fbpx

משאב או משאבה

הרבה פעמים אני מתבקשת להתייחס לשאלה:

איך זה שפעם לא היו כל כך הרבה טיפולים נפשיים\רגשיים? האם הם לא היו זקוקים או שפשוט לא היה כאלו?

ובכן, מחקרים מוכיחים כי מדד האושר בעבר היה… גבוה יותר.

כן, מה שקראת.

למרות שהיה הרבה פחות שפע ומעט מאד איכות חיים.

למרות שמתו רבים מאד ממחלות שהיום יש להם מרפא, נשים מתו בלידות, לא היו ניתוחים מצילי חיים ובוודאי שלא תרופות כאלו, למרות שעבדו קשה מאד בתפקוד הבית, בלי מכונת כביסה ומי בכלל מדבר על מייבש. בלי תנורים מהירים, בלי מיקרוגל, בלי מקפיא או מקרר.

הם היו מאושרים יותר.

היום, בדור השפע, וה"בא לי", וה"יש", יש הרבה יותר צער וכאב, הרבה יותר חולים במחלות נפשיות, הרבה יותר דיכאון, חרדות, קשיי תקשורת, בעיות קשב וריכוז ועוד.

יותר מחלות פסיכוסומטיות, פיברומיאלגיה, סרטן סופני.

הדור שחוקר את האושר הרבה פחות מאושר למרות שיש לו, לכאורה, חיים נוחים יותר.

למה?

יש לזה המון תשובות.

אבל אני אתמקד באחת:

ניקח לדוגמא את שירה, שם בדוי וסיפור בדוי אבל לקוח מתוך המציאות של כולנו.

שירה נולדה בבית רגיל, היו לה חיים רגילים לגמרי בבית הספר ובסמינר. היו לה חברות באופן רגיל. היא התחתנה בגיל רגיל, עם בנאדם רגיל וטוב. מיד אחרי החתונה היא מצאה עבודה בתחום בו רכשה מקצוע. מקום העבודה סביר לגמרי, השכר בסדר. העבודה טובה. נולדו לה ילדים החל משנה אחרי החתונה. הילדים בריאים ושלמים בגופם ובנפשם. לידות סבירות לגמרי.

אין שום טרגדיות בחיים שלה. שום טראומות. חיים רגילים לגמרי. המתחים הכי גדולים היו מבחנים, קצת בשידוכים (הבחור יענה: כן או לא?), קצת בקניות לחתונה (יהיה מבצע על הבגד שהיא רוצה או לא? יהיה שלג ביום החתונה או לא?), מתי התינוק ייוולד והאם היא תספיק להגיע לבית החולים… האם יקדמו אותה בעבודה, למה הבוסית מחמיצה אליה פנים… אבל בסך הכל חיים רגילים מאד.

והיא לא מרוצה.

לחברה שלה, החמות קונה המון מתנות לה ולילדים.

בעבודה שלה, יש מישהי שכל חג בעלה קונה לה תכשיט מפואר אחר.

השכנה שלה שיפצה את הדירה והכפילה את גודלה. יש לה 2 מדיחי כלים, אחד לבשרי ואחד לחלבי. לשירה אין אפילו אחד והדירה לא משופצת.

שירה גם מרגישה שבעלה לא אוהב אותה. הוא אומר לה שהוא אוהב אותה כל הזמן, ומפנק אותה בדברים קטנים וגדולים. אבל זה לא עוזר לו. ולה. היא יודעת שהוא אוהב אותה. היא לא מרגישה את זה.

ובעבודה היא חושבת שהבוסית שלה לא מעריכה אות המספיק. בטח בגלל שיש שם מישהי תותחית, שתמיד מתקתקת עבודה, ותמיד נראית מליון דולר. זה לא ששירה לא נראית טוב, היא נראית מעולה, אבל 5 ק"ג פחות היו עוזרים לה מאד להרגיש טוב יותר.

אז נכון שאין לה טרגדיות בחייה, ובסך הכל יש לה הכל.

אבל בתוכה… בתוכה חסר.

מה חסר לה?

חוסן.

 

מכירה נשים כאלו, שיש להן הרבה ואין להן כלום?

או שיש להן הרבה והן תמיד מרגישות לא טוב מספיק?

או שיש להן, והן יודעות שיש להן, אבל לא מרגישות שיש להן?

כי חסר להן

חוסן.

 

ובמקביל, מכירה נשים שבאמת אין להן, אבל חיות בעוצמה? נהנות מה"יש"? מתפתחות ומתקדמות למרות ולא בגלל?

יש להן חוסן.

 

חוסן אישי הוא המפתח שמאפשר איכות חיים טובה יותר, יכולת ומסוגלות פנימית להתמודד טוב יותר עם החיים.

חוסן הוא מכלול כל הכוחות הפנימיים המאפשרים התמודדות מיטבית, כאשר ישנם כמה מקורות כח וכל מקור כזה מספק משאבי התמודדות אחרים.

ובעברית פשוטה: חוסן זה היכולת להתמודד טוב יותר. נקודה.

ולא, לא צריך טרגדיות.

 

כולנו צריכות יותר חוסן.

כי החוסן שלנו נשחק, מתעייף, מתבזבז.

מה למשל שואב חוסן?

ביקורת עצמית וחיצונית, האשמה, מתח, לחץ, חרדה, עייפות פיזית, תקשורת לקויה, חוסר הבנה, תזונה לקויה, חוסר ביטחון, פגיעה בערך העצמי, ציפיות גבוהות, פחד מכישלון, אכזבה, ריצוי, עומס, "לא נעים לי"…

וזו רק רשימה חלקית.

מה הסיכוי שאין שום דבר מהרשימה הזו שקיים בחיים שלך?

מה הסיכוי שחצי מהרשימה הזו קיימת בחיים שלך?

ומה קורה עם בנוסף ל"קצת" מהרשימה הזו יש לך גם מציאות בלתי רצויה בחייך? 

התמודדות רצינית? כמו מחלה אצלך או אצל מישהו קרוב? משבר במשפחה? רווקות מאוחרת ומתסכלת? מצב כלכלי מורכב? זוגיות שלוקחת את כל הכח? ילד ששואב אותך? הורים מתבגרים שדורשים אותך? מערכת יחסים מורכבת בתוך המשפחה ש"תופסת לך את הראש"?

ואם יש לך כמה התמודדויות בו זמנית?

אז מה הסיכוי שהחוסן שלך איתן? שהמכסה שלו מלאה? שאת מטפחת ומשמרת אותו?

 

בהרצאה שהתקיימה השבוע, להתמודד בלי להתמוטט, הסברתי את הדרכים המקובלות להתמודד עם אתגרים, כשאחת מהן מתמקדת בסיבות לקושי, במקור שלהן, ובאופן ההיווצרות, והיא, הפסיכולוגיה הקלאסית.

השניה מתמקדת בכוחות שבאדם, ברגשות החיוביים ובאיך להפוך רגש שלילי לחיובי, ביכולת הטבעית של האדם להתגבר ולהתמודד ובחיזוק ה"יש" והקיים, וזו הפסיכולוגיה החיובית.

מחקרים מוכיחים שהתמקדות ב"יש" מאפשרת איכות חיים טובה יותר, מדדי אושר גבוהים יותר וסיפוק רב הרבה יותר, בעוד שהתמקדות בקושי מחלישה את האדם, שואבת ממנו כוחות ואת תחושת המסוגלות שלו להתמודד עם קשיים.

 

במילים אחרות:

בניית חוסן, חיזוקו ושימורו מתמקדים במשאבים, בכוחות הטבעיים שהקב"ה טבע בכולנו!

בעוד רובינו מתעסקים במשאבות – במה ששואב מאיתנו את הכוחות האלו.

 

כשאני מסתכלת על החיים שלי, שהם לא פשוטים בכלל, לא רק סובייקטיבית אלא גם דרך עיניהם של אנשי המקצוע הרבים שעברתי בחיי, אני יודעת שאחד הדברים שעבדתי עליהם, מבלי לדעת שזה מה שאני עושה ושיש דבר כזה, הוא החוסן הפנימי.

אני זוכרת את הפסיכולוגית הראשונה שהייתי אצלה. הייתי בת 22.

היא אמרה לי באחד המפגשים שנשים כמוני, שעברו את החוויות ששיתפתי אותה בהן, מגיעים, לרוב, לאשפוז במוסד פסיכיאטרי. מעטים מצליחים לגבור על כל אלה ולחיות חיים מלאים.

ואני, למרות הקשיים, חיה חיים מלאים.

זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי אצלה.

זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. כי כל השאר, לא עזר לי. לנבור באירועים שלא ניתן לשנות – השאיר אותי פצועה וחסרת אונים.

הייתי צריכה לדעת שאני מסוגלת, שאני יכולה, שלמרות הפצעים הפעורים אני עדיין שפויה.

 

היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני יודעת להגיד שלא למרות הקשיים אני כאן, אלא בזכותם.

יש התמודדויות שלא בחרתי בהן, אבל בחרתי איך להתמודד איתן.

וזה לא שאני לא נופלת. אבל אני נופלת וקמה. קמה נחושה יותר וחזקה יותר.

 

איך?

בזכות החוסן.

בתוך החוסן האישי גלומים כל הכוחות שיש לנו. אלו שהקב"ה טבע בנו ונולדנו איתם, ואלו שפיתחנו במהלך החיים.

מה שאומר שלא משנה באיזה שלב את, ומה מידת עוצמת החוסן שלך, את תמיד יכולה לגלות את המשאבים הטבעיים שהקב"ה שם בתוכך, בדיוק כמו שהוא נתן לך לב פועם, ריאות, כליות, ידיים, רגליים, מח… זה שאת לא יודעת איך עושים את זה, לא אומר שאין לך את זה.

ואם יש לך, או שאת מרגישה שפעם היו לך יותר כוחות והיום הם אזלו? את צודקת. כמו שכתבתי, הכוחות הפנימיים אוזלים וצריך למלא אותם מחדש, ועם כל הכבוד לחופשה או לתכשיט חדש, הם לא ממלאים את כוחות נפש, הם אנרגיה מהירה וזמינה אך רגעית ומתכלה במהרה.

 

גם בהתמודדות הנוכחית שלי, שכללה גם ימים של בכי וכאב בלתי נסבלים ושעות של רצון לסגור את העיניים ולהעלם, עדיין רוב הזמן אני עם 2 רגליים על הקרקע. עובדת כרגיל, ואף מוציאה אל הפועל תוכנית שחלמתי עליה שנים(!), מגדלת את ילדיי בלי לפספס את הצרכים של כל אחד מהם, בלי לדחות טיפולי שיניים, משקפיים חדשות ללאה, חוגים, טיפולים, הדרכת הורים שאני לוקחת ועוד.

למרות ועל אף הקושי, אני ממשיכה. לא מוותרת לעצמי. לא מוותרת על מה שחשוב לי.

כי אני חזקה מבפנים.

כמו עץ, שכשהוא מחובר לשורשים שלו, הגזע שלו חסון. ואז… גם הרוחות לא יכולות לא. הן יכולות לשבור ענפים, לתלוש את הפירות, להביא את העץ להיות עירום וכאילו חסר כל. אבל הגזע יודע שהוא רק נראה כך, ובתוכו מפעפעים חיים שלמים שעוד רגע יראו גם בחוץ.

איך הוא יודע את זה?

כי הוא מחובר לשורשים שלו.

כשאישה מחוברת לכוחות הפנימיים שלה, למקורות הכח, למשאבים שלה, אף רוח לא יכולה לה. גם החזקה והקשה.

ותאמינו לי, ככל שאני גדלה מבחינה מקצועית, מגיעים אלי מקרים מורכבים יותר, וככל שאני חושבת שכבר ראיתי ושמעתי הכל, אני מגלה שאין סוף לזוועות ולרשעות שקיימים בעולם הזה ונחשפת לנשים יקרות שנאבקות בחושך אנושי ומתמודדות עם אתגרים בלתי נתפשים.

ויחד עם החלקים המכוערים והרעים של האנושות, אני גם זוכה לראות את הכח והחוסן שאותן נשים מפתחות בתוכן, ומשם הן מתגברות ומתמודדות ממקום אחר.

איתך, בחיבור למשאבים
דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אבא יש רק אחד

שוב מוצ"ש. שוב כותבת לכן אחרי משמרת אצל אבא בבית החולים. קודם כל רוצה לעדכן

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

את רק בנאדם!

קודם כל עדכונים על אבא שלי: השבוע שחררנו את אבא ממחלקת קורונה. התחייבנו על בידוד

יש קונה עולמה

כותבת אליכן מאשדוד, העיר הדרומית החרדית שבה, בימי בין הזמנים, אין לחם וחלב כבר בשעה

פעם ראשונה

בשנה האחרונה יש אצלי הרבה "פעם ראשונה". את השבת האחרונה עשינו הילדים ואני, בלי אבא

החיים קשים ולא רק

הפוסט הקודם שלי,  עם אותה הכותרת, רק בלי התוספת, עורר הדים רבים ותגובות מרתקות. הן

המטפלת המושלמת

האמת שכבר נכנסתי למיטה והחלטתי לא לכתוב הערב את הפוסט השבועי, בעיקר כי הרגשתי שאני

השמש והרוח

יש משל אחד שהולך איתי מגיל מאד צעיר. אני תוהה מה גרם לי לזכור אותו

להיפרד ביחד

שבוע עבר מאז יצאתי עם ההודעה שאני בהליכי גירושים. קיבלתי מאות! מיילים, הודעות, טלפונים, שביקשו

שני צדדים למטבע

שנה לא פשוטה עברה עלי, ועל עוד אלפי נשים (וגברים וילדים ונערים ונערות, כמובן) בישראל,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

נאלמתי

מספר שבועות שלא כתבתי את הפוסט השבועי שלי, ושברתי מסורת של כמה שנים בהם אני

דילוג לתוכן