fbpx

פורים – איך היום הזה בשבילך?

עוד שבוע נחגוג כולנו את החג הכי שמח בשנה, חג שכל ילד וילדה מחכים לו בכליון עיניים.

אני בוחרת להביא כאן זווית נוספת, אחרת, לחג הזה.

לפני כשבועיים, הבת שלי, בת ה 11, עברה חרם בכיתה על ידי בת כיתתה. זו לא פעם ראשונה שזה קורה. בכל הפעמים שהיו דאגתי לגבות את הבת שלי, יצרתי קשר עם המחנכת ופעלתי ככל שיכולתי.

להלן האירוע כפי שכתבתי אותו באותו היום:

"אתמול לאה הודיעה שמחר (כלומר, היום) תיהיה להן הרקדה בבית הספר עם המדריכות לכבוד חודש אדר.

שמחתי איתה, אבל היא רק אמרה שלא נראה לה שהיא תישאר להרקדה.

התשובה הרגילה הייתה: "כי אין לי חברות ואני לא אוהבת את המדריכה".

אמרתי לה שהיא לא חייבת להחליט בכלל עד שתתחיל ההרקדה, ויתכן ובסוף היא כן תהנה, לכן אפשר לא להחליט כרגע.

בבוקר היא קמה, כרגיל.

שאלתי אותה אם להכין לה יותר אוכל כי היא תסיים את הלימודים יותר מאוחר, בגלל ההרקדה.

היא אמרה שהיא לא יודעת אם היא תישאר.

אמרתי לה שמקסימום תיקח עוד משהו לאכול. תרצה – תישאר, לא תרצה – לא תישאר.

בצהריים, קצת לפני תחילת ההרקדה, היא התקשרה מבית הספר ואמרה שהיא נשארת "אבל לא בטוח שעד הסוף".

עודדתי וברכתי אותה שיהיה לה כיף, והזכרתי שמתי שהיא רוצה – היא יכולה ללכת הביתה.

היא חזרה הביתה לפני המועד שהיא הייתה אמורה לחזור לו הייתה נשארת עד סוף ההרקדה.

היה ברור שמשהו קרה.

עוד לא הספקתי להגיד מילה והיא טרקה את דלת הבית בכח ואמרה בעצבים: "עשו עלי היום חרם!"

המילה "חרם" מפעילה אותי. היא נוגעת לי במקומות הפצועים שלי כילדה, שעברה חרם מתמשך 4 שנים בבית הספר, ועוד 3 שנים בלי חרם רשמי אבל כבר בלי יכולת לשקם את התחום החברתי.

ואז עליתי לסמינר, עם תלמידות חדשות ומעט ישנות, ובמהלך השנה עברתי חרם נוסף שכרת סופית את הענף של האמון ברעיון של חברות.

שנים חשבתי שלא כדאי להיות חברות שלי. שיש בי משהו נורא. עד שיצאתי לשוק העבודה (בגיל 16) ושם גיליתי כמה אני חברותית וכמה שווה להיות חברה שלי.

ועכשיו הבת שלי.

הייתי באמצע להתייחס לדסי שחזרה היום לגן אחרי יומיים בבית עם דלקת גרון, ומלי ששיגעה אותי שהיא רוצה יצירה. לא הייתי פנויה.

אז אמרתי: "לאוש, אני ממש ממש מצטערת לשמוע. כואב לי מאד! אני כבר מסיימת עם מלי ודסי ונלך לדבר".

"נלך לדבר" זה החלום של הילדים שלי. הם רק רוצים ש"נלך לדבר", שזה אומר, שהילד הנבחר הולך איתי לחדר השינה, נועל את הדלת, ויש לנו כמה דקות של שקט וזמן לדבר על הכל.

הצעתי לה ללכת לאכול בינתיים.

בשלב מסוים אמרתי לה שאני פנויה לשיחה.

היא קפצה על ההזדמנות והסתגרנו בחדר השינה שלי.

היא סיפרה שהייתה תוכנית לפני ההרקדה, ולטענתה, היא ראתה את איקס (תלמידה בעייתית, לא מטופלת, שמציקה לה על בסיס יומי. לא רק לה, אבל בעיקר לה. כבר ביקשתי מבית הספר להתערב ולמיטב ידיעתי הם התערבו. היה שקט לתקופה מסוימת עד עכשיו) עוברת מחברה לחברה, לוחשת משהו באוזן ומצביעה על לאה.

לאחר מכן, חברה אחרת, שהיא משתפי"ת של איקס להתעללויות בלאה, עברה בין כולן וחילקה ממתק, והיא *דילגה על הבת שלי!*

אני כותבת את זה ובוכה.

איזו השפלה! איזה צער! איזה כאב!

הזדעזעתי ונתתי ללאה לכעוס בקול על איקס.

הייתי בהקשבה ובאמפתיה. יכולתי בקלות להרגיש את הלב שלה.

שאלתי את לאה אם בסוף מישהי כן דאגה לה לממתק, והיא אמרה שלא, אבל "כשאף אחת לא ראתה, לקחתי בעצמי".

כך היה לגבי שתיה.

מישהי עברה וחילקה לכולן, ודילגה על לאה.

מיותר לציין שהיא עזבה את התוכנית וחזרה הביתה.

הבטחתי לה שאצור קשר שוב עם המחנכת ועם ההנהלה, והפעם, למרות שזה יהיה כואב מאד ועד כה נמנעתי מהצעד הזה: אני אתקשר לאמא של איקס ואדרוש התערבות של ההורים לפני שאצטרך להגיע בעצמי לכיתה ולפעול באופן שעשוי לפגוע באותה איקס מול כל הכיתה.

זו כבר שנה חמישית שלאה עוברת הצקות קשות מאד מאותה ילדה. מחובתי לשים לזה סוף, והפעם, בכל מחיר.

לפני שהיא יצאה מחדר השינה הצעתי לה חיבוק.

היא כמובן נענתה מיד.

חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שאני יודעת איך זה מרגיש, ואני כל כך מצטערת איתה, והזכרתי שלאף אחת אין זכות לפגוע בה!

והיא רק אמרה: "אני יודעת שגם את עברת חרם כשהיית ילדה ואותך אף אחד לא חיבק".

העיניים שלנו הצטלבו.

לא צריך יותר מזה.

היא יודעת עמוק בליבה שאני לעולם אגן עליה, ויהי מה."

עד כאן הדברים שנכתבו מדם ליבי.

אולי חשוב לציין שהבת שלי מתמודדת עם משקל כבד מאד, חריג בכל קנה מידה, שלא ניתן להתעלם ממנו, והיא עם טמפרמנט סוער. רוב הפגיעות הן על רקע משקלה.

מגיל קטן ממש הדרכתי אותה איך להתמודד עם ילדים שמעליבים אותה שהיא שמנה, או כמו שרבים מהם הגדילו לעשות, וקראו לה "תפוזית", "שמנטוזה" ועוד.

החרם הזה, ואלו שלפניו, נוגעים בי בנקודה רגישה.

אני בעצמי עברתי חרם, פעמיים, ועולמי החברתי נחרב כבר בכיתה ב', סביבות גיל 6-7.

גם אצלי החרם היה על רקע של משקל, כי גם אני הייתי ילדה שמנה מאד ביחס למקובל.

למה בחרתי לספר את כל זה?

בדיוק מהסיבה הפשוטה, שבעוד שבוע כולנו נחגוג את חג הפורים.

נחגוג?

תלוי מי.

כשהייתי ילדה, לאורך כל שנות בית הספר, לא זכיתי לחגוג את החג הזה.

כל שנה חיכיתי ליום הזה, שבו יש, לכאורה, המון ממתקים, ואפשר "לפלח" מהמטבח, איפה שאמא מכינה את משלוח המנות, כל מיני דברים טעימים.

כל שנה, בבוקרו של יום הפורים, קמתי בהתרגשות, הלכתי לקריאת המגילה וחזרתי הביתה, מחכה לרגע שבו תיהיה חברה שתדפוק עליה עם משלוח מנות… בשבילי.

כל שנה חיכיתי בציפייה שאולי השנה…

אמא שלי, שתיהיה בריאה וצעירה ברוחה עד מאה כעשרים, הייתה גננת בפעוטון למעלה מ 50 שנה, וביום הפורים הייתה צמודה או לתהילים או לדלת. מבחינתה – יום פורים כיום הכיפורים וזה זמן לתפילות ולקריעת השמים בכל מה שילדיה בפרט ועם ישראל בכלל צריכים, אבל באין ברירה ובתור מי שילדי הפעוטון חיכו לפגוש ביום חגם – היא הייתה ניגשת בין "נו, או" ל"או, או", מחלקת להם ממתקים ומתנות ומקבלת עוד משלוח מנות של אמא שמכירה תודה לגננת המסורה.

ואני?

כל שנה מחדש חיכיתי שמישהי תדפוק בשבילי.

פתחתי את הדלת לילדי הפעוטון והוריהם

פתחתי את הדלת לשיכורים

פתחתי את הדלת למקבצי נדבות (ילדים או מבוגרים)

פתחתי את הדלת לחברות של אחותי שהגיעו בהמוניהן

פתחתי את הדלת לשכנים

ולא פתחתי למישהי שבאה בשבילי, מלבד 2-3 שכנות שזה היה "חובה" להחליף איתן משלוחי מנות אבל לא היה "שווה" כי היינו שכנות, וזה, מה שנקרא, "מקובל" ו"לא נעים" לא לשלוח.

אבל מישהי מהכיתה, סתם חברה, שתטרח ותגיע אלי?

לא קרה.

שנים.

השעות נקפו עד שהייתי מבינה ששוב זה לא יקרה, ובשלב מסוים הייתי נכנסת לחדר שלי (כבת הכי קטנה בבית שרוב האחים והאחיות היו נשואים זכיתי לחדר משלי) ופורצת בבכי שרק אלוקים ואני ידענו עליו.

עברו מאז כמה עשרות שנים.

טיפלתי בעצמי, עיבדתי חלק מהאירועים הקשים שחוויתי לאורך שנות חיי, ועדיין, פורים הוא חג מאד מאד לא פשוט עבורי, והדבר האחרון שאני יכולה להגיד עליו זה שהוא חג שמח.

אין לי זכרונות שאני רוצה לשמור מהיום הזה ומאז שב"ה יש לי ילדים, החג הפך גם להיות אינטנסיבי ומעיק עם כל משלוחי המנות ש"צריך" לשלוח ושלל המטלות של כל אם בישראל.

אין אשמים בסיפור הזה. זה יכול לקרות וזה בוודאי קורה לעוד הרבה ילדות וילדים, ובטח גם אנשים ונשים שעברו את שנות הילדות – שאף אחד לא דופק להם בדלת.

והם מחכים שעות ושואלים את עצמם "אולי הפעם?"

וזה לא הבמבה או השוקולד שיעשה להם שמח בלב.

זה העובדה שמישהו זוכר אותם.

שמישהו טרח בשבילם.

שמישהו חשב עליהם.

שמישהו… רואה אותם!

 

הבטחתי לעצמי שהילדים שלי לא יחוו את הכאב והצער שלי ביום הזה ושאצליח להפוך את היום הזה לשמח עבורם. למזלם, הם זכו באבא שאוהב לחגוג, יודע לחגוג, שמח לחגוג, מוכן להתאמץ ולהשקיע במה שיכול להפוך כל מיני אירועים וחגים, שוליים או מרכזיים, לחגיגה של ממש, שזה בדיוק, אבל בדיוק, ההפך ממני.

לאורך שנות נישואינו, חג הפורים היה באחריותו הכמעט בלעדית, כולל כל מה שקשור לתחפושות, למשלוחי המנות, לסעודת פורים, ובקלות התחבר לאווירת הפורים.

אני הייתי אחראית על הברכות ועל אריזת המשלוחים, וכמובן, על ניהול היום הגדוש הזה.

מאז שהתגרשנו, גם אם זה לא היום שהילדים צריכים ללכת אליו על פי פסק בית הדין, זה ממש ברור שלא אמנע מהילדים שלי את הכיף שהם יכולים לחוות, ואחרי שהם הולכים איתי לחברים והחברות הקרובים לבית, ואחרי שכל השכנים קיבלו את המשלוח השנתי, הם הולכים לאבא שלהם להמשיך בחגיגות.

 

ואני כותבת את כל זה בשביל כמה וכמה הארות שאשמח שיפוצו לכל עבר כדי שיגיעו לכל מי שזקוק להם:

שימו לב אל הנשמה

המצווה של משלוח מנות היא לעניים.

"איזהו עני?" תשאלו. מבחינתי, זה לא רק בכסף, זה עני בחברים ובחברות, עני במשלוחי מנות שמגיעים אליו או אליה, עני בתשומת לב ראויה ביום אחד ספציפי בשנה.

זה עני.

ומשלוחי המנות צריכים להיות מיועדים קודם כל אליהם, כי זו המצוה.

השכנים לא עניים, הסבתות לא, החברים המקובלים בכיתה לא.

גם לא הגננות, המורות, המלמדים, המשגיחים.

דווקא אלו שהכי לא בא לנו לתת – להם זו המצוה האמיתית לתת.

אם אתם הורים לילדים, לנערים, לבחורים (וכנ"ל בנות, כמובן), זו החובה שלכם להכין מראש לפני החג את משלוחי המנות לילדים שהכי ישמחו בהם, שיהיה ברור שהם ראשונים ברשימה, שהם הכי חשובים, שלהם זו המצווה של היום.

חנכו אותם לשים לב לשרת של התלמוד תורה/בית הספר, לנהג בהסעה (אם הוא יהודי, כמובן), לשומר שנמצא שם יום-יום כל השנה ואף אחד לא שם לב אליו (אלא רק כשהוא יוצא לסיבוב כדי לראות שהכל בסדר וצריך לחכות שיחזור ויפתח את השער…).

למדו אותם לראות את האחר.

ואם אתם יכולים, אז אתם, המבוגרים, חפשו מישהו בשכונה, במשפחה, בקהילה, שהמשלוח שלכם יאיר לו את הלב. מישהו שסביר להניח שאף אחד לא ידפוק לו בדלת ואולי הוא יושב ומחכה עד שלבו נשבר.

כמו שהלב שלי נשבר כל שנה מחדש לאורך כל שנות הילדות והנערות.

זו יכולה להיות אחות\גיסה\שכנה\חברה לעבודה רווקה 'מבוגרת'

או גרושה או אלמנה שמתמודדת לבד

או אישה או איש או זוג מבוגרים בבנין שלכם או בבנין ממול

או קבצן קבוע שיושב ברחוב

או זוג שמחכה לתואר "הורים"

או משפחה חסרת אמצעים

או חסרת משפחה סביבה, או כי הם עולים חדשים, או גרים, או חדשים באזור, או חוזרים בתשובה שלא מכירים מספיק את החג בסביבה חרדית…

או כל מי שאת יודעת או חושבת או שמעת שזקוקים ללב אחד שייזכר בהם.

 

"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר"

אני כבר לא ילדה וכבר לא מחכה לדפיקות על הדלת. ב"ה מרגישה אהובה, רצויה ומוערכת בכל כך הרבה מקומות ובלבבות של כל כך הרבה אנשים, ואם יהיה משלוח מנות או לא – לא גורם לי להרגיש 'יותר' קיימת. אבל הלב… הלב שלי לא נפתח בפורים, אפילו לא לתפילה. זה יום שאני מעבירה אותו "כי צריך" וסופרת את השעות לאחור, יודעת שכמו כל דבר בחיים, גם הוא נגמר.

למרות הקושי שלי עם היום הזה, חשוב לי שהילדים יחוו אותו אחרת ולכן אני משתדלת להיות קלילה, גמישה, להחליק דברים, לא לראות את השוקולד שבת ה – 5 אוכלת על הבוקר במקום כריך נורמלי, לא להתעצבן שנשפך קולה על שמלת הכלה עוד לפני שהספקתי לצלם משהו, לא לריב עם הילדים על כמויות הממתקים, אלא פשוט… ולהשתתף איתם במה שהם חווים, בכיף, בהתרגשות, בשמחה שלהם.

"תזרמי, תחליקי…" אני אומרת לעצמי. "תעשי בכאילו". כאילו שאת שמחה, כאילו שפורים זה כיף.

אני מבטיחה שאני מנסה, ובטוחה שאני לא מצליחה מספיק.

אני לא יודעת לעשות כלום ב"כאילו"

ואני הכי לא יודעת להיות "שמחה בכאילו".

אין כפתור כזה.

ואני עוד לא מצאתי את הדרך להיות שמחה "כי צריך".

מה שכן, אני מקפידה ביום הזה לראות את מה ש'כן' יותר מתמיד, ולהודות על זה. דברים קטנים, דברים גדולים, "תודה, ה'!" וככה להרחיב את הלב שלא נפתח, אבל לפחות הוא תופס יותר מקום.

עם השנים, וביחד עם טיפולים מקצועיים, היום הזה הפך להיות מטראומתי ללא נחמד.

אני לא מחבבת אותו פתאום, ואני לא ממהרת להתכונן אליו. אבל אני מצליחה לא לבכות בו.

השורה התחתונה: אפשר לטפל בטריגרים שהחג הזה מעורר בך, אם זה מספיק מציק לך. ואם לא, זה בסדר לדעת שיום אחד מסוים בשנה הוא מורכב, ובעיקר, לדעת שצ'יק צ'אק את מאחוריו.

וזה בסדר שאת לא מצליחה "להיות פתאום שמחה".

 

זה לא רק את

לאור העובדה שאני שומעת לאורך השנים לא מעט נשים ש"מתוודות" על כך שהן לא מחבבות את חג הפורים, וחושבות שהן לא נורמליות כי "מי לא אוהב את פורים?" אני כותבת את המילים הבאות:

כמה שאני מנסה בכל שנה ושנה, קרוב ל 40 שנה, (מורידה את שנות הילדות הראשונות בהן כנראה הרגשתי אחרת), אני לא מצליחה לאהוב את חודש אדר, ובוודאי שלא את פורים.

לא מתחברת.

לא מתעניינת בתחפושות.

הכי לא אוהבת להתעסק עם משלוחי המנות.

ואין לי גרם של סבלנות לחפש רעיונות ולארוז ולשגר תשורות לאנשים שבאמת מגיע להם (ולכן אני משתדלת לפנק אותם גם במהלך השנה, ולא רק בפורים): את הגננות, המורות, המשגיחים, המלמדים והרשימה ארוכה.

נ.ב.

העליתי את השורות האלו ברשת החברתית שאני חברה בה וקיבלתי עשרות תגובות של נשים שהודו לי על כך שבזכותי הן מרשות לעצמן להגיד לעצמן "קשה לי עם פורים" או "אני לא אוהבת את חג הפורים", ולחיות עם זה בשלום.

כי ב"ה, לא כל יום פורים.

"להיות בשמחה" זה משהו שכל אחד, כנראה, היה רוצה, אבל לא כל אחד יכול. או: יכול בקלות.

להיות שמח כשלא שמח זה לא פשוט בכלל.

לא שיש לי פתרונות קסם. הפעם אני כאן כדי להניח את זה ולהגיד: את לא לבד. שתדעי.

בקיצור,

בא לי לישון עד יום אחרי פסח.

תעירו אותי אז.

 

פורים הוא יום מציף

להרבה מאד אנשים היום הזה מזכיר ימי פורים אחרים בהם הם עברו קשיים ספציפיים או שהוא נוגע בעניינים רגישים שביום הזה באים יותר לידי ביטוי.

למשל, כל מי שעבר חרם בחייו כנראה עובר את החג בלב רועד כי הסיפור החברתי של האדם בא לידי ביטוי במיוחד בחג הפורים. אם הוא מקובל חברתית – זה יתבטא בכמויות של משלוחי מנות, ואם לא, כנ"ל.

אלו שבודדים חברתית חווים מצוקה אמיתית ביום הזה.

מי שאין לו משפחה או כי הם גרים רחוק, או כי הם מנותקים מסיבה כזו או אחרת, או כי בפועל אין משפחה (בן או בת יחידים) וכו', מרגיש היטב את היום הזה.

תזכרו גם אותם.

בבקשה.

 

איתך, בכל רגש שאת מרגישה ביום הפורים

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נופלת וקמה

פעם פעם הייתי סתם צינית לגבי החיים. היום אני עדיין צינית, אבל לא סתם. אני

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

המטפלת המושלמת

האמת שכבר נכנסתי למיטה והחלטתי לא לכתוב הערב את הפוסט השבועי, בעיקר כי הרגשתי שאני

שימי לב

(לפעמים, אם כי נראה לי שתמיד) הדרך היחידה לקבל פרופורציות היא להגיע אל המקום הקשה

יש לי מקום בגן עדן

בשבועיים האחרונים חזרו על עצמם כמה וכמה מקרים בקליניקה שיש להם מכנה משותף אחד, ואני

לא בא לי

כבר כמעט אחת בלילה, מוצ"ש, ואני מתיישבת לכתוב את הפוסט השבועי. רגע, זה לא שרק

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

סימן משמים

השבוע קרו לי כמה דברים מעניינים, וכולם שווים פוסט. אתמקד הפעם באחד מהם. אתחיל מהחלק

להיפרד ביחד

שבוע עבר מאז יצאתי עם ההודעה שאני בהליכי גירושים. קיבלתי מאות! מיילים, הודעות, טלפונים, שביקשו

לא ברחת – הצלת!

לפני כשבועיים, ברגע של ספונטניות, הזמנתי את העוקבות שלי ברשת החברתית שאני חברה פעילה בה

שמחות *בלב שמח*

אף פעם לא באמת הבנתי מה זה אומר "שמחות בלב שמח". ברור שאם יש שמחה

אבא יש רק אחד

שוב מוצ"ש. שוב כותבת לכן אחרי משמרת אצל אבא בבית החולים. קודם כל רוצה לעדכן

דילוג לתוכן