המהפכות בחיי – חלק ב'

בשבוע שעבר שיתפתי על חלקים מסוימים בחיי שלא פתחתי עד כה.

התגובות היו מרגשות, והיו גם תגובות ששיתפו על כך שהשיתוף שלי קשה לעיכול.

איך? איך יכול להיות?

איפה המשפחה שלך?

לא ראית שאת נשואה למכור?

איך יכול להיות שאף אחד לא עזר לך?

לחלק מהתגובות עניתי. לאלו שלא – פשוט לא עומדת בעומס ומתנצלת מראש.

 

כן רוצה להתייחס באופן כללי לפני שאמשיך:

אחד הדברים שהבנתי זה שגם כשאני מבקשת עזרה, וביקשתי, לא מאמינים לי.

כן, מה שקראת.

 

לפני כמה חודשים, במהלך הטיפול שאני עוברת, שיתפה אותי המטפלת במשהו חשוב. זו מטפלת שממעטת לדבר, כן, מהמטפלות שמהנהנות בראש שלהן, אבל בתקופה הזו של חיי – הדיבור על הדברים החוצה במסגרת טיפולית עוזר לי לעבד את הדברים.

הרגע שבו היא בחרה לשתף אותי, היה אחרי שסיפרתי לה שהגשתי ערעור לבית הדין הגדול על פסיקות של אב בית דין, שבמשך כ – 3 שנים התעלל בי באופן מכוון ואפילו לא בחכמה, תוך שהוא פועל באופן מודע בניגוד מוחלט להלכה.

הוא עשה זו בשיטתיות וגם לא ניסה להסתיר זאת.

למרות שמחיתי והעמדתי אותו על טעותו, בעזרת עו"ד שלי, דבר לא עזר, והוא התעמר בי, הטיל סנקציות לא הגיוניות ולא מידתיות ותפס צד בלא שום סיבה למרות שההוכחות שהגשתי הוכיחו אחרת.

בערעור לבית הדין הגדול, שעלה לי 40,000 ₪! טענתי שיש הוכחות לכל מה שאני טוענת והן כתובות שחור על גבי לבן בדפי חשבון שאני והגרוש הגשנו לבית הדין, והם מוכיחים את צדקתי, ולמרות זאת, בית הדין לא קרא אותם, או קרא ובחר לעוות את הצדק ביודעין, שזה גרוע עשרת מונים.

לא ארחיב כאן, רק אגיד שיש דברים שאי אפשר לדעת איפה האמת ובית הדין או בית משפט פוסקים לפי ההבנה שלהם את העניין, אבל במקרה שלי הדברים פשוטים להחריד, והכל כתוב בצורה פשוטה, לא על ידי או על ידי מישהו, אלא בדפי חשבון בבנקים השונים, שהם, כידוע, אינם צד בעניין.

אחרי מאבק איתנים – בית הדין הגדול טען שצדקתי, הוכיח את הדיין, ופסל את כל פסקיו בעניין הרכוש והמזונות.

ועכשיו אני צריכה להתחיל את הכל מהתחלה, כולל העובדה שאני לא מקבלת מזונות, ולמרות שברור שאני צודקת – אני צריכה להתחיל תהליך ארוך ומייגע, שעולה הון כלכלי ונפשי, כהמשך למסכת הייסורים שעברתי בנישואיי.

אגב, אב בית הדין שערערתי על פסיקותיו הוא אחד הדיינים החזקים בישראל שאף אחד לא רוצה להתעסק איתו.

אבל אני הבת של אבא שלי. האמת והצדק נר לרגליי, ובוודאי כשיש עוול על עוול על עוול שאסור לי לשתוק עליו! ואני מקווה שזה ייתן כח לנשים להיאבק על צדקתן!

אמרתי למטפלת, שזה מדהים, שלמרות שלאורך כל הדרך מתחילת נישואיי אני צודקת, אני עושה את הדברים נכון, אני מתייעצת ושואלת ומבררת לפני שאני פועלת, גם אם אני חושבת שאני חכמה ויודעת לא מעט – עדיין אני נתפסת כצד החזק, והוא כקורבן, בזמן שבפועל, הדברים רחוקים מלהיות כך.

"אני אהיה כנה איתך", היא אמרה. "בחודשים הראשונים של הטיפול, היו רגעים שחשבתי לעצמי שאולי… תראי, איך אני אגיד את זה…"

היא התפתלה. ראיתי שקשה לה להגיד את המילים המפורשות, אז עזרתי לה: "שאולי אני באמת האישה הקלפטע, החזקה, שהתעמרה בבעלה, והוא, נעבעך, נפל איתי בפח, ובסה"כ הוא באמת קורבן…"

"כן" היא אמרה. "בדיוק זה. באת עם העוצמות שלך. סיפרת סיפור קשה מאד בגב זקוף. גם כשהיה לך קשה, התגברת וסיפרת איך נעמדת על הרגליים. הטון שלך חזק ונחוש. באמת היו רגעים שחשבתי כך".

האמת שהופתעתי מגילוי הלב שלה.

"אז מה בכל זאת גרם לך לחשוב אחרת? אולי אני באמת הקלפטע?"

"עם הזמן למדתי להכיר את החלקים הפנימיים שלך. את הרגישות יוצאת הדופן. את הרוך. אלו חלקים שקשה מאד לגלות אצלך כי את עושה הכל כדי שלא יראו אותם. לקח לי זמן לגלות אותם, הרבה זמן, אבל מהרגע שמצאתי – מעבר לעובדות שאין חולק עליהם לגבי הטענות שלך על מה שעברת – ברור לגמרי שקלפטע את לא, וזה שאת חזקה – לא אומר שאת לא קורבן בסיפור הזה".

 

גם עורכת הדין שלי אמרה את זה במהלך ההיכרות איתי, שהחוזק שאני מביאה, וההצגה של הצד השני, גורמים לדיינים או למי שלא יהיה לחשוב שאני המתעללת, הפוגעת.

ובכן, בדיוק בזכות זה שאני חזקה – נשארתי בקשר הזה יותר מידי זמן. האמנתי שאצליח בזכות החוזק הפנימי שלי, החוסן, היכולת לקחת על עצמי יותר מ 100%.

זו פעם יחידה בחיי שהחוזק שלי עמד לי לרועץ.

 

לגבי המשפחה שלי, ודווקא משום שרבות מהקוראות מכירות חלק מהם, אני מניחה כאן גם את העובדה הזו:

אלו ששיתפתי (לא שיתפתי אותם כולם. לא היה טעם) לא האמינו לי.

כפשוטו.

חייבת לציין שיש לי משפחה מדהימה, באמת. אחיותיי הן נשים עם לב ענק, שכל אחת עוזרת לאחרים בדרכה. נשים שנותנות הרבה כח לאחרות, שהן סמל ומופת לתפקוד ולעשייה.

אבל הן מכירות את דבורי של פעם, זו שלפני השינויים הגדולים, והן עדיין, למרות שעברו למעלה מ 15 שנים, ואולי בגלל המרחק הפיזי, לא מכירות אותי אחרי השינויים הגדולים.

בנוסף, אני לא יודעת לבקש עזרה. אני כן יודעת להתלונן (פעם יותר, היום פחות) ולספר כמה קשה לי, אבל להגיד: "אנחנו על סף פת לחם. אני צריכה כסף" לא אמרתי מעולם לאף אחד מבני משפחתי.

אולי קיוויתי שיבינו לבד.

יותר מזה, לפני שהתגרשתי, אמרתי לעו"ד שלי, שיהיה לי קשה מאד לגרום לאחרים להאמין לי, כי הצד השני נראה בסדר ממש, אפילו בסדר פלוס, ומדבר לעניין, ואין שום דבר שיכול להסגיר את מה שקורה בבית, ובדיוק כמו אותן נשים שמגיעות אלי ואומרות שאף אחד לא יאמין להן, כי הבעל שלהן מוכר בקהילה, לפעמים אפילו אהוב מאד בבית הכנסת, לפעמים גם איש ידוע ורב פעלים שכולם מהללים ומשבחים, ואף אחד לא יודע מה קורה כשהוא ב 4 הקירות של הבית, מצאתי את עצמי באותה נקודה בדיוק.

ידעתי שלא יאמינו לי.

היום, כשאני למעלה מ – 3 שנים בתוך ההליך הנורא שנקרא גירושים, האמת יוצאת לאור ומלאכתי נעשית על ידי אחרים. יש ילדים שהולכים מאבא לאמא והפוך, ויש מסגרות חינוך, ודברים שהיו פעם רק בבית שהיה "שלנו" פתאום אין מי ששומר עליהם והם יוצאים. ומי שלא השתנה קודם, ולא השתנה עכשיו, מתגלה כפי שהוא.

והיום… היום מאמינים לי.

זה כבר לא עוזר לשנים ההן, שהתמודדתי לבד בכמה חזיתות.

וזה גם לא עוזר למה שאני מתמודדת איתו היום.

אבל ה"סליחה, דבורי, שלא ידעתי עם מה התמודדת. ידעתי שדי נפלת בנישואים אבל לא ידעתי עד כמה" פתאום עושה חיבוק קטן בלב.

כמה שאני חזקה, ואני חזקה, גם אני בנאדם. גם אני מרגישה וחווה, והכל לבד.

וגם אני צריכה שיאמינו לי.

וגם אני צריכה שיתמכו בי.

וכן, גם אני צריכה עזרה לפעמים. ובאותן השנים הייתי צריכה הרבה עזרה.

 

ממשיכה מהנקודה שהפסקתי בשבוע שעבר.

מלי שלי נולדה. התינוקת השלישית שלי.

בשנים האלו נקרעתי בעבודה. אם לא שבתות וחגים – הייתי עובדת 24/7.

בין לבין היו לא מעט רגעי שבירה שבהם הלכתי לראות דירות. לא יכולתי יותר לגור בעליית הגג יותר.

היינו כבר 5 נפשות.

הילדים גדלו.

לא הייתה בלטה אחת פנויה.

לא היה אוויר.

הכל סגר עלי.

כל הדירות שראינו – היו פי 2 ויותר מהשכירות. לא יכולנו לאפשר לעצמינו את ההוצאה הזו.

 

אחרי הלידה שלה חוויתי דיכאון אחרי לידה קשה מאד אבל המשכתי לעבוד כרגיל.

התפקוד שלי נשאר מעל הממוצע, בבית ובעבודה אבל בתוכי היה חושך גדול ותהום פעורה.

אמרתי לקרובות אלי שאני בדיכאון. שאני לא יכולה עוד רגע אחד.

וכמובן שאמרתי למי שהיה אז בעלי שאני במצב לא טוב.

הדבר המשמעותי הגדול שהוא עשה, זה לחזור מבית הכנסת בשבתות הכי מהר שהוא יכול כדי שלא אשאר יותר מידי זמן עם הילדים לבד, כי שם היו הרגעים הכי קשים.

וזהו.

הלכתי לאיש מקצוע שבררתי עליו והנחתי שהוא יכול לעזור.

הייתי מגיעה ומתפרקת. בוכה את נשמתי. אומרת שאני לא יכולה יותר. והוא ניסה במה שהוא יכול.

באחת הפעמים הוא איחר בכמה דקות ואני כבר הייתי בקליניקה שלו, מחכה, אדומת עיניים ורוצה להיעלם.

הוא נכנס לחדר, כולו משולהב.

"את יודעת את מי שמעתי בדרך לכאן ברדיו? את דבורי וקשטוק. איזה אנרגיות! איזה תוכן! היה מרתק לשמוע אותה! את תראי, הכל קטן עלייך!"

כן, באותו הבוקר התראיינתי ברדיו.

כן, גם אז, כשדיברתי על מה שאני מאמינה בו, על העבודה שלי, על תכנים מקצועיים, הייתי אחרת. האנרגיות שלי עלו, המח עבד חלק, הגוף הזדקף, הנפש נשמה אוויר.

כך גם כשהייתי בקליניקה, או בהרצאות או בקורס שהנחיתי. שם הוארו החלקים ההם שהדיכאון כיסה. שם חייתי לאותו הזמן, והם נתנו לי כח "לסחוב" עוד כמה שעות עד שקרסתי שוב.

אחרי הפעם הזו – לא חזרתי אליו.

הוא רצה לתת לי כח, לעודד אותי. אני יודעת. אבל להגיד לי שאני חזקה ושהכל קטן עלי כשהעולם שוקע עלי – זה לא עידוד. זה אפס רגישות והבנה למה שאני עוברת.

אחרי שנה יצאתי מהדיכאון בכוחות עצמי.

 

עברו 3 שנים מאז הלידה של מלי שלי.

העסק גדל.

פתחתי את המרכז שלי.

בחוץ כולם הרעיפו עלי מחמאות טובות ומילים חמות.

קיבלתי מכתבי תודה מלקוחות שהרגישו שחייהם השתנו לבלי הכר.

היו כאלו שהביאו מתנה כזו או אחרת בסוף התהליך (לא, לא צריך להביא לאשת מקצוע מתנה בסוף תהליך!) אבל רק אני קראתי אותם.

לא היה לי שותף שחלק איתי את רגעי הנחת האלו, שאמר שאני ראויה לטוב הזה, שהוא יודע כמה אני עובדת קשה ואיזה מספק זה לדעת שיש פירות לעמלי.

ומעולם, מעולם, לא שמעתי את המילה "תודה". תודה שאת מתאמצת בשבילנו, שאת נקרעת כדי שיהיה פה אוכל, שאת עושה הכל (והרבה יותר) בצורה לא אנושית.

לא היה "יש לך חצי שעה. לכי לנוח. אני עם הילדים".

שלא לדבר על מילים הפוכות שהיו רגעים שכמעט שברו אותי, ובכל זאת, עבדתי מאד על החוסן שלי כך שלא תיהיה להם דריסת רגל בתוכי.

 

הפכתי בעצמי שוב ושוב והבנתי שגירושים לא עומדים על הפרק מסיבות שאני לא מתכוונת לשתף כרגע או בכלל לא.

הבנתי שאשא לעולם בעול של הבית ושל הפרנסה. שאלו הן העובדות. שעלי להתמקד בטוב, לחפש אותו בנרות, להילחם למצוא אותו כדי לשרוד.

עם ההחלטה – קיבלתי כח והמשכתי במלוא המרץ.

וככה הגיעה לעולם הקטנה שלי, דסי.

רגע לפני לידה הודעתי שאני מבית החולים לא חוזרת לעליית הגג ויהי מה.

לא משנה מה יעלה וכמה. יש גבול. אני בנאדם, הילדים שלי הם בני אדם. אלו לא תנאים אנושיים ולכאן אני לא חוזרת.

אני לא אישה שמאיימת, אבל כשאני נאלצת לעשות את זה – אני רצינית.

ניסינו לחפש דירות ולא מצאנו. כמעט סגרנו על דירה שהייתה פשרה גדולה ובדרך נס הקב"ה לקח לנו אותה. באותם רגעים זה היה כאב גדול ורק בדיעבד הבנו את הנס הגדול.

ועל מה התפללתי?

שיהיה בדירה שנעבור אליה מטבח, חלון שיראו ממנו שמים, ו – 2 שירותים.

אלו היו החלומות שלי.

 

ערב פסח. חודש ניסן תשע"ח, 2018.

בערב קשה במיוחד, יצאתי מהבית והלכתי לאחיינית שלי שגרה בעירי.

התקשרתי אליה בוכה מהדרך ואמרתי לה שאני חייבת רגע אוויר לפני שאשתגע.

עד שבאתי, היא הלכה להביא גלידה עם ערימות קצפת, ובעלה עזב את השטח כדי לתת לנו מרחב.

כשאני נופלת ככה – זה באמת נדיר.

ישבתי ובכיתי שעות. אמרתי לה שאני לא יכולה יותר. שהדירה הזו היא הגיהינום בהתגלמותו. שלא יכול להיות שאחרי שנים של עבודת פרך – אני אשאר בכלוב הזה.

ושאני לא יכולה ללדת כשאני לא יודעת לאן אני חוזרת.

היא הרימה טלפון למישהי שהכירה מישהו שהכיר מישהו…

התכתבה עם מי שהתכתבה.

ולפתע קיבלתי תמונות של דירה שיוצאת לשוק להשכרה בימים אלו ממש.

אני זוכרת שישבתי לידה ואמרתי לה שזה לא אמיתי. שלא יכול להיות שיש דירה כזו באזור שאני רוצה. שאני לא אעמוד בזה אם זה רק חלום.

הרמתי טלפון וביקשתי להגיע. הם אמרו שאפשר רק מחר.

למחרת אבי ילדיי ואני הגענו לראות את הדירה וסגרנו מיד. זו הדירה שאני גרה בה גם היום.

יש בה חלון ענק בסלון שרואים ממנו שמים וגם את הרחוב הכי מרכזי שיש.

ומטבח אמיתי של בית נורמלי.

ו – 2 שירותים.

וחלון רגיל בכל חדר.

ומרחב גדול לנוע בו.

וארון זכוכית להניח בו את הפמוטים.

ותקרה גבוהה.

ושפיות. ונורמליות.

דירה של בני אדם.

מי שיעזור עם מינוס והלוואות עד עכשיו, או מי שלא עזר עד עכשיו, יעזור או לא יעזור עם הפער של שכר הדירה שהייתה פי 2.

 

שבועיים לפני פסח עברנו אליה.

שבוע אחרי פסח ילדתי את דסי. בדיוק לפני 7 שנים.

זוכרת איך הייתי מאכילה אותה בסלון, על ספה של 2 מקומות, קרועה.

לא היה לנו כסף לספה.

 

העסק גדל, וגם ההכנסות.

והמינוס גדל גם הוא.

נאבקתי על זה, אבל עוד לא נמצאה הדרך לעצור התנהלות כלכלית של אדם מעל גיל 18 כשהחשבון גם תחת שמו.

 

זה היה חודש חשוון. הקטנה שלי הייתה בת שנה וחצי.

הגענו לתהום כלכלי הכי גרוע שהיה, מכל הגרועים שהיו לפניו.

וזו פעם ראשונה שאיבדתי סופית כל תקווה. הבנתי שאין לי שום סיכוי להציל את הבית הזה בשום צורה ובשום תחום. אין לו סיכוי. כולנו הולכים לאבדון.

לא רציתי ללכת לעבוד, כי ידעתי שכל שקל שייכנס – יבלע.

פעם ראשונה בחיי ששנאתי את העבודה שלי בקליניקה. שנאתי הכל.

דמיינתי איך אנחנו נזרקים מהבית אל הרחוב, וזה לא היה דמיון פרוע. זה נשף לנו בעורף.

ידעתי שלא אוכל ללכת להורים שלי, כי אבא שלי היה חולה מאד באותם השנים והפך לסיעודי, (מלבד ההבנה שאין זה נכון שהורים בני 80 יקבלו בחזרה אישה עם 4 ילדים).

זו הייתה תקופה חשוכה מאד.

 

בשלב הזה מסרתי את כל בגדי התינוקות, העגלה, העריסה, הסלקל.

כל שלב שדסי שלי גדלה – במקום לארוז הכל כמו תמיד ולשמור לילד הבא – מסרתי.

היה לי ברור שהיא האחרונה.

לא משנה איך נמשיך ולכמה זמן – אני מחוייבת לילדים שלי, ואני נושאת בעול שלהם לבדי, ועוד רגע, אם אקרוס, אין מי שיטפל בהם.

נגוזה התקווה שיש סיכוי שמתישהו מי שצריך להתעורר – יתעורר, וייקח אחריות, ויעשה משהו לעצור את השפל הזה, או לכל הפחות, יפסיק ליצור את השפל הזה.

אלו היו חודשים של כאב וצער, התאבלות של ממש, ופרידה, מהזכות להגדיל את המשפחה.

 

אני ממש צריכה לעצור את עצמי לא לפרט עוד. לא לספר למה, כמה, מה עוד קרה, מה גרם לזה, ואיפה היו אלו שהיו צריכים לקחת אחריות ומה הם עשו במקום זה.

משתדלת להביא את מה שחשוב להבנת הסיפור ובאופן כללי.

אבל ברור שזה היה הרבה יותר מזה.

וכל תא ותא בגוף שלי זוכרים את השנים האלו היטב.

אבל את כל זה אני לא מספרת לחינם.

יש לי מטרה.

מטרה שבעיניי היא סופר חשובה.

ואי אפשר להבין עד כמה היא בוערת לי, אם לא מכירים קצת, ממש קצת, את הסיפור שלי בחלק הכלכלי שלו.

 

וכיוון שזה עדיין ארוך מאד, אצטרך להמשיך (ומקווה גם לסיים) בשבוע הבא.