בראשית

השבת קראנו את פרשת בראשית. הפרשה שהיא תחילת הכל.

הקב"ה ברא את כל העולם ורק אז את האדם, כדי שהכל יהיה מוכן בשבילו.

ואז, כשנברא האדם וגילה שרק לו אין בת זוג, פנה אל ה' וקיבל גם את כל העולם וגם… אישה.

הרבה נושאים עולים לי כשאני רוצה לכתוב על פרשת בראשית, שמדברת על הבסיס של כל מה שיש לנו היום. שם התחיל הכל: הדומם, הצומח, החי והמדבר, מכל ההיבטים: הטכני, הרגשי, הערכי, השכלי.

זו פרשה שמדברת על הצרכים של האדם, אלו הגשמיים ואלו הרגשיים.

פרשה שמדברת על מהות הזוגיות וגם על האתגרים שלה. על חברות, אהבה, שותפות בכלל ושותפות גורל בפרט.

פרשה שבה נמסרה לנו חובת הבחירה, וההבחנה בין הטוב והרע.

פרשה שמזכירה את היצריות שבאדם, את החלקים הבהמיים, כמו גם את החלקים הקדושים והאלוקיים שבו.

זו הפרשה הכי מרתקת, בעיניי, ואפשר לכתוב עליה ספרים שלמים.

אלא שהפעם אני בוחרת להתייחס דווקא לנושא אחר, שלא מדובר מספיק, ואולי נצרך יותר מכל, והוא, בעיניי, הכי בסיסי שיש, ממש יסוד היסודות של האדם.

שבת בראשית.

כל אחת וה"בראשית" שלה.

בתקופה האחרונה אני עושה המון דברים בראשתיים בחיים שלי. המון.

כמעט כל יום אני עושה משהו "בפעם הראשונה".

כל מיני דברים שהם פעם ראשונה, שאולי עבור אחרות הם הכי יומיומיים שיש, אבל בדיוק בזה התחלתי, שלכל אחת יש את הבראשית שלה, את הפעם הראשונה.

אחד מהם זו תוכנית דיגיטלית חדשה שמתמקדת בדבר הכי חשוב שכל אדם בעולם חייב שיהיה לעצמו: חוסן פנימי.

חוסן, זה הכח להתגבר על מכשולים, הכח להתמודד עם אתגרי החיים.

חוסן זה מידת היכולת שלנו לעבור את העולם הזה במקסימום ניצול היכולות שהקב"ה נתן לנו.

וכשהוא ברא אותנו בצלמו, הוא נתן לנו שפע של מתנות שרובן נסתרות מאיתנו.

רוב הנשים שמגיעות אלי לקליניקה לא מודעות לכוחות שבהן, ליכולות המיוחדות להן.

לא מדובר בתוכנית שתגלה לך שאת יצירתית ומוכשרת וטובה. זה דווקא לא רע לגלות את כל זה, אבל לא לזה אני מכוונת.

אני מכוונת לגילוי החוסן הפנימי.

לכולנו יש כזה.

כולנו. כולל כולנו. גם אלו שכבר נראה שאינם.

אלא שאתגרי החיים ו'אכלני החוסן' שאבו ממנו עוד ועוד והפכו את הכוחות למעין עיר חרבה שנחבאת מתחת ללבה רותחת שהתייבשה וכיסתה אותם מעין כל.

אבל הם שם, מחכים להתגלות. מחכים לצאת אל האור. מחכים לשימוש נכון ומועיל.

אם תהית איך זה שיש אנשים שעוברים את החיים יותר בקלות, או מצליחים לשחות גם במים עמוקים של החיים, דעי שיש להם בדיוק את מה שיש לך, רק שהם משתמשים בחוסן שלהם ואת לא מספיק.

החוסן הוא בראשית כוחות האדם, וכוחות אלו הם גם שכליים, גם רגשיים, גם פיזיים וגם ערכיים.

ובתוכנית שבניתי יש התייחסות לכל החלקים שמרכיבים את האדם: מח, לב, גוף.

בדור שלנו, דור הפסיכולוגיה החיובית, יש ב"ה אינספור כלים מדהימים לגילוי החוסן, לחיזוק החוסן ולשימוש נכון בו.

אבל אף אחד לא יצר תוכנית שנותנת מענה שלם, החל מהבנה מהו חוסן פנימי, המשך בכלים מגוונים לגילוי וחיזוק החוסן עד למצב שבו אישה חוזרת אל כוחותיה וממלאת את תפקידה בעולם בגב זקוף, לב גדוש בטוב ואור בעיניים.

אחרי כמה שנים שהתוכנית הזו יושבת במגירת החלומות שלי, אני מתרגשת לספר עליה ולהזמין כל אישה שרוצה לעבור תהליך מרתק, מעצים, מלא כח, עם כלים לעזרה עצמית והתמודדות מיטיבית בכל מצב, גם מורכב ומאתגר מאד, להצטרף אלי.

בשבוע הקרוב אשלח אי"ה מייל עם כל הפרטים על הרצאה מרתקת שבה אתן חומר חדשני ומועיל ובסופה כל הפרטים על התוכנית.

שרייני לעצמך את יום רביעי, ז' בחשון, 13.10.21 בשעה 20:30

ההרצאה מתקיימת בזום.

יש צורך במחשב, חיבור למייל ואוזניות טובות. מחברת ועט.

אין צורך במצלמה.

ההרצאה בחינם ויש רק 500 מקומות.

ואם כבר בראשית, אז השבת הזו היה שולחן ערוך בביתי בפעם הראשונה.

אמנם ערכתי נסיון בשמחת תורה אבל זה היה צולע. עכשיו זה כבר יותר טוב.

עד היום אהבתי שולחן ריק כמעט לגמרי. בפעמים הבודדות שניסיתי לערוך משהו – תוך דקות לא היה זכר לכלום. אני חושבת שבבית עם קטנים פחות מתאים לערוך שולחן עם סט שביר. חבל על הלב שלנו, האימהות, וחבל על הילדים שעומדים בנסיון לא פשוט של שמירה על כלי שהם ממש רוצים להרגיש ביד, והסוף ידוע.

רק בשנה האחרונה התעורר לי מחדש הרצון לשולחן ערוך, גם אם זה אומר שאחרי נטילת ידיים אני צריכה לפנות את הכלים, וגם אם זה כולל את הדחתם.

אולי כי הילדים גדלו (הקטנה בת 3.5) וגם בהשפעת תמונות ברשת של חברות שמעלות שולחנות שבת מהאגדות.

וגם כי משהו בי השתנה לאחרונה. כלומר, השתנה בי הרבה, ובעיקר, ההחלטה לשים את עצמי במקום הראשון.

אף פעם לא הייתי במקום הראשון. גם לא בשני וגם לא בשלישי. תמיד היו לפניי אחרים ואיפשהו הייתי אני.

בתהליך שאני עוברת בחודשים האחרונים אני מבינה שאני חייבת לדאוג לעצמי. ולא רק לדאוג ברמה הבסיסית אלא גם לפרגן לעצמי דברים שתמיד חיכו ליום ההוא שמעולם לא הגיע.

אז לאט לאט ובזהירות אני עושה צעדי תינוק במקום לא מוכר ומזכירה לעצמי: "עכשיו תורך", תוך התאמה למציאות חיי, לחשבון הבנק, לערכים שלי, לאורח החיים שלי וכו'.

אחד מהצעדים האלו זה להשקיע בשולחן שבת אמיתי. בלי חד פעמי כמעט. עם פרחים חיים.

השבת זו הייתה השבת הראשונה.

עדיין השולחן לא מושלם. עדיין חסרים פריטים כמו סכו"ם שלם, כמו מפה חדשה, כמו חבקים… אבל הכל יגיע. לאט ובטוח.

רק כשהחלטתי להפוך את הכלים לנרות לאגרטלים קטנים נזכרתי שפעם, כשהייתי צעירה הרבה יותר, אהבתי עיצוב. לא השקעתי בו, כי בבית ממנו בית אין עיצוב של כלום. העיקר שיש אוכל חם וטרי כל יום, בגדים מגוהצים, נעליים מצוחצחות וזהו. עיצוב? מה זה בכלל.

אבל אספתי סרטים למתנות ונירות עטיפה מעניינים וכשפתחתי עסקון קטן לפרליני בוטיק מטורפים (הייתי בת 23 בערך) – העיצוב היה חלק בלתי נפרד ממנו.

שנים שזה לא היה חלק מהחיים שלי ופתאום בא לי.

בא לי להתחדש.

בא לי לשבת על הספה ולבהות בשולחן השבת שלי.

מה שפחות בא לי, ומזל שלא חשבתי על זה קודם, זה להדיח את כל הכלים האלו בשבת בלילה ובמוצ"ש (לא. אין מדיח וגם לא יהיה בשנים הקרובות אם בכלל. אני נגד).

זה ממש, אבל ממש, לא בא לי.

אז לכבוד שבת בראשית וחזרה לשגרה, אני מתחילה (למעשה, כבר התחלתי) אי אלו דברים בראשתיים, וזה מרגש ומשמח מאד.

מגיע לי.

מגיע גם לך.

להתראות במייל הבא עם הפרטים וההרשמה.

ובינתיים, מצאי לך משהו אחד שאף פעם לא עשית ולכבודך, כן, לכבוד עצמך, את מחליטה שמגיע לך לעשות אותו.

התמונות של שולחן השבת שלי מצורפות, כדי שתראי את הפעם הראשונה שלי.

איתך, מבראשית ועד בכלל

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי