אל תחכי לאחרי מות

הקטנה שלי, דסי, חוגגת השבוע מסיבת סידור. ב"ה שזכיתי.

לרגל המאורע יצאנו אמא שלי ושתי הקטנות לקנות מתנה לדסי.

הלכנו לקניון רב שפע, היא בחרה שרשרת (מסבתא) וצמיד (ממני). אחרי זה אמא שלי לקחה אותן לחנות הצעצועים וכל אחת בחרה לעצמה דף מדבקות של הביוקר, כזה שמחליף צבעים ותלת מימד, ומשם הלכנו לאכול פיצה (ואייס קפה. חובה).

היה לנו כיף ביחד.

כל רגע שהילדים שלי זוכים להיות קרובים לאמא שלי – הם רגעים שאני מודה עליהם בקול ובשקט. שרק יזכו. שרק תזכה.

אחר כך עשינו ביחד עוד כמה סידורים וליווינו אותה לתחנת האוטובוס.

האוטובוס עליו היינו צריכים לעלות עצר מאחורי אוטובוס אחר שעצר בתחנה והחל להוריד נוסעים.

הנוסעים בתחנה, שרובם היו צעירים וצעירות, מיהרו לאוטובוס שהיה רחוק מהתחנה והחלו לעלות עליו.

אמא שלי כבר ממש לא צעירה, בלשון המעטה, והמרחק היה גדול בשבילה. תהיתי רגע ואז הבנתי שאנחנו בכל זאת צריכים ללכת אליו.

הבנות רצו מהר לתפוס את הדלת ואני החזקתי באמא שלי והזכרתי לה שיותר חשוב שנגיע בשלום מאשר לרוץ וליפול. בכל זאת, היא כבר לא בת 18.

עד שהצלחנו להגיע, הנהג סגר את הדלת הקדמית בעוד את הדלת האחורית תפסו אנשים ולא איפשרו לו לסגור והמשיכו לעלות עוד ועוד אנשים.

לאמא שלי ולנו לא היה סיכוי. לא הסכמתי שהיא תידחף ככה.

ניגשתי מול החלון של הנהג וסימנתי לו על אמא שלי, שהיא מבוגרת, ושיפתח את הדלת.

הוא סימן לי שהוא רוצה להתקרב לתחנה.

אני צעקתי לו שכבר ממילא כולם עלו מאחורה ושיפתח. התחנה רחוקה בשבילה!

הוא התעקש ולא פתח.

בסוף הוא סגר גם את הדלת האחורית כשרק אמא שלי ואנחנו מחוץ לאוטובוס.

הוא נסע עוד כמה מטרים ועצר בתחנה.

מדובר בעלייה מאד מאד חדה ואמא שלי נאלצה לטפס את מה שירדה לפני כמה דקות ובקושי הגיעה לאוטובוס, ואז הייתה צריכה לעלות אליו, שבשביל אישה בגיל שלה, אחרי כמה שעות של מאמץ (לקנות זה מאמץ. יש גיל שכבר ממש מרגישים את זה), היה לא פשוט.

סוף סוף היא עלתה, כשאנחנו מחזיקות את התיק שלה.

האוטובוס היה מפוצץ. לא היה מקום לשבת.

ילד אחד ישב בספסל הראשון, מקום ליחיד ולא טרח לקום. חשבתי שאולי יש לו איזושהי בעיה רפואית אבל הכל היה נראה בסדר.

"סליחה" אמרתי לו, "האם יש לך אפשרות לקום לאמא שלי?" והצבעתי עליה.

הוא חשב שניה וקם.

אמא שלי נחתה על הכסא באפיסת כוחות.

"תודה" אמרתי לו.

כשהיא ישבה בנוחות, חוזרת לנשום סדיר, ניגשתי לנהג ובכעס ממש שאלתי אותו למה הוא לא פתח את הדלת.

הוא ענה תשובה שלא קיבלתי, שהרי ממילא הדלת השניה הייתה פתוחה וכולם עלו בה אז למה לא לפתוח גם את הראשונה???

עניתי לו בכעס והטונים עלו.

כל האוטובוס שמע אבל לא היה לי איכפת.

אני מאלו שתמיד מתערבת לטובת אנשים באוטובוס, אלו שהנהג לא עוצר להם או מדבר אליהם לא יפה, אז בשביל אמא שלי אני לא אתערב?

הבעתי את דעתי והודעתי שאתלונן עליו.

ואז ניגשתי לעמוד ליד אמא שלי והבנות.

"שתדעי לך" אמרתי לאמא שלי, כשהבנות שלי שומעות. "את כל זה למדתי ממך".

אמא שלי הייתה כבר מותשת אבל אי אפשר היה לפספס את החיוך שלה. המשכתי:

"ממך למדתי להילחם בשביל חלשים. ממך למדתי לדאוג למבוגרים. ממך למדתי לא לשתוק".

היא חייכה שוב.

"ואני לומדת ממך" אמרה מלי שלי, בת-עוד-לא-11, שגם היא אחראית על הצדק והמוסר בעולם.

"זו לא אני. זו סבתא" אמרתי לה.

וחזרנו לקשקש על דא והא.

 

מכירות את מודעות האבל המפוארות ואת הכתבות על אלו שנפטרו: בתום השבעה, בסיום "השלושים", ביום השנה לפטירתם?

האם משהו מהם נאמר להם בעודם בחיים?

האם מישהו טרח להגיד להם מה הוא באמת חושב עליהם?

מה הוא למד מהם?

 

קרוב ל 20 שנים שאני עושה עבודה עמוקה מאד של התפתחות אישית, ריפוי עצמי וגדילה פנימית.

חלק גדול מזה קשור לעבודה מול ההורים שלי.

לאלו שעוד לא יודעות, מערכת היחסים עם ההורים שלי הייתה לא פשוטה במשך הרבה מאד שנים. הייתי ילדה מורכבת, מאתגרת, עוצמתית מאד ועם שכל שלא מותאם לגיל, דבר שדרש מההורים שלי הבנה שלא הייתה בדור ההוא, ועם אפס הכלים שהיו להם ומאה אחוז גיל הטיפש עשרה שהיה לי, היו ביננו מלחמות עולם על כל דבר שזז.

היום, כשאני מגדלת בעצמי ילדים שלכל אחד מהם יש עוצמות מעבר לממוצע, אני מבינה כמה לא היה פשוט להיות הורים שלי.

 

הבנתי די מהר שאני צריכה לבקש סליחה על הרבה דברים ובעיקר על הצער הגדול שגרמתי להם.

לא עשיתי את זה בכוונה. עברתי שנים קשות מאד והיו שנים שהתרכזתי בעצמי ולא ראיתי אותם.

כן בכוונה. לא בכוונה. כשגדלתי, הבנתי שאני חייבת לפייס אותם.

זה היה קשה מאד בשבילי אבל לא היה לי ספק שאעשה את זה.

לקח לי עוד כמה שנים להצליח.

פעם עם אבא. פעם עם אמא.

פעם במילים מפורשות של "סליחה על הצער שגרמתי לך".

פעם 'על הדרך' או במילים אחרות, כמו: "אני מבינה היום שלא הייתי ילדה פשוטה / שהיה לך קשה איתי".

לא רק ביקשתי סליחה אלא "התנהגתי סליחה". כלומר, לבקש סליחה אבל להמשיך לפעול כמו קודם זו לא סליחה. זה לנקות את האשמה. אני השתדלתי, והלוואי והצלחתי גם, להתנהג אחרת אליהם.

ואז אבא שלי חלה.

אבא שלי היה חולה 7 שנים עם עליות וירידות. הירידות היו קשות מאד, כולל מספר פעמים שקראו לנו להיפרד ממנו, כשהוא עם רגל ולב בעולם הבא.

איכשהו, בניסי ניסים, הוא היה מתאושש וחזר לעצמו וממצב של סיעוד מלא חזר ללכת, דיבר צלול וזכר כל פרט.

עד ליומו האחרון לפני קרוב לשנתיים.

ככל שמצבו הלך והתדרדר – הבנתי שאני עומדת לפספס את ההזדמנות לסגור איתו מעגלים.

השתדלתי מאד ללוות את אבי, כמו שאר אחיי ואחיותיי בשנות מחלתו, להיות לצידו בבית החולים בימי חול, בשבתות ובחגים. לבלות איתו ימים שלמים באשפוזי יום במחלקת המותולוגיה, לטפל בענייניו הרפואיים וכל מה שצריך, אבל לקח לי הרבה זמן להבין שכל זה לא מספיק.

ולבקש סליחה זה לא מספיק. מגיע לו יותר.

אנחנו בית פולני.

המילים "אני אוהב/ת אותך" לא נשמעו מעל גיל 5. או 6. אולי 7. ב"ה שאחיותיי ואני השתננו ואצלינו בבית זה כבר לא פולניה.

מילים טובות הן ספורות ביחס למה עוד לא בסדר, מה עוד חסר ומה צריך לתקן ולשפר.

באחד הקורסים שלמדתי פתאום הבנתי שלמעשה, מעולם לא אמרתי לאבא שלי שאני אוהבת אותו, אפילו שכבר לפני שחלה הבנתי שהוא אדם נדיר ומיוחד ולמדתי לאהוב אותו ולראות את המבט המיוחד שהיה לו בשבילי.

פתאום הבנתי שהוא אף פעם לא שמע את המילים "אני אוהבת אותך" מאף אדם בעולם.

שאף אחד לא אמר לו שהוא אבא נדיר, מיוחד, מסור, שאין דומה לו!

והוא על ערש דווי!!!

זה היה מטלטל מבחינתי.

וכמו שהבנתי שאני צריכה להגיד לו את זה, לא היה לי את האומץ. אבא שלי לא היה אדם שאפשר פשוט להגיד לו מילים כאלו. ואני לא הייתי אדם שיודע להגיד מילים כאלו לאנשים גדולים.

הזמן הלך ואזל. ימיו היו ספורים ואני עוד לא מצאתי בתוכי את היכולת להגיד לו את מה שהכי מגיע לו.

בסוף כתבתי לו מכתב חשוף בו הודיתי לו על מי שהוא בשבילי, שיתפתי אותו איך הוא היה ענן הכבוד שהלך לפניי בשנים קשות, ואיך בזכותו חזרתי לעולם החרדי ובניתי בית על אדני החסידות. סיפרתי לו איך במקומות חשוכים ועלובים בחיי דמותו עמדה לנגד עיניי והצילה אותי מבאר שחת. וכתבתי שאני אוהבת אותו.

אני זוכרת איך הנחתי לו את המכתב על השולחן וברחתי מהר כאילו גנבתי משהו. הייתי בסביבות גיל 36. כבר לא ילדה קטנה.

הוא לא אמר לי מעולם מילה על המכתב אבל הצצתי מרחוק וראיתי שהוא קרא, וזה הספיק לי.

זה בדיוק אבא שלי. כספת נעולה שלא מביעה רגשות אלא עושה ואומרת רק מה שצריך, ולקח לי שנים לראות בעיניים הטובות שלו מה הוא מרגיש. והוא הרגיש. הו, כמה הרגיש, ואיזה לב חם היה לו.

מאותו רגע הרגשתי שסגרתי מעגל חשוב.

גם סליחה. גם אהבה. גם תודה.

אחרי אותו מכתב כבר הייתי מסוגלת להגיד לו בצורה ישירה שאני אוהבת, שהוא הכי יקר לי בעולם, שהוא דמות ומודל לילדיי ולי. שאני גאה להיות הבת שלו!

למרות מצבו הקשה הוא התאושש שוב לעוד כמה שנים.

ואז בכ"ד ניסן תשפ"ד נפטר.

לא היה בחיי אובדן גדול, וכבר היו לי אי אלו בחיי, כמו האובדן של אבא שלי, שהפך להיות האיש היקר ביותר בעולם בעבורי, מלבד ילדיי.

כשהוא נפטר, מלבד העצב הגדול והאובדן, ליבי היה שלם.

הוא נפטר כשהוא יודע שהוא היה אהוב ויקר לי ולילדיי, ושהוא זכה להשפיע עלי ועליהם בכל יום ויום!

 

ומאז, מאז אני מקפידה להגיד לאמא שלי האהובה, שתחיה בטוב ובנחת עד מאה כעשרים, כמה היא משמעותית בשבילי.

סגרתי איתה המון מעגלים ואני כבר מזמן אחרי אינספור בקשות סליחה.

ועכשיו אני באינספור תודה ומילים טובות.

כל יום אנחנו מדברות. כל יום בחצות.

היא יודעת כל פיפס בחיי, לטוב ולרע. מעורבת בכל מה שקשור לילדיי ולי.

אנחנו פותחות פצעים כואבים מאד מהילדות שלה, מהילדות שלי, ממערכת היחסים שלה ושלי לאורך השנים, והפעם, בכבוד ובהקשבה.

 

במשך שנים היא מצטטת את ההורים שלה, זכרונם לברכה, במשפטים אידישאיים אותנטיים שאני לא מבינה בכלל, ובכל פעם היא מתרגמת ומתמוגגת שהיא זוכרת.

ואני עושה לה את אותו הדבר, רק בעברית.

"את יודעת מה אמא שלי הייתה אומרת על זה?" אני אומרת לה, לאמא שלי, "שחסר לה קצת פלפל ומלח" (כשהיא מדברת על מישהי שהיא לא ממש מחבבת).

וכמה זה מצחיק להגיד למישהו משהו כאילו אומרים את זה על מישהו אחר.

או: "מהבוקר לא ישבתי לרגע, ככה אמא שלי תמיד אמרה על ימים כאלו" אני אומרת לה כשאני מספרת על יום מטורף שעבר עלי.

והיא צוחקת.

 

אני מספרת לה מה למדתי ממנה ("אמא, ממך למדתי איך מתבלים את ה…")

ומה אני לעולם לא אצליח לעשות כמותה כי היא מציבה רף גבוה מידי ("אמא, אני בחיים לא אצליח להיות בשלנית כמוך שעושה ככה וככה והכל יוצא לה מושלם")

וגם מה אני לא רוצה ללמוד ממנה ("אמא, אני רואה איך את נלחמת בכתמים של הציצית ויושבת על הריצפה ליד האמבטיה עם מלא סוגים של חומרי נקיון עד שאת מצליחה. אני לא מוכנה להשקיע ככה בכתמים. לא יורד עם ספריי מסיר כתמים? קונה חדש!")

ובעיקר, כמה היא חשובה לנו, לי ולילדיי ("אמא, מלי אמרה שהיא מתגעגעת. היא חייבת שבת אצלך")

 

לא אחרי המאה ועשרים.

לא על המצבה.

לא בעיתון.

לא בפוסטים.

טוב, גם. בזמן שהקב"ה יקבע.

אלא עכשיו.

היום.

ברגע זה.

"אמא, ממך למדתי לתת צדקה לכל עני ברחוב, ומאז הבנות משגעות אותי. כל עני ברחוב הן עוצרות ומבקשות שאביא להן כסף בשבילו!"

"אמא, התקשרתי למורה הזו והזו להגיד לה תודה רבה. ממך למדתי שצריך להכיר תודה".

ככה.

היום.

לא אחרי מות – קדושים אמור.

לא רק לאמא ואבא. בעיקר להם, אבל אפשר גם לבעל, לאישה, לילדים, לחברה טובה, למישהו שעשה בשבילך משהו שעזר לך.

 

ואנקדוטה מתוקה לסיום –

דסי אומרת לי השבוע, אחרי שהיא רוקדת לפניי את אחד הריקודים של המסיבה:

"אמא, תביאי למסיבה מלא טישויים. לא אחד. לא מאה. לפחות מאתיים. תגידי גם לסבתא. כי המסיבה הזו מאד מרגשת ואני כבר יודעת שאת וסבתא תבכו מלא".

 

בטח שנבכה.

משמחה. מהתרגשות. בתודה ובתפילה.

 

איתך, היום. לא אחרי מות.