הדרך היחידה להתמודדות בכל מצב

בארבעת עשורי-חיי יצא לי להתמודד עם אי אלו עניינים כאלו ואחרים. אני לא חושבת שאני היחידה ואני אף בטוחה שיש מי שמתמודדת עם קשיים הרבה הרבה הרבה יותר גדולים ממני. ההבדל הוא רק בכך שאני משתפת על חלקים מהם ורוב האנשים לא, וזה מתוך אמונה פנימית עמוקה שכל עוד השיתוף הזה מסייע לאחרים – הוא ראוי ונכון, דבר שגיליתי אחרי שכתבתי במשך כמעט 3 שנים את הטור האישי שלי "מסע כבד" בעיתון משפחה בשם עט וראיתי כמה כח זה נתן לנשים יקרות.

מאז, אני משתפת בשמחה ומבחירה.

היום אני רוצה לשתף אותך באוצר גדול שגיליתי ממש מתחת לתנור שלי בבית אבל לא ידעתי על קיומו, והאוצר הזה נמצא אצל כל אחד ואחת.

לפני זה, אני חייבת הקדמה.

אחת האסטרטגיות שפיתחתי להתמודד עם האתגרים בחיי הייתה להפוך לאדם עצמאי לחלוטין, בלי שום צורך באף אחד, כי ממילא כולם איכזבו ונשארתי כל כך לבד, ועצם ההישענות על מישהו שלא יהיה שם בשבילי גרמה לי לכאב גדול הרבה יותר. וכך, מגיל קטן לימדתי את עצמי להסתדר לבד ולדאוג לעצמי. הייתי עצמאית בדרכי ובדעותיי ופיתחתי עור של פיל ושל תנין גם יחד. כל זה גרמו לי לפתח אישיות תוקפנית ודורסנית כחלק מהדרך שלי לא לתת לאף אחד לחדור ללב שלי, לא להזדקק, לא להרגיש, לא להתאהב ועל בדרך גם לא להיאהב. ככה, כמו שורדת בעולם שבו כולם חשודים שהם נגדי אלא אם יוכח אחרת, ורובם לא ממש ניסו להוכיח אחרת.

מגיל קטן אני זוכרת את עצמי כילדה קשה, קשה עם עצמה ועם העולם. ככל שהתבגרתי – גבהו הקירות ביני לבין אחרים. בודדים מצאו את ליבם אלי, ועבורם פתחתי רק סדק קטן.

הרבה שנים קראו לי "גבר" ובמקומות מסוימים צחקו שאני "אחת מהחבר'ה" רק משום שהנשים בסביבה היו עדינות, נחמדות, התעסקו עם איפור, תכשיטים ובגדים, ואני הייתי מאלו שלא רואה אף אחד בעיניים, יורקת אש וכל האמצעים כשרים כדי להשיג את המטרה שסימנתי. לא ניסיתי ולא רציתי להתנחמד על אף אחד.

המשקל הכבד שלי עזר לא מעט. הוא הרחיק ממני כל מיני נסיונות לא פשוטים ועזר לי לשרוד ולשמור על ערכיי גם כשכבר התייאשתי מעצמי ומאלוקים.

אני יודעת לשים את האצבע על התקופה ששינתה את הסתכלותי על עצמי, קודם כל, ואיפשרה לי להסכים להאמין שאולי אני בכל זאת אדם נחמד וטוב, ראוי לקירבה ואהבה, למרות המשקל, הניראות, החיים שעברתי והחומות שהתבצרתי מאחוריהן. לקח זמן עד שיכולתי ממש להאמין שאני לא אישה גברית, דורסנית וקשה. באותה תקופה בדקתי שוב ושוב שלא עובדים עלי והסכמתי לקלף שכבת שריון אחת.

ואחר כך עוד אחת, ועוד אחת.

ועם השינויים שלי – העולם פתאום השתנה גם הוא.

לאט לאט גיליתי שאני אדם סופר-חברותי מבלי טיפת מאמץ, שאני מחבבת אחרים ושמסתבר שאחרים מחבבים אותי. ושהמשקל שהיה המחסום הגדול של חיי כבר לא מהווה מחסום מפני שום דבר, כי כשאני מרגישה בסדר עם עצמי, כולם מרגישים בסדר איתי.

התברר לי שהעולם דווקא לא רע ורוב האנשים בסדר ואף יותר מכך.

עוד כמה כאפות ונסיונות הביאו אותי לתחום המקצועי של אימון אישי, שהוריד ממני את כל השכבות שנותרו, ואיפשרו לי לחשוף גם את החלקים היקרים שבתוכי, שמעולם לא התגלו קודם לכן, ושהאמת, גם לא ידעתי שהם היו.

ומאז, הכל היסטוריה.

בתחושה שלי וגם במציאות, אני אדם אחר, מהותית. חזקה אבל לא מאיימת.

אבל משהו אחד לא השתנה אף פעם, ועליו אני רוצה לשים את הדגש היום:

הצורך לדאוג כל הזמן ש"יש מספיק": יש מספיק אוכל, יש מספיק כסף, יש מספיק זמן, יש מספיק מקום, יש מספיק ידע, יש מספיק… לתכנן הכל ולוודא שהכל בשליטה.

כן, אני זקוקה לשליטה בחיי.

חוסר אונים בלתי אפשרי עבורי ואחריות יתר זה השם הראשון שלי.

עבדתי כמו מטורפת סביב השעון, לפני לידה ואחרי לידה ובלי קשר ללידה באותה המידה. יום כלילה. הצורך בביטחון כלכלי ניהל את כל חיי, מגיל קטן מאד, למרות שמעולם הוריי לא החסירו ממני דבר בתחום הפיזי!!! ועד לפני כשנה.

כך גם הצורך שהכל יהיה "כמו שצריך", ומי קבע מה צריך? אני.

דבר לא נסתר מנגד עיני וכל דבר טופל עד הסוף.

ואיזו הפתעה עצובה היה לגלות בכל פעם מחדש שהביטחון הכלכלי רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב. בלי דירה, בלי שום בטחונות או חסכונות, בלי שקט נפשי. ממש מרוץ אחרי הזנב.

וגם הרבה דברים אחרים בחיי לא הצליחו להיות "כמו שצריך", ואולי אף רחוק מזה.

המירוץ הזה התיש אותי והביא לרגעים קשים של ייאוש.

מה לא עשיתי? תסמכי עלי שאין משהו שלא עשיתי ושאין רגע אחד בחיי שהתעצלתי. הביטחון הכלכלי היה במקום הראשון, אחריו המשפחה שלי שגם היא צריכה לעמוד בכללים שקבעתי לעצמי, אחריו העבודה שלי שגם בה יש לי דרישות גבוהות, אחריו עוד כל מיני ואיפשהו בסוף בסוף… אני.

והשליטה המדומה התגלתה שוב ושוב כשליטה בכאילו. לא באמת. כי באמת באמת? אין לנו שליטה על כלום.

לפני פחות משנה, אחרי כמה שנים מורכבות, הבנתי סופית שאין יותר שום דבר שאני יכולה לעשות בנושא מסוים והרמתי ידיים, התפללתי לה' (כמו תמיד) ולראשונה בחיי הורדתי את הרגל מהגז, סופית.

זה לא היה ממקום טוב. זה היה מייאוש ותחושה של חוסר אונים מוחלט.

אני עוד לא יכולה לפרט על התקופה ההיא, זה גם כואב מידי וגם חשוף מידי (כן, גם לי יש את הגבולות שלי, בכל זאת). אבל תאמינו לי שזה היה נורא.

ערב אחד, כמו כל ערב באותה תקופה, כשאני בשברון לב אמיתי, עיניים רטובות ושחור בלב, שוטטתי ברשת חברתית שאני חלק ממנה, בלי באמת לקרוא משהו. אבל אז, פוסט אחד של מישהי אחת שאני מכירה קפץ, והזמין את מי שרוצה לשיעור שבועי בשער הביטחון של רבנו בחיי, בחינם, רק בשביל לחייב את הכותבת עצמה להתחיל וללמוד באופן קבוע את שער הביטחון.

כלומר, כדי לחייב את עצמה היא פותחת קבוצה!

הכרתי אותה מעט, אבל ממה שהכרתי, ידעתי שאני יכולה ללמוד ממנה, שי'ש לה מה למכור' ברמה האישיותית ושממילא אין לי שום קרש הצלה אחר כרגע.

בלי לחשוב פעמיים כתבתי לה שאני בפנים. לא משנה באיזה יום, באיזו שעה או באיזה מקום בארץ. תוך דקות היא ענתה לי שמדובר ביום בו הקליניקה שלי עובדת, בשעת השיא של הקליניקה וביישוב על יד ירושלים.

חשבון פשוט: אני אצטרך לבטל ערב קליניקה בשביל שיעור של שעה במשהו שאני אפילו לא יודעת מהו, אבל מרגיש לי שזה מה שאני מחפשת כבר שנים. ואני לא ביטלתי ערב קליניקה בשביל אף שיעור מעולם.

אמרתי "אמן" וניגשתי להזיז את הלקוחות של אותו ערב. עניין נדיר מאד אצלי.

שבוע לאחר מכן מצאתי את עצמי נוסעת ליישוב לא מוכר בשעת ערב כדי להשתתף בשיעור שעוד לא ברור לי מה טיבו.

מאז, בכל שבוע, הערב הזה הפך לערב קדוש ששום דבר, כולל שום דבר, לא הזיזו אותי ממנו.

הגעתי אליו בשפל גדול מאד בנושא קריטי והיום, כבר שנה ומשהו אחרי, אני עדיין לא מוותרת על השיעור השבועי הזה.

וההשפעה שלו החלה לפעול מהר מאד על כל התחומים בחיי.

הורדי את הרגל מהגז, הפעם לא מתוך ייאוש, אלא מבחירה. מבחירה של ביטחון בה' אל מול ביטחון במאמצים אנושיים שלא נתנו לי את השקט אליו ייחלתי.

דבר בחיי לא השתנה. הכל נשאר בדיוק אותו הדבר.

דבר אחד נוסף אליהם – ביטחון אמיתי בה'. זהו.

וזה לבד שינה את ההרגשה שלי מבפנים ואת היכולת להתמודד עם אותו עניין, הפעם ממקום אחר.

שלושה חודשים אחרי שהתחלתי ללמוד את השיעור השבועי בשער הביטחון – פרצה אל חיינו הקורונה.

בזמן שמליוני אנשים נכנסו לפחדים איומים, נפשיים, רגשיים וכלכליים, אני ובני ביתי התכנסנו פנימה ועברנו תקופה מדהימה ומרגשת. טיפת פחד לא הייתה בבית שלנו, אפס חרדה. בסגר הראשון סגרתי את הקליניקה במשך חודשיים שלמים. לא הייתה לנו הכנסה משום כיוון, אבל כל הזמן אמרתי לבעלי שעכשיו זה רק הקב"ה והוא אמר שמי שבוטח בו – הוא מבטיח שהוא אישית ידאג לו, אז אני בוטחת ולא דואגת.

ולראשונה ב 38 שנות חיי, לא דאגתי, ועוד בתקופה הכי קשה ברמה הבינלאומית.

ראינו ניסים על גבי ניסים. קנינו כל מה שהבית דרש, ובאותה התקופה נדרשנו להוצאות על יצירות לילדים ומשחקים בסכומים שבאופן רגיל לא הייתי מעיזה להוציא! ובכל זאת, הרגשתי שזה מה שנדרש ועשיתי זאת ברוגע ובשלווה, ואין לי מושג איך, אבל לא היה חסר שקל בחשבון!

לא חשבתי לרגע על העבודה אלא פשוט שחררתי אותה ממני לזמן מה, רק כי זה מה שנדרש כרגע, וכל מי שמכיר אותי יודע שמעולם לא היה רגע שהצלחתי לא לחשוב על העבודה שלי. והנה, זה קרה.

וכך, גם אחרי הסגר הראשון, המשכנו את השיעור הקבוע (שעבר לזום) ואני הרפיתי סופית מצורך לשלוט בכל פרט בחיי.

אני חייבת להודות:

אני אישה חרדית. שער הביטחון הוא נכס צאן ברזל בכל בית חרדי, אך אני לא זכיתי להכיר אותו מקרוב עד השנה האחרונה, בעיקר בגלל אנטי גדול שהיה בי במשך הרבה שנים לספרי מוסר כאלו ואחרים, ובהמשך, כי שקעתי אל תוך גידול המשפחה ועבודה תובענית.

אך גם נשים שהכירו את ספר חובת הלבבות של רבנו בחיי ושמעו את השיעור השבועי אמרו שהוא אחר מכל מה שהם הכירו.

מי שזכיתי ללמוד ממנה זו בת שבע דרגן, חברה, קולגה ואישה נדירה, שיודעת להוריד את מילותיו של רבנו בחיי אל השטח בשפה פשוטה, ברורה ומרתקת.

בת שבע ואני נפגשנו בצמתים שונים בחיים, ובכל פעם גיליתי עוד טפח מהאישיות המיוחדת שהיא.

היא לא רבנית ולא מתכוונת להיות כזו. היא פשוט אישה שמתמודדת עם האתגרים הרגילים של כולנו, וגם עם כמה לא רגילים, ומינפה את האוצר שהיא גילתה לאוצר שיגיע לכולם.

עשיתי הרבה שינויים בחיי, ובשנה האחרונה עשיתי שינוי רוחני ברמה הכי עמוקה שעשיתי עד היום בזכות הכח שקיבלתי מדבריו של רבנו בחיי לבטוח באמת בהקב"ה, לשחרר את מה שלא באחריותי ולמסור בידיו את הדאגה לחיי.

כל מי שרוצה להירשם לשעור היומי, בחינם, בוואטסאפ כאן

מי שחסומה ולא מצליחה להיכנס מוזמנת לכתוב ישירות לבת שבע, והיא כבר תעזור לכן משם: batsh100@gmail.com

את הדיוור הזה אני כותבת גם בהתרגשות, גם בשמחה, וגם בהכרת תודה עמוקה לבת שבע, שהייתה השליחה שלי, זיכתה אותי להיחשף לתכניה היקרים ונתנה לי במתנה את הדבר היחיד שלא היה לי מעולם: ביטחון בה'.

רק שתדעי: ביטחון בה' ואמונה בה' זה לא אותו הדבר. ועל ההבדלים היא מסבירה בפרוטרוט בספר שלה ובשיעור היומי.

אין לאף אומה בעולם את האוצר הזה. זכינו שיש לנו את הקב"ה קרוב כל כך, וכל מה שצריך זה להאמין ולבטוח בו.

ואיך עושים את זה באמת?

את זה בת שבע תלמד אותך.

איתך, בשקט ובשלווה פנימיים

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

וצוות המרכז