ללמוד את זה (ועוד הממווווןןןן תכנים משני חיים) בקורס הכשרת מאמנות בהנחייתי.
נ.ב.
כשכתבתי על הנושא אחרי השבעה, לא הייתה שום כוונה לשווק משהו, כמו הרוב הגורף של מאות הפוסטים שכתבתי עד היום, וכך גם כשכתבתי את הפוסט הזה. אולם, תוך כדי העריכה (שתמיד לוקחת לי פי 2 יותר זמן מהכתיבה) נזכרתי שאנחנו כבר אחרי חג השבועות וזה אומר שבעוד זמן קצר תיפתח ההרשמה לקורס הכשרת מאמנות בהנחייתי, במכללת מעינות, ואני מרגישה חובה לציין את העובדה הזו כדי שמי שרוצה לעשות עבודת עומק עם עצמה באופן יסודי ושורשי – שתדע שזה אפשרי, או במסגרת של תהליך אישי (ולא לכל אחת זה מתאים מכל מיני סיבות) או במסגרת קורס משנה חיים כמו זה שאני מעבירה.
בזכות הקורס אותו אני למדתי וסיימתי בשנת 2009 (15 שנים אחורה) נחשפתי לידע הקריטי ולתהליך שעברתי. מגיע גם לך.
אם זה מעניין אותך, השיבי למייל זה עם מס' נייד ויועצת לימודים מהמכללה תיצור איתך קשר עם כל הפרטים.
כל דבר טוב שייצא ממילים אלו שיצאו אל אוויר העולם שיהיו לעילוי נשמת אבי היקר: משה יהודא בן טוביה
איתך, בהקשבה מלאה… אליך

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

יש קונה עולמה

כותבת אליכן מאשדוד, העיר הדרומית החרדית שבה, בימי בין הזמנים, אין לחם וחלב כבר בשעה

יש לי מקום בגן עדן

בשבועיים האחרונים חזרו על עצמם כמה וכמה מקרים בקליניקה שיש להם מכנה משותף אחד, ואני

החיים קשים

כן, החיים קשים קודם כל, תודה על כל התגובות החמות והמעודדות. מצטערת שאין ביכולתי לחזור

מפתח אל הלב

את האמת, תכננתי לכתוב משהו אחר השבוע, אלא שאחרי התגובות שקיבלתי על פרסום הפוסט הזה

מועדים לשיגרה

החגים כבר מאחורינו והפוסט הזה אמור היה להישלח מיד בצאתם, אבל בעידן הקורונה, כשהכל משתבש,

מעשה בבראוניז

השעה 2:42. רק עכשיו אני מתחילה לכתוב את הפוסט, ומי יודע באיזו שעה אסיים… האמת,

שני צדדים למטבע

שנה לא פשוטה עברה עלי, ועל עוד אלפי נשים (וגברים וילדים ונערים ונערות, כמובן) בישראל,

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

כשהאדמה רועדת – 2

בעקבות הפוסט הקודם קיבלתי מאות תגובות. רובן הגדול והמכריע – תגובות של תודה, של הקלה,

אבא שלי

ימי השבעה עברו. כולנו חזרנו באופן כזה או אחר לשיגרה. שיגרה חדשה. שיגרה שאין בה

דילוג לתוכן