fbpx

מה אפשר ללמוד ממשלוח מנות וטיפים לשנה הבאה

פוסט פורים שמח.

או שלא.

מסתבר, שהדברים שכתבתי בערב פורים, על כך שיום הפורים הוא יום מורכב עבורי, ולא רק עבורי, מכל כך הרבה סיבות, נגעו בעוד המון נשים שמרגישות כך.

והרי מי לא שמח לו בפורים?

אין דבר כזה.

זה היום הכי שמח בשנה!

אה, אז לא.

בכל אופן, חיבוק לכל אלו שכתבו לי על הפורים שלהן, שהוא היום הכי לא שמח בשנה שלהן.

מאחלת לכן ולי, שנזכה שהיום הזה יהיה שמח לנו, מתישהו.

או כמו שכתבה לי עוקבת אחת: יש מי שמברכים אותו שהשמחה של פורים תשרה עליו כל השנה ויש מי שאמורים לברך אותו ששמחת כל השנה תשרה עליו בפורים.

וכל אחת ומה שהיא צריכה.

ובאופן אישי, מאחלת לכן שתשמחו תמיד.

 

אחרי הפורים הזה כתבתי לעצמי בכמה נקודות דברים שאני רוצה לכתוב לכן היום, אחרי פורים, שאפשר ללמוד מהם לימי הפורים הבאים:

מה אפשר ללמוד ממשלוח מנות?

סביבות 7 בערב ביום הפורים. כמעט שפורים מאחורינו.

יעל מתקשרת.

יעל, שם בדוי, היא חברת-גינה-של-שבת-אחה"צ (שאני יודעת שגם קוראת את הפוסט הזה עכשיו).

מה זה אומר?

שבזכות המפגשים הקבועים שלנו בספסל בגינה המרכזית של השכונה מידי שבת בשבתות הקיץ הבלתי נגמרות, נוצר קשר מעניין. רובו מתקיים על הספסל בשבת, וחלקים ממנו זולגים מידי פעם לסתם יום של חול.

בשנה שעברה היא שלחה לי משלוח מנות מפתיע ששימח אותי ממש. אני זוכרת ממנו שני דברין חשובים:

הראשון, שלא ציפיתי שהיא תשלח. בכל זאת, אנחנו באותה שכונה אבל כל אחת מהקצה השני שלה וגם אין לנו קשר מספיק קרוב בשביל לזכור לשלוח משלוח מנות, כך לדעתי.

ושנית, הייתה בו עוגת גבינה טעימה במיוחד, ואותי אפשר לקנות בעוגה כזאת בקלות.

משום כך, השנה הכנסתי אותה ברשימת משלוחי המנות ובתחילת היום הלכו בנותיי לסיבוב הרגיל, אך הפעם הרחיקו עד אליה והביאו משלוח מנות ממני.

עניתי ליעל.

"תגידי, איפה את גרה?" היא מיד שאלה.

"למה?"

"נכון שבבנין שלך יש דלת אפורה בקומה הראשונה?"

"לא"

"מה לא? עכשיו הקטנה שלי דפקה והכניסה משלוח מנות. זה לא אתם?"

"קודם כל, תודה רבה! זה לא הבית שלי"

"אז זהו, משהו היה לי מוזר. אז רגע, באיזה בנין את?"

דייקתי את המספר ואת הכניסה.

"עכשיו אני מבינה" היא אמרה. "טוב, אני בדרך אליך".

"אבל הכנסת את המשלוח מנות שלי למישהי אחרת, לא?"

"כן, אבל יש לי עוד אחד" וכבר השיחה נותקה.

ודקה אחרי דופקת הקטנה המתוקה שלה על הדלת שלי.

יצאתי אל חדר המדרגות של הבניין כדי לקשקש קצת עם יעל. כשאנחנו כבר 'מקשקשות' זה תמיד איכשהו מתארך ומתארך.

"תשמעי קטע" היא אומרת לי.

"לפני חודש התחשק לי לשלוח לך פינוק לשבת ושלחתי את הילדים עם סלטים שווים אליך. עבר יום, עברו יומיים, ולא התקשרת או כתבת לי משהו. בליבי אמרתי שאת בטח עמוסה מאד, ומי יודע, אולי את עוברת משהו לא פשוט בדיוק השבוע, כי לא יכול להיות שלא תגידי משהו. זה לא מתאים לך.

שבוע אחרי זה נפגשנו בשוק מחנה יהודה ודיברנו המון זמן, וגם אז לא אמרת לי מילה. תהיתי ואמרתי לעצמי שבוודאות עבר עליך משהו באותו השבוע ואיזה מזל ששלחתי לך משהו טעים. עכשיו אני מבינה שפשוט המשלוח לא הגיע אלייך, הוא הגיע למשפחה אחרת, אלו עם הדלת האפורה שזכו גם במשלוח המנות שלך הפעם. לפחות עכשיו אני יודעת באמת איפה את גרה!".

הודיתי לה על שחשבה עלי ועל שטרחה כדי לפנק אותי, ואמרתי לה שהפוסט הראשון שאכתוב אחרי פורים יהיה בדיוק על זה.

על "הווי דן את כל האדם לכף זכות".

בדיוק מה שלימדתי את תלמידותיי בקורס האימון שבוע קודם, דרך מודל אפר"ת.

אנחנו אף פעם לא יודעים למה באמת מישהו אמר / לא אמר, עשה / לא עשה משהו. לפעמים תיהיה לנו את האפשרות לברר, ולפעמים גם זה לא. וכשאנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים – יותר קל לנו בלב ואין לנו טינה, כי ברור לנו שיש משהו שאנחנו לא יודעים שגרם לצד השני להתנהג כפי שהתנהג.

אז , בזכותך יעל, תודה על התזכורת.

 

פוסט פורים – לגזור ולשמור

שלא אשכח, כמה תובנות מהחג הזה:

מה שהכי שימח אותי

היה משהו אחד ששימח אותי ביום הפורים.

אחד בלבד.

אחר הצהריים של יום הפורים.

הילדים בדרך חזרה מאבא שלהם ואני מנמנמת על הספה.

על הקו אחת מהעוקבות הותיקות שלי, שיצא לנו לדבר כמה פעמים, כשהיא ביקשה להתייעץ איתי באיזשהו עניין.

מה לה להתקשר דווקא ביום הפורים?

"תקשיבי, דבורי. אני כאן מתחת לבית שלך עם הבת שלי. היא הקיאה על התחפושת ואני ממש לא יודעת מה לעשות. חשבתי אולי אוכל להשאיל איזה בגד ממך עד שאמצא חנות לקנות לה תחפושת אחרת?"

"ברור. בטח. תעלי" אמרתי.

בפתח עמדה אמא מגניבה ומחופשת, ולידה ילדה בת 9 כשכל הבגדים שלה מלוכלכים בקיא והיא רועדת מקור.

מיד הכנסתי אותן.

הצעתי לה לקלח אותה והיא ממש שמחה.

הבאתי לה מגבת נקיה ורצתי לחפש בגדים.

יש לי בת בגיל שלה וככה יכולתי להביא לה כל מה שהיא צריכה, כולל גרביונים והלבשה תחתונה חדשים ממש.

ציידתי אותה גם במעיל, כי בירושלים היה קפוא והן באו מחוץ לעיר.

כיוון שידעתי שהיא גרושה והיא וילדיה עוברים מסכת חיים לא פשוטה בכלל, מיהרתי בינתיים להכין לילדה שקית מלאה בממתקים כמספר הילדים ומתנה קטנה.

האמא לא הפסיקה להודות והן יצאו כדי להמשיך את חגיגות יום הפורים.

בערב האמא חזרה עם השמלה ועם המעיל ושוב הודתה לי.

והיא לא יודעת שבזכותה הרגשתי שמחה ביום הזה.

לא סתם אומרים שנתינה מביאה שמחה. אני אומרת לכן שזה נכון.

ועוד כמה טיפים קטנים, לגזור ולשמור:

מה עושים עם ערימות הממתקים?

יש לי אלרגיה לראות ערימות של ממתקים אצלי בבית, במיוחד בידיעה שילדיי נולדו לשני הורים עם גנטיקה כרונית של משקל כבד, וחלקם כבר במשקל עודף משמעותי.

בכל שנה אני סותמת את הפה ומייחלת שיימאס להם והם יזרקו הכל לפח. משום מה, האיחול הזה אף פעם לא התקבל.

מידי פעם גם מפלחת להם כמה ממתקים ומעלימה אותם.

בשנה שעברה עלה בדעתי להציע להם להכין שקית עם כל הממתקים שכל אחד מוותר ולשלוח לילדים שאין להם, למשל: לארגון שעובד עם ילדים, למרכזי חירום של הרווחה, למחלקות ילדים בבתי חולים רגילים או פסיכיאטריים ועוד, ארגונים לילדים יתומים ו/או ילדים להורים גרושים (כן, יש דבר כזה!) וב"ה יש לא מעט מקומות שהממתקים יהיו יקרי המציאות.

עיסקת פורים

השנה עלה לי רעיון גאוני בעקבות ההחלטה שלי להטמיע בבית את הערך של כסף.

את הכסף שבני קיבל לבר המצווה שלו הכנסתי, לבקשתו (ובעידודי), לתוכנית חיסכון על שמו, הרי כל מה שהוא רוצה (כמעט) – הוא מקבל ממני, אז למה הוא צריך להשאיר במגירה כמה אלפי שקלים שעשויים להיות פיתוי לבזבוז?

כך יש בחשבוני תוכנית חיסכון עם הכסף שלו, ואני גאה בזה מאד.

בנוסף, כיוון שילדיי מקבלים מידי הרבה ממתקים מאבא שלהם, שהם סכנה בריאותית מיידית לאחד מילדיי במיוחד בפרט ולכל השאר בכלל, שהרי זה לא ממש בריא ומזין, הצעתי שאני מוכנה לקנות מהם את הממתקים שלהם.

מלי שלי קפצה על המציאה והיא אוגרת חטיפים וממתקים שהיא מקבלת במהלך הזמן, ואחת לכמה שבועות היא פורקת את שקית הממתקים על השולחן בסלון ומתמקחת איתי על התשלום.

אני לא חנות ולכן אני לא משלמת את המחיר כפי שהם עולים בחנות, ובכל זאת, מדובר בסכום, שכשהוא מצטבר, הוא לא מבוטל.

הפעם, במוצאי פורים, הזכרתי להם שהם יכולים להרוויח מלא כסף!

מלי, שלמדה להבין שכסף הוא דבר שכדאי להרוויח אותו ואז לשמור עליו, פרסה חלק מהממתקים וניהלה איתי משא ומתן שלא היה מבייש את המו"מ לשחרור החטופים. ומסכום של 12 ₪ היא הרוויחה 2 ₪ נוספים.

היא רצתה למכור גם ממתקים שהיא מאד מאד אוהבת – וסרבתי.

אמרתי לה שמותר וכדאי שהיא תשאיר לעצמה גם כמה ממתקים שישמחו אותה מידי פעם. וזה ממש בסדר גם ליהנות מממתק.

כי כל דבר הוא טוב כשהוא במידה.

 

ואחרון חביב, בדיוק מה שכתבתי בפוסט לפני פורים

ב"ה זכיתי לקבל המון מיילים מכן, על סיפורים של ילדים, וגם מבוגרים, שבעקבות הפוסט שלי, בו ביקשתי שבמהלך תכנון משלוחי המנות תזכרו לדאוג שכל אחד מילדכן ישלח משלוח אחד לילד שקט, דחוי, לא חברותי, לא "בעניינים", או לדמויות שהן חלק מהנוף של כולנו אבל שקופות: השומר, השרת, ההומלס שאתם רואים תמיד, הנהג של ההסעה, המלווה של ההסעה וכו'. כך גם תזכו במצווה וגם תחנכו את ילדכם לראות את הסביבה, הרווח שלכם יהיה נקי, כי זה אחד מהדברים הכי חשובים במערכות יחסים! לראות את השני.

והיו כאלו שלקחו את הרעיון ושלחו משלוח מנות למישהו אחר, לא ילד וגם לא נער, אלא אדם גדול, שמסיבות כאלו ואחרות נמצא לבד, בודד ודי עזוב, ושלחו לו/לה משלוח מנות ראוי שהאיר לו/ה את החג.

אלו ששיתפו אותי בכך שימחו אותי מאד. תודה עליכם!

 

להתראות בשנה הבאה,

בעלייה לבית המקדש עם התחפושות ומשלוחי המנות.

ושנזכה שכל זרע עמלק יימחק לאלתר, בקרוב.

 

איתך, בימים השמחים ובימים העצובים

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אשמה או אחריות?

יש לי לקוחה שבאה על רקע של חרדה חברתית. האמת, שיש לי כמה לקוחות כאלו

גזלייטינג

את ציפי, שם בדוי, פגשתי בקליניקה. כשהיא תיאמה איתי את הפגישה, היא הזדהתה בשם אחר

מזל טוב לי

ביום שישי הקרוב אציין 41 שנים על האדמה הזאת. ויום למחרת, בשבת, שנה לקבלת הגט.

נאלמתי

מספר שבועות שלא כתבתי את הפוסט השבועי שלי, ושברתי מסורת של כמה שנים בהם אני

מועדים לשיגרה

אחרי החגים שמח ומועדים לשיגרה. שבוע שעבר, מוצאי שבת ראשון אחרי פסח, הברזתי לכן ולא

מה נותן לך כח?

מתי לאחרונה מצאת את עצמך פשוט אומרת בקול או בשקט: "די, אין לי כח!" או

אבא יש רק אחד

שוב מוצ"ש. שוב כותבת לכן אחרי משמרת אצל אבא בבית החולים. קודם כל רוצה לעדכן

בראשית

השבת קראנו את פרשת בראשית. הפרשה שהיא תחילת הכל. הקב"ה ברא את כל העולם ורק

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

דילוג לתוכן