פוסט של פעם בשנה

2:26 בלילה.

חזרתי עכשיו מסליחות בבית כנסת קטן וחנוק בנחלאות.

היו שם כל מיני חלקים מעם ישראל שבאו לבקש סליחה ולהתכונן ליום המלכת ה'.

ויותר מהתפילה – זה מה שריגש אותי.

ביחד הם שרו.

ביחד הם צעקו אל ה'.

כיפה סרוגה עם כיפת שקל בחיבוק עם כיפה שחורה ליד כיפת קטיפה.

כולם.

עם ישראל.

עם.

לא חלק מהעם.

לא קהילה מתוך העם.

כל העם, או רוב הסוגים שבעם.

שיתקבלו התפילות של כולם.

 

אמש מלאו לי 44 שנים על האדמה הזו.

כמו שאני כותבת כמעט כל שנה – אני לא עושה 'עסק' מימי הולדת. מבחינתי הם עוד יום במובן הזה שאני לא עושה משהו מיוחד.

מה שכן, למדתי מאמא שלי, שהחדירה בנו את עניין המשמעות של היום הזה כיום גדול לבקש בו, להתפלל, ולא לבזבז אותו על חגיגות. ולכן אני מקפידה להקדיש יותר זמן לתפילה, או להוסיף משהו שאני לא נוהגת לתפילה בכל יום, וכמובן, לא מוותרת על הכותל.

זה מה שגם עשיתי השנה.

זכיתי להיות אחת מתוך 50,000 יהודים שעזבו הכל והגיעו לכותל לתפילת סליחות ביום חמישי אחרי חצות (כפי הנהוג בעדות המזרח). למרות אשכנזיותי, הצטרפתי לעם ישראל באמירת סליחות ומעמד קבלת עול מלכות שמים. (לא זכרתי בכלל שיש מעמד סליחות. הלכתי זה יום ההולדת שלי).

אמרתי להקב"ה שלא יכול להיות שהוא רואה עשרות אלפי אנשים עוזבים הכל, רובם אינם אנשים שומרי תורה ומצוות, ומגיעים לתפילה, ולא מושיע את העם הזה.

 

נהוג בימי הולדת לסכם שנה. לעשות "חשבון נפש", לתכנן תוכניות לשנה הבאה. להציב מטרות. לחלום חלומות.

גם אני הייתי כזאת הרבה שנים.

ובכן, אני כבר לא.

 

קודם כל, אני לא רוצה לסכם את השנה הזו.

מבחינתי היא המשך לרצף של שנים שעוד לא הגיע העת לסכם אותן. יתכן שהסיכום יהיה כשאסיים את תפקידי בעולם כשהקב"ה יחליט על כך. אולי קודם. אולי בשנה הבאה.

לא יודעת.

בכלל אני הרבה לא יודעת.

לא יודעת למה אני עוברת ככה, ולמה קורה ככה, ומה אני צריכה לעשות כשככה.

זה נסיון גדול בשבילי להיות במקום שלא יודע, ולא לחינם הקב"ה מנסה אותי בדיוק שם.

בינתיים, אני בתהליך. בדרך שאני צועדת בה מאז קיבלתי את האומץ לסיים את הנישואים שהייתי בהם, והיום מלאו 4 שנים למכתב השחרור שנקרא "גט".

בדרך הזו יש המון תהליכים: שלי עם עצמי, שלי עם ילדיי, שלי עם הקב"ה.

לגבי "חשבון נפש": אני עושה את זה כל יום, לפעמים פעם בשעה. לא מחכה ליום הולדת או לראש השנה. יודעת את מקומי ונמצאת בעבודה פנימית עמוקה כל יום.

לגבי מטרות?

בטח מאות התלמידות שלי בקורס הכשרת מאמנות יתעלפו כשיקראו את השורות הבאות:

בשלב הזה של חיי סיימתי עם הצבת מטרות!

כן, אני, מלכת ה DOING, זו שחיה מעל 40 שנים על מטרות, על סימון וי ליד כל אחת מהן ובכל סימון כזה מוסיפה עוד כמה מטרות להשגה – הפסקתי בשנה הזו להציב מטרות.

אני לומדת לחיות.

סתם לחיות.

הורדתי פרופיל משמעותי מעשייה, מהתקדמות, מפיתוח של העסק.

אמנם העברתי כמה סדנאות השנה, וכמה הרצאות במקומות חשובים, והקליניקה ב"ה עובדת כרגיל, ופיתחתי את מיזם "קוד הכסף" עם דב נודל. אבל בשבילי זה ממש מעט.

כמו שאני מכירה את עצמי – אני כנראה אחזור להכל, אבל באופן שונה ובקצב אחר.

כרגע אני לומדת פשוט להיות ברגע, לא לחשוב על מחר.

לומדת לפגוש את עצמי 'קטנה', בלי הישגים משמעותיים, בלי משהו מרגש לסמן עליו וי, בלי לצעוק לעולם את מה שנראה לי שהוא חייב לשמוע.

זה קשוח.

אני עוברת ימים מורכבים מאד של התבוננות, של היכרות עם חלקים חדשים בתוכי.

של "מי אני בלי ה…."

בלי הישגים.

בלי מטרות.

בלי חלומות.

בלי שאיפות.

בלי להרגיש בעלת משמעות גדולה.

בלי להשפיע 'בגדול'.

זה חדש לי מאד וזה לא פשוט בכלל.

אבל אני מבינה שאני צריכה לעשות חשב מסלול מחדש ובשביל זה אני צריכה להסכים להרגיש גם דברים לא מוכרים, לא פשוטים, חדשים, זרים.

אני בתקופה מוזרה, שיש בה רגעים של עומקים עצומים, ורגעים של בורות אפלים.

בדיוק כמו תינוק שמפלס את הדרך לצאת לעולם. לא רוצה לצאת אבל חייב, וכדי שזה יקרה הוא צריך לעבור דרך לא פשוטה בכלל.

אני מבינה שאני לא רוצה שינוי כרגע אבל חייבת, כי מה שהיה לא יכול להמשיך.

אני מבינה שהתקופה הזו תביא משהו אחר, מעודכן לדבורי בת 44, שעייפה מאד, לא עייפות פיזית, ושחוקה עד דק בלהשיג מטרות, יהיו אשר יהיו.

 

ההתבוננות וההשריה שלי בלא נודע, בלא מתוכנן, בלא מוגשם, בלא ממומש, מאפשר לי דבר אחד ברור ומשמעותי מאד:

להתכנס פנימה. בבית.

ילדה שלישית שלי מתוך ארבעה, נכנסת, ובגדול, לגיל ההתבגרות, והיא בקושי בת 11.5, אבל כל הסימנים וההתנהגויות כבר כאן.

הגיל הזה קריטי.

השנים האלו לא חוזרות.

הזמן המשותף שלנו חשוב יותר מכל שלב אחר בחיים.

אני מוצאת את עצמי בשיחות נפש ארוכות ועמוקות עם ילדיי, כולם. אם בטלפון, כשהבן מתקשר מהישיבה או הבת מתקשרת מהפנימייה, ועם פנים אל פנים. לרוב שיחות לא מתוכננות, שפתאום קורות.

אני אמא אחרת.

גם כי ילדיי גדלו ובגרו.

גם כי אני גדלתי ובגרתי.

– – – – – – – – – – – –

בשבוע שעבר יצאתי לאירוע מטעם ארגון "אם הבנים" לנשים גרושות. ערב הכנה לראש השנה.

הייתה הרצאה של רבנית חשובה ואחרי זה מופע של אמנית חוזרת בתשובה.

נראה שהיה שכולן נהנות מאד. מתמסרות לקטעים המרגשים, עליזות בקטעים המצחיקים.

אבל אני הייתי במקום אחר.

בשנה הזו ויתרתי על הצעה בלתי ניתנת לסירוב, שיכולה הייתה לשנות את כל העולם העסקי והכלכלי שלי לטובה. היא לא הייתה ההצעה היחידה שהגיעה אלי, אבל היא הייתה הדרמטית והמשמעותית מכולן.

המחיר היה, אולי, לא בטוח, בכיוון החינוכי של ילדיי. אולי. אבל לא לקחתי סיכון.

כרגע אני לא מרחיבה על זה ומניחה שבקרוב אוכל להרחיב יותר.

ואחרי מלחמות עולם בתוכי בין "כן" ו"לא", ודמעות בכמויות, ותפילות שלא התפללתי בחיי, ואחרי שהזעקתי את אבא שלי מקברו לראשונה מאז פטירתו, אמרתי "לא".

לא להצעה. אבל לא רק לה. היא הייתה הפתח לעוד הרבה דברים שכלולים ב'חבילה':

לא לחלומות גדולים שלי.

לא לעתיד שתפור למידותיי מקצועית, עסקית וכלכלית.

כן למסגרת פשוטה וברורה לילדים שלי כפי שהיה עד היום.

כן להישאר 'קטנה' מבחינת יכולת ההשפעה שלי.

זה ויתור שמי שלא היה שם – לעולם לא יבין.

האמנית סיפרה על איך היא עזבה עולם של קריירה, של כסף, של מעמד, של יוקרה, של כבוד, של הגשמה בשביל לחזור בתשובה.

וראיתי אותי.

איך אמרתי "לא" לקריירה, כסף, מעמד, כבוד, יוקרה, הגשמה – בשביל עתיד הילדים שלי.

הייתי רוצה להגיד שאני כבר לא שם, בכאב של הוויתור, אבל זה יהיה שקר.

אנשים חושבים שכשעושים בחירות משמעותיות – אז הכל נהיה פשוט.

זה לא. אחרת כולנו היינו מקבלים החלטת בקלות.

והאומנית מספרת בדרמטיות על הצעדים שעשתה, וזורקת בדיחה, וכולן צוחקות.

ואני רואה את מה שהיא לא מספרת –

את המחירים.

את הכאבים.

את הקשיים.

את הדמעות בלילה.

את הלבטים.

 

השנה הזו הקרבתי קורבן גדול. איתו אני מגיעה לתפילת כל נדרי.

ועם עוד אי אלו נסיונות לא פשוטים שעברתי השנה, שאני תוהה כמה מהם אני יכולה לפתוח בשביל להיות שליחה לאחרים, ומרגישה שאולי עוד לא.

ועם הרגעים שהצלחתי וצלחתי אותם.

ועם הרגעים שנכשלתי.

כדי להגיד לאבא שבשמים, שיודע ממילא הכל, שעשיתי את ההכי טוב שאני יכולה בנתונים שהוא נתן לי, בכלים שיש לי, ביכולות שפיתחתי.

 

אני לא מבקשת שנה טובה יותר. ממש לא. אני לא רוצה שנה טובה יותר כי ככה התפללתי תמיד, ומה אגיד לך… זה לא הרגיש טוב.

אני מתפללת לשנה שארגיש שהיא טובה. לא טובה לפי מה שהקב"ה חושב שטוב בשבילי, כי זה הרבה פעמים מרגיש כואב מידי. אלא שאני ארגיש שהיא טובה.

הרי מותר לי לבקש מה שאני רוצה. אז אני מבקשת.

(ובלי שום קשר כשבמקביל אני רואה גם את הטוב שהקב"ה נותן).

 

רציתי גם לכתוב על סליחה

ועל חמלה

אבל אין מקום להכל, אז כן אכתוב על עוד משהו קטן שיושב לי בבטן בעקבות שיחה עם אחת מלקוחותיי (לא שזה כזה נדיר, זו שיחה שהייתה לי עם המון לקוחות במהלך השנים, אבל היא העלתה את זה עכשיו, ובמקרה גם יום הולדת שלי, אז זה עיתוי מעולה):

אני תוהה אם יש מקום מיוחד בגיהינום לגברים ששוכחים את ימי ההולדת של נשותיהם, במיוחד אם הם יודעים שזה חשוב לה!

וסליחה על החריפות.

אני מאלו שלא מתחברת לחגיגות ימי הולדת בכלל וגם לא זקוקה להם. כן רוצה התייחסות, מילה טובה, ברכה יפה. בטח. מתנות גם נחמד לקבל. אבל אני ממש בסדר אם לא.

אבל רוב הנשים, אם לא כל הנשים, שפגשתי בחיי – לא סולחות על זה. לעולם.

הן רוצות חגיגה.

הן רוצות מתנה שווה.

הן רוצות שהוא יחווה איתן את ההתרגשות של היום הזה.

הכאב שגבר גורם לאישה על כך שהוא מתעלם, שכח, התכוון להתייחס אבל איפשהו זה לא קרה, לא משנה מה – הוא משהו שאי אפשר לתאר במילים, ולא, שום תירוץ מלבד אם אותו גבר מאושפז בטיפול נמרץ, בקומה, נמצא תחת אש בעזה או לבנון או קבור בהר המנוחות, לא קביל.

אפשר להגיד את זה על מליון נושאים, אבל ההבדל הוא שיום הולדת זה פעם בשנה, והשאלה אם ללכת לאמא שלו או לאמא שלך בשבת יכול לקרות פעם בשבוע.

בקיצור, תראי את השורות האלו לבעל שלך.

זהו.

 

מאחלת לך ולי ולכל בית ישראל שנזכה לשנה טובה, רגועה באמת, שמחה באמת.

שנדע לברור בין החשוב ללא חשוב, בין המוץ מהתבן.

שנתאחד ביננו לעצמנו, וביננו לקרובים אלינו, וביננו לאחינו באשר הם.

שנזכה להיגאל, כל אחד מהכלא של עצמו, וכולנו כעם.

ושנחיה בשלום פרטי, משפחתי ולאומי.

 

איתך, גם ביום ההולדת שלי