פעם ראשונה

בשנה האחרונה יש אצלי הרבה "פעם ראשונה".

את השבת האחרונה עשינו הילדים ואני, בלי אבא שלהם, בפעם הראשונה.

לאור השנה האחרונה בה נאלצנו לגור תחת קורת גג אחת כשבמקביל אני פותחת את ההליכים לגירושים, זה היה רגע לו חיכיתי הרבה זמן וכזה שאיפשר לי אנחת רווחה אמיתית.

למעשה, השנים האחרונות כבר היו לא פשוטות בשבילי בבית וכדי להמשיך ולהשאיר את הראש מעל המים, דבקתי בעבודה שלי שנותנת לי המון כח ובהשקעה בילדים. בתוכי עברתי תהליך של פרידה מבלי שאפילו ידעתי שזה מה שאני עוברת.

לקחתי מרחק, אמרתי לעצמי כל הזמן "תחשבי שהוא לא כאן. אל תצפי לכלום. אל תבקשי כלום. את יכולה לעשות בעצמך הכל", או "ואם הוא לא היה, מה היית עושה?" והסתדרתי.

הפסקתי לנסות להציל את הקשר, הפסקתי להתאמץ בשביל הצד השני. הקפדתי מאד לשמור על אווירה רגועה ככל האפשר מתוך הבנה שזה הדבר היחיד שאני עוד יכולה לעשות כדי למזער נזקים, הבלגתי על דברים לא פשוטים, בחרתי לא לראות מה שלא יכולתי למנוע.

לפני כ – 3 שנים וחצי הגעתי לקצה חריג מאד. אני נמנעת מלשתף בחלקים גדולים שלא נצרכים כרגע, אז רק נשאר לך לקבל את מה שאני כן בוחרת לשתף, אבל תסמכי עלי שזה היה קצה שגרם לי להגיע אל מקומות מאד נמוכים בחיי, ברמה של חוסר רצון לקום בבוקר.

פניתי אז לעו"ד והתחלתי לברר מה המשמעות של גירושים כשיש לך 4 ילדים. התשובות היו לא פשוטות וכמוצא אחרון פניתי לדמות היחידה שעוד יכולה להשפיע על אבא של הילדים שלי.

פניתי ובכיתי. התחננתי על חיי וחיי ילדי. סיפרתי על ההתמודדות ועל אירועים כאלו ואחרים שמבהירים כי המציאות הזו בלתי אפשרית. הוא בטיח לפעול ולעזור, ואני עוד האמנתי שאולי. אולי…

הוא לא הצליח.

כל ההבטחות שלו ושל אבי ילדיי התמוגגו כלא היו בתוך זמן קצר.

רק בדיעבד התברר שלדמות הזו חלק ענק בנישואים האלו גם כשהוא ידע שאין להם סיכוי, ולמרות זאת הוא הסתיר מידע קריטי שהיה מונע מהבית שלנו להתפרק.

אני בטוחה שה' ישלם לו כגמולו.

בכל אופן, עירבתי גורמים מהקהילה שגם ניסו לסייע, אבל גם הם לא הצילחו לשנות את מה שכנראה לא ניתן לשנות.

אלו היו חודשים מרים מאד בהם הטלטלתי בין ייאוש לתקווה, בין אמון לחוסר אמון, בין נסיון להיתלות על גרגיר אור לבין ההבנה שזה פטה מורגנה. אשליה.

הקטנה שלי הייתה בת פחות משנה ולא היו בי הכוחות לעשות צעד משמעותי כל כך כשאני יודעת שאין לי סביבה שתוכל לסייע ואצטרך לעשות הכל לבד, ונפשית לא היו לי הכוחות.

ואז נחשפתי אל שיעורי הביטחון והאמונה של בת שבע דרגן המופלאה.

הצטרפתי לקבוצה הראשונה שנפתחה בביתה בתור הסיכוי היחיד להצליח לנשום בטירוף שחייתי בו ובתוך 4 מפגשים התחלתי להרגיש שינוי.

במציאות של חיי הכל היה אותו הדבר, כולל כל ההתמודדויות. דבר לא השתנה. אך בתוכי משהו התחזק, לאט אבל בטוח.

הבנתי מה זה ביטחון בה' והתחלתי לפעול לפי הספר של רבנו בחיי.

ואז באה הקורונה.

כל האנרגיות הופנו להתמודדות שהיא הביאה איתה, לסגרים, לטיפול בילדים שכלואים בבית, בלימוד עם ילדה שעלתה לכיתה א' אבל הלימודים הופסקו והיא צריכה להמשיך וללמוד את אותיות האלף בית ולהתמודדות הכלכלית שגם ככה הייתה אתגר גדול.

במאי 2021, לפני שנה וקצת, היה אירוע קשה מאד שבמהלכו הבנתי שהנסיונות שלי למשוך את הזמן תמו. כל רגע נוסף יגרום לנזקים בגוף ובנפש לכולנו.

פניתי לכל מי שיכולתי כדי להפוך את ההליך לקל יותר ובדרכי שלום, למען הילדים, למענו ולמעני, ובזמן הזה הפסדתי זמן יקר שהתברר כאבוד וחסר סיכוי.

השהות המשותפת בבית (מכל מיני סיבות שהן לא רלוונטיות יותר) הסלימה את מה שכבר קודם היה מורכב, כשבתווך 4 ילדים שלא מבינים מה קורה.

בשלב מסוים, וכשכבר היה לי ברור שאני לא הולכת יותר אחורה ויהיה המחיר באשר הוא, שיתפתי את הילדים, כל אחד בהתאם לגילו, על כך שאבא ואמא מתגרשים.

זה היה מורכב מאד ועצוב מאד.

הגדולים, טובי בן ה – 11 ולאה בת ה – 9, הבינו את המשמעות וכל אחד הגיב בדרכו: טובי בהסתגרות ולאה בהתפרצות ובמגוון נסיונות להחזיר את ההורים שלה לחיות ביחד.

הקטנות לא הבינו את המשמעות בינתיים.

לכל אורך השנה הייתי בקשר עם מוסדות החינוך של הילדים כדי שידעו שהילדים עוברים טלטלה עזה וכדאי שיידעו כדי שיוכלו לעזור לילדים להתמודד איתה טוב יותר.

כולם היו נכונים לסייע במה שאפשר.

במקביל, לקחתי ליווי מקצועי משפטי וליווי טיפולי כדי לצלוח את התקופה הקשה הזו.

גם עכשיו אין לי שום מושג איך אוכל לממן את הליווי המשפטי, אבל הבנתי שבמקרה שלי אצטרך ליווי שיוכל להתמודד עם הקשיים שצפיתי שיעלו. אמרתי להקב"ה שאני עושה את מה שאני יכולה וצריכה הכי טוב ואני סומכת עליו שיעזור לי לשלם את מה שצריך.

שנה לא פשוטה מאחורינו ועוד דרך רבה לפנינו.

אני עמוק בתוך תהליך אבל על מה שלא יהיה יותר. על הילדים שלא יהיו, על השנים שאבדו, על החלומות שנגדעו, על ההשלכות של הנישואים האלו עלי ועל העתיד שצריך לחשב מסלול מחדש.

בתהליך הזה יש הרבה כאב והרבה כעס.

אני מכירה בכך ונותנת להם מקום.

מקפידה ללכת לעיסוי רפואי פעם בשבועיים בלי לוותר לעצמי כדי לטפל בגוף שניזוק מאד מהלחץ והמתח שליוו את חיי יותר מידי שנים.

מקפידה לפנק את עצמי בדברים קטנים שעושים לי טוב, גם אם הוא זמני ונזיל.

מקפידה לשמור על סביבה נקיה משיפוטיות ומביקורת, מקצרת באינטראקציה פוגענית ככל האפשר שלעיתים נדמית כאילו היא באה מכוונה טובה. אין ביקורת טובה, ואני לא במקום שיכול להכיל עכשיו חיצים.

נאחזת בחבל הביטחון בה' בכל הכח ולא מרפה. משננת שמה שאני עוברת עכשיו זה הטוב. זה לא "יהיה טוב". זה פשוט טוב. איך? לא יודעת. לא רואה. לא מבינה. אבל בוטחת בה', נקודה.

מקפידה מאד לשמור על שיגרה עבור הילדים, מעין אומרת "החיים ממשיכים הלאה למרות ועל אף".

נזהרת מאד להזכיר כל הזמן שגירושים הם רק בין אבא לאמא ולא בין הורים לילדים.

מאפשרת שיח על אבא שלהם בלי להתערב.

מתווכת כל הזמן את האירועים שקורים וקשורים ישירות לתהליך הגירושים.

מרגיעה ש"תמיד תמיד תמיד יהיה להם קשר גם עם אבא וגם עם אמא, כי ילדים צריכים את אבא ואת אמא ולעולם אסור להפריד בין ילדים להורים שלהם". זו מנטרה קבועה וחד משמעית.

מזכירה שיש עוד הרבה מאד ילדים להורים גרושים ושיש חיים אחרי.

לא מפסיקה לחבק, לנשק, להגיד מילים טובות, לאפשר מקום בטוח לשיח על כל דבר, כולל שאלות קשות מאד, כולל הטרחת האשמות שאני גרמתי לסבל שלהם כי אני בחרתי לפרק את הבית. הם עוד קטנים מכדי להבין למה וכרגע זה גם לא משנה. אני מכילה את הכאב שלהם גם אם זה מגביר את הכאב שלי.

ממשיכה להתפלל להיות בידיהם של שליחים טובים.

ושומרת גם על השיגרה שלי, ככל האפשר.

 

את השבת הזו עשינו לבד, ביחד.

ישנתי בה הרבה פחות מבכל שבת וזה היה מעולה.

מפסח הפסקתי להיות חלק משולחן השבת המשותף. הרגשתי שאני לא יכולה להעמיד פנים יותר, ובנוסף, השתדלתי להימנע משהות משותפת של אבא שלהם באותו המרחב ככל האפשר כדי למנוע גיצי אש שיתלקחו, כי המציאות הוכיחה שזה מה שתמיד קרה, ורציתי לחסוך את העימותים האלו מהילדים.

תיווכתי לילדים כל צעד מצעדיי. הסברתי כל מה שרק אפשר.

באותן שבתות אמרתי שאמא הולכת לעשות קידוש, ואפשר 'לצאת' מהקידוש שלה, או לשמוע מאמא ואח"כ לשמוע מאבא. מה שהם בוחרים.

לא לחצתי, לא ביקשתי, לא שכנעתי. הצבתי את העובדות בצורה פשוטה ומאפשרת.

הקפדתי לקדש לפני שהבנים חזרו מבית הכנסת. לבצוע חלה, לאכול מעט דגים ולברך ברכת המזון, ולאחר מכן פרשתי לשנת לילה מוקדמת, העיקר לא לראות ולא לשמוע את מה שאני לא מסוגלת.

והנה, השבת הזו, לא הייתי צריכה לברוח משום דבר. הייתי נוכחת. הייתי עייפה פחות מתמיד, לא כי ישנתי יותר, אלא כי לא הייתי צריכה להיות דרוכה כל הזמן.

לילדים לא הייתה דמות נוספת של 'מבוגר אחראי' שהם יכולים להפעיל מניפולציות.

 

כבר ביום חמישי ביקשו טובי (11.5) ולאה (9) לעזור לי במטבח. טובי קילף שום ובשישי עזר לי להכין פשטידה שהוא מאד אוהב ושדורשת קצת זמן.

לימדתי אותו איך להרכיב את המג'מיקס, ואיך לנקות אחרי שהוא מסיים לעבוד בו.

איך מניחים את הירקות בתוך המג'מיקס כך שייצאו חתיכות טובות ושלא יישאר מידי הרבה ירקות שלא מצליחים להחתך במכונה.

לאה הכינה את הרוטב לעוף, קילפה ירקות, עזרה בהכנת החמין והמרק, למדה לנקות אחריה את השיש… לאה לא יזמה הרבה כניסות למטבח והנה, היא שותפה מלאה, הוכל בנחת וברוגע.

בערב כניסת שבת, על המזל שלי, לאה הזכירה לי שהשבת… כל הבנות עושות 'קבלת שבת' אצלינו בבית!

מה? למה דווקא השבת? מה פתאום לא הזכרת לי קודם?

זהו. זה מה יש. תתמודדי.

אחרי שניה של התאפסות חשבתי לעצמי שזה דווקא רעיון לא רע בכלל להמתיק לה את השבת הראשונה שלנו כך.

סידרנו את הסלון פיקס.

זה לא שהוא לא מסודר תמיד בכניסת שבת, אלא שתמיד אני עושה את הכל לבד או עם צעקות על הילדים שיסכימו להואיל בטובם ולהועיל במשהו, והפעם, איזה פלא, לאה ומלי התגייסו ועזרו.

לפני שלאה יצאה למקום המפגש הקבוע כדי להוביל את שיירת הילדות אלינו, היא הסתכלה עלי ואמרה לי:

"את יודעת אמא, זה טוב שהן באות. הן יראו שגם את שמנה"

"נכון, לאוש. טוב מאד שהן באות"

"את יודעת, אמא. מאד יפה לך שאת שמנה. יש לך פנים עגולות כאלה. אני אומרת לך, זה ממש מתאים לך"

היא אמרה, חיבקה אותי בהתלהבות והלכה לה, להביא את החברות הרזות לבית של אמא ובת שמנות.

ואני אפילו לא טרחתי לבדוק במראה את הפנים שלי. הן תמיד היו יפות בעיניי

 

התכנית שלהן הסתיימה והן הלכו ואני ניגשתי להכין את הסלטים.

לכבוד השבת הזו פינקתי אותנו בסלט שהמצאתי עם רוטב מושלם אבל הוא דורש זמן חיתוך כדי שיהיה טרי, בנוסף, לכל ילד היה את המאכלים שהוא אוהב, כמידי שבת.

היה לי חשוב להישאר בבית ולא לנסוע להורים או להתארח כדי להנכיח את העובדה שאנחנו ממשיכים כרגיל ככל האפשר. הילדים צריכים יציבות ובית ולא לנסוע כל שבת למישהו אחר.

מה גם, שכשחשבתי על הליך הגירושים, צפיתי שנצטרך להיות הרבה מאד שבתות לבד, כי כל אחיותיי כבר מחתנות ילדים ומזמינות את הנשואים ולא פנויות לארח אותי על בסיס קבוע וברור שאני חייבת ללמוד להסתדר לבד ולא להישען על אף אחד שהוא בשר ודם.

הגשתי את הסלטים לשולחן שהיה ערוך כמו שאני אוהבת, עם הסט החדש שקניתי לראש השנה, וחיפשתי בסידור את סדר הקידוש לליל שבת.

הבן עוד לא חזר מבית הכנסת וסיכמנו שאם הוא לא חוזר עד השעה 21:00 בערב – נתחיל בלעדיו והוא יצטרף.

השעה הייתה כבר 21:10, הבנות היו רעבות ועייפות.

התחלתי לשיר "שלום עליכם מלאכי השרת".

מעולם לא שרתי את השיר הזה וגם לא זמירות שבת.

אבא שלי היקר, שיבדל"ט, לא יודע לשיר ותמיד שמעתי אותו ממלמל את המילים. את השירה זכיתי לשמוע כשהגיעו אחים או חתנים, ובהמשך, בבית שלי, כשאבי ילדיי שר את זמירות השבת.

אחיותיי היו שרות עד שנכנסו חתנים \ גיסים שהצטרפו לשולחן השבת בבית הוריי.

מעולם לא פתחתי סידור או 'זמירות' כדי לקרוא או להצטרף לשירה. הרבה פעמים חשבתי שאני לא מבינה מילה ואולי הגיע הזמן לראות את המילים מתוך הכתוב, אבל זה לא היה דחוף מספיק או חשוב מספיק והרצון הקטן נדחק לקרן זווית.

והנה, באופן מאולץ, אני נאלצת לקרוא אותן, וגם… לשיר.

הבנות שיחקו. באמצע ששרתי את המילים של "שלום עליכם" העיניים שלי נרטבו. זה היה עצוב. מחיתי את הדמעות במהירות כדי שהבנות לא יראו והגברתי את קולי. באמצע השיר הארוך טובי שלי, בן ה 11.5 נכנס.

ניגשתי לקדש, ביצעתי על החלה והגשתי את הדגים.

לאחריהם פתחתי שוב את ה'זמירות' וביקשתי מהבן שלי לעזור לי.

טובי אף פעם לא שר את כל הזמירות. לפעמים הוא הצטרף לשיר מסוים אבל בוודאי לא את הכל.

הפעם, הוא אמר, הוא לא מתכוון לשיר גם אבל כשהוא שמע שאני מסתבכת עם התחלת הניגון הראשון, הוא לקח פיקוד כמו גבר והוביל את השיר הזה, וגם את אלו שלאחריו, בביטחון ובקול.

למעשה, ישבנו ושרנו את כל זמירות השבת, כשאני גם צריכה לקרוא את המילים בארמית לראשונה, גם להמיר אותן ללשון הקודש וגם לשיר על פי הזיכרון ממה ששמעתי עד כה.

זייפתי בכיף. טובי סימן לי כשנסחפתי עם מנגינה שהמצאתי וככה ישבנו ושרנו.

לאחר מכן הגשתי את שאר המנות עד לסיומן.

סיימנו את סעודת השבת ב 23:00 בלילה! בשבתות האחרונים בשעה הזו אני עמוק בחלומות והנה, אני על יד השולחן, עם כל הילדים, באווירה טובה ורגועה.

האווירה הטובה המשיכה איתנו עד ליציאת השבת.

הבדלתי על היין ועודכנתי שהסיפור על זקן שגודל לנשים מבדילות אינו נכון ואין לי סיבה לחשוש.

זהו.

עברתי לשלב הבא.

 

לא יודעת מה טומן לי השבוע, החודש, השנה… אני חיה את היום.

כל יום שעברתי בטוב זה בונוס.

כל שלב נוסף בתהליך זו התקדמות.

כך אני רוצה לראות את הדברים וכך אעשה.

לא לחכות לתוצאות. להיות בדרך. להנות ככל האפשר מהדרך.

לזכור שבחרתי בחירה קשה אבל שלמה, ושאני הולכת איתה עד הסוף באמונה ובביטחון.

 

* למען הסר ספק, אין בכוונתי לעודד גירושים בשום צורה שהיא והפוסטים שנכתבים בנושא הם חלק מהשיתוף שלי על ההתמודדויות בחיי.

 

איתך, גם בעת הזאת

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי