יזכור וכמה תובנות מחג השבועות

בחג הזה עשיתי משהו חריג ממש – יצאתי עם הבנות לאחותי, והשארתי את הבית לבעלה ולילדיה הנשואים שבאו לשהות אצל האדמו"ר. הבן שלי היה אצל אבא שלו.

ככה פשוט.

הבאתי מה שהתבקשתי להביא (היה טעים!), ארזתי את ילדיי ואת עצמי, ונסענו.

זו הייתה חוויה אחרת לחגוג את החג יחד עם (חלק מ)אחיות ואחייניות נשואות וילדיהן, אי שם. הילדות נהנו מאד, וגם אני.

בחג הזה הלכתי לראשונה בחיי להגיד "יזכור" בבית הכנסת (אצלינו נהוג שבשנה הראשונה לא הולכים). בתור ילדה התפללתי שנים ליד אמא שלי בבית הכנסת השכונתי, ובכל פעם שהיה "יזכור" התבקשתי, כמו כל עמ"י, לצאת מבית הכנסת, ותמיד הסתקרנתי מה יש שם, ברגעים האלו.

ובכן, אין שם כלום, חוץ מכאב גדול על אנשים יקרים שאינם.

אני לא צריכה את תפילת "יזכור" כדי לזכור את אבא שלי. עברה רק שנה, והוא נוכח בחיינו מאד.

יחד עם זה, חשבתי על התורה שלנו, עד כמה היא נותנת מקום מיוחד להורים, עד כדי כך שבזמנים הכי מיוחדים לעמ"י, שלושת הרגלים, בהם עלו לבית המקדש, כולם עוצרים הכל, ומי שלא נוהגת ללכת לבית הכנסת מגיעה במיוחד כדי להתפלל לעילוי נשמת ההורים שלנו.

שאזכה שאבא שלי האהוב יהיה מליץ יושר עלינו, ושכל ההורים שאינם, יפעלו בעבור בני משפחתם ובעבור עמ"י כולו.

רק עכשיו סיימנו את חג השבועות, ובמהלכו חשבתי על 2 דברים:

כמה זמן צריך כדי להפוך שינוי להרגל?

השנה זכיתי לברך מידי יום את ספירת העומר, ולא שכחתי אפילו פעם אחת.

זו לא שנה ראשונה שאני מצליחה, אבל זו שנה ראשונה שאפילו פעם אחת לא שכחתי, ולא נזקקתי להשלמות. זה מרגש אותי.

בבית יהודי שומר תורה ומצוות, הרבה פעמים הגבר חוזר מתפילת ערבית ומזכיר לבני הבית לברך את ספירת העומר, ובוודאי בליל שבת, כשהוא חוזר מבית הכנסת, לפחות כך זה היה אצל הוריי ובזמן נישואיי, ופתאום אין מי שיזכיר. כשאני עם הילדים בשבת, טובי שלי חזר מבית הכנסת והזכיר, אבל בשבתות שאני לבד, מי יזכיר?

ובכל זאת, הצלחתי.

בליל שבועות הייתה חסרה לי הפעולה הפשוטה של לספור את הספירה היומית, וכך גם עכשיו, במוצאי חג השבועות.

פתאום משהו חסר לי.

ולמה?

כי התרגלתי.

התרגלתי לשינוי הזה שנכנס לאט לאט לחיי היום-יום שלי.

שבעה שבועות הופכים משהו להרגל.

יש גרסאות שונות כמה זמן צריך להתמיד במשהו כדי שהוא יהפוך לטבע, להרגל.

במקורות שלנו מקובל ש 40 יום הם זמן מספק להפוך שינוי להרגל.

40 יום!

אם הצלחת לספור שבעה שבועות – בוודאי תצליחי לקחת על עצמך שינוי קטן: להוסיף 2 כוסות מים ביום, ללכת 20 דקות ביום (לא מספיק אבל מעולה בתור התחלה), לשמור שעה על שמירת הלשון, לרשום כל יום 5 דברים שאת אומרת עליהם תודה, לשבת עם ילד אחד פעם ביום 10 דקות ולפטפט איתו כשהמטרה היא רק זמן איכות, להרים טלפון לאבא/אמא שלך רק כדי שידעו שהם חשובים לך, שאת זוכרת אותם, או כל דבר אחר.

שינוי אחד.

40 יום.

וזה שלך.

תעשי ותשמעי

מכירה את האנשים האלו שרוצים לעשות איזשהו שינוי ומבררים עליו ומבררים עליו ומבררים עליו והופכים בו מכל כיוון ומכל זווית אפשרית (ולרוב גם לא מבצעים אותו בסוף כי הם עדיין "בודקים את השינוי")?

אז זהו, שלפעמים הדרך היא "נעשה ונשמע".

השינוי הזה נדרש? נדרש.

יש זמן טוב יותר לעשות אותו? כנראה שלא. אם יש – אז אין מה לדוש בו כל הזמן, כשיתקרב הזמן – תבדקי אותו.

בדקת את המחירים והרווחים פעם ופעמיים? כנראה שכן. אם לא – אל תעשי את השינוי. אם כן – מספיק לבדוק עוד.

מה עכשיו?

"נעשה ונשמע".

פשוט תעשי.

כי יש שינויים שאף פעם אין להן זמן או מקום "נכונים" או "טובים". צריך פשוט לעשות אותם.

נ.ב.

כיוון שלא היינו בבית בחג השבועות – עשיתי לנו ’שבועות’ בשבת האחרונה, כולל הפרחים שמלי ודסי הביאו מהגן ומבית הספר, שהתאימו באופן מושלם לשולחן המהמם.

ולראשונה בחיי, מפת שולחן צבעונית ולא לבנה, שקיבלתי במתנה מאחיינית שלי, אותה זכינו לארח יחד עם משפחתה האהובה לשבת. מצ"ב תמונות.

מאחלת לך קיץ בריא ושמח, והתחלה של שינויים לטובה

ושנזכה שכל החטופים יחזרו הביתה!

איתך, כל שבוע, וגם במוצאי שבועות