שבוע שעבר רציתי לכתוב הרבה דברים, אבל הרגשתי שלא מתאים לכתוב על דא והא, חשובים ככל שיהיו, כשגאון גדול וענק בתורה, 'שר התורה', הגאון ר' חיים קנייבסקי זצ"ל הלך לעולמו.
לא יודעת אם יש הרבה דברים שחסידים וליטאים מסכימים ביניהם, אבל על דבר אחד בוודאי הם מסכימים: ידיעתו המופלגת, עמקנותו, ואהבתו לתורה היא נדירה, ואחרי לכתו, כנראה אין עוד אחד כמוהו בדור. הוא היה מיוחד, אחר, שילב עמקנות ליטאית עם ברכות חסידיות, והיה מקובל על רוב הציבור החרדי, דבר שאינו מובן מאליו כלל. ת.נ.צ.ב.ה.
בשבוע שעבר, ביום שני, הייתה לי פגישה מכרעת בעניין קריטי בחיי. מיד לאחריו העליתי פוסט ברשת החברתית שאני חברה פעילה בה, וכיוון שהוא פוסט חשוב בעיניי, שיכול לתת הרבה כח לכל אחת באשר היא, אני מעתיקה לכאן, כלשונו:
בדרך לפגישה מכרעת בעניין קריטי בחיי. הולכת וממלמלת מילות תפילה ובקשה להקב"ה שישים בפי את מילים הנכונות ושישמור עלי ועל מי שאני הולכת להגן עליהם על הילדים שלי. מבינה את המשקל של הפגישה הזו. מבינה שבעצם כלום לא בידיים שלי. מבינה שכמה שאני פייטרית, אין לי שליטה על התוצאות. הלב דופק. אני מתחננת לישועה. יללות חתול מחזירות אותי למציאות הנורמלית של חיי שיגרה ובעיות של חתולים. אני מסתכלת לעבר הקול ורואה חתול אפור מכוער במיוחד הולך לצד אדם לא צעיר, גופו דרוך והוא מיילל. האדם מחזיק באגרופו אוכל חתולים והולך לכיוון הצד המקביל של הבנין. החתול איתו. מיילל. הם מגיעים לגדר שממול. האדם מתכופף ומניח את האוכל על הריצפה, והחתול, שיודע כבר מה המחכה לו, ממהר לזלול בתאבון. ואני פתאום חושבת לעצמי: איך הקב"ה דואג לחתול הזה! איך הוא מצא מישהו אחד בעולם שידאג לו, למרות שהוא החתול הכי לא פוטוגני שתראו, ונראה ככזה שאף אחד לא ירצה לאמץ, ובכל זאת, הוא אחד מבין מליוני חתולים בעולם שהקב"ה שלח אליו באופן מיוחד שליח אישי שידאג לו בכל יום למזון. ואם הקב"ה מצא את האחד הזה בעולם, הוא בוודאי ידאג לי, הבת שלו, ולילדים שלי, שהם הילדים שלו ושהוא הפקיד אותי להיות אחראית עליהם! התובנה הזו מכה בי כשאני יורדת במדרגות אל עבר הבנין אליו אני צריכה להגיע. אבל הגעתי אחרת. הקב"ה דואג לחתול. הוא לא ידאג לי? הוא ידאג לי. בדרכו המיוחדת, היצירתית, המפתיעה, ההשגחתית. הוא ידאג לי. הוא יודע נפש כל חי. הוא יודע מהי אמת. הוא יודע כוונות הלב. הוא ידאג לי. אני קצת יותר מחתול.
הפגישה הייתה מורכבת. בסופה התפרקתי לחתיכות. כמספר הילדים שלי. נעמדתי בחוץ. איפשרתי לדמעות האחרונות לברוח החוצה. ואז עישתתי את עצמי בכח ויצאתי אל המציאות הזו, שבה יש חתולים שיודעים שיש מישהו שגם מחר יביא להם אוכל. ויש אימהות שיודעות בוודאות שגם מחר הקב"ה ישמור עליהן ועל הילדים שלהן. מן ביטחון פנימי כזה, שאני לא תמיד זוכה להרגיש.
הגעתי לקליניקה באיחור קל ונדיר שמתי את דבורי מאחורי הדלת. עכשיו זה הזמן של מישהי אחרת, שגם היא צריכה מקום להתפרק לחתיכות, אם צריך. והקב"ה שלח לי חיבוק גדול והלקוחה הזו ואלו שאחריה שכולן עם טראומה מורכבת וכולן הגיעו במצב לא פשוט אלי דווקא סיפרו איך הן מתחילות לחבר את החלקים שהתפרקו בזכות התהליך שהן עוברות בזכות האפשרת שלהן להתפרק בזכות האמונה המוחלטת שלי ביכולת שלהן להתרפא ממכאוביי החיים ושיש אותי, לעזור להן להדביק את החלקים ולהרכיב תמונה חדשה, טובה יותר. הן הלכו ואני נשענתי על גב הכסא אומרת לעצמי ולהוא שמשגיח על כל חתול וחתול, קל וחומר על בני אדם שאם הן יכולות גם אני יכולה ויום יבוא והחלקים שלי, שמפוזרים עכשיו, ולא רק עכשיו, מפוזרים כבר מידי הרבה זמן יתחברו ויתאחו ויצרו מציאות חדשה, טובה הרבה יותר. כי יש מי שידאג לי. זה שדואג אפילו לחתולים.
איתך, גם בימים שכאלה…
|
|
דבורי רובינשטיין (וקשטוק)
מומחית ליצירת שינויים, לטובה מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי |
הפאדיחה שלי (אם לא לפני פורים, אז מתי?)
פורים לפנינו. הפעם אכתוב את הפוסט השבועי בנקודות. ככה אצליח להכניס את כל מה שחשוב
להיפרד ביחד
שבוע עבר מאז יצאתי עם ההודעה שאני בהליכי גירושים. קיבלתי מאות! מיילים, הודעות, טלפונים, שביקשו
ציפרלקס ואקמול
בואו לא ניתמם, ידעתי שהפוסט של שבוע שעבר יעשה הדים ולכן בחרתי לכתוב אותו בכל זאת. אני
אחרי החגים שמח
בתקופה שהתלבטתי מאד אם להתגרש או לא, למרות שהיה ברור שזה הצעד הנכון, הדבר היחיד
לא מובן מאליו!
ראש השנה מאחורינו. ערב החג, שלישי בלילה, עקב כל עמ"י בדאגה אחרי 181 טילים בליסטיים
אבא יש רק אחד
שוב מוצ"ש. שוב כותבת לכן אחרי משמרת אצל אבא בבית החולים. קודם כל רוצה לעדכן
להאלם בלי להעלם
הפוסט הזה הוא המשך לפוסט אחר שכתבתי לפני מספר שבועות תחת הכותרת: "איזו הזדמנות ניצלתי
שמחות *בלב שמח*
אף פעם לא באמת הבנתי מה זה אומר "שמחות בלב שמח". ברור שאם יש שמחה
לא מובן מאליו בכלל! תודה!
אחד בלילה, מוצ"ש. יושבת וחושבת מה לכתוב לקהילה שלי. דווקא שיחת טלפון מלקוחה ותיקה מאד,
כלים וכח לזמן מלחמה (חלק שלישי)
בסוף הפוסט מחכה לך הסבר קצר על סרטון קטן שיצרתי עם כלים פרקטיים להתמודדות עם
כח עצמי
לפני כשלושה שבועות, בהזדמנות כמעט חד פעמית, הוזמנתי להצטרף לקבוצת חברות שטסה לאיטליה, ארץ חלומותיי.
פעם ראשונה
בשנה האחרונה יש אצלי הרבה "פעם ראשונה". את השבת האחרונה עשינו הילדים ואני, בלי אבא
לא ברחת – הצלת!
לפני כשבועיים, ברגע של ספונטניות, הזמנתי את העוקבות שלי ברשת החברתית שאני חברה פעילה בה
למה הפסקתי לקבל זוגות? [ארוך מאד אך חובה לכל אחת]
ט"ו באב מאחורינו אבל כל החיים לפנינו. הפעם אני רוצה להתמקד בתובנה חדשה שאחרי זמן
פשוטה
הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,
לא בא לי
כבר כמעט אחת בלילה, מוצ"ש, ואני מתיישבת לכתוב את הפוסט השבועי. רגע, זה לא שרק
תגובה אחת
אמת לאמיתה!
חזק ומחזק מאד !!!!!
זו עבודת החיים שלנו !! וכשנזכור את זה ונאמין בזה , אז לא יהיה שום מקום לכל הדאגות שלנו בעולם!