זה היה השבוע הכי מטורף בחיים שלי.
הכי.
מתוך שישה ימים, במשך ארבעה ימים הגשמתי 4 חלומות ענקיים, שכל אחד מהם מצריך הכנה של כמה שנים, ופתאום כולם התממשו באותו השבוע, בתיזמון מושלם, מבלי שעשיתי דבר כדי שיתגשמו בשבוע אחד. (מלבד אחד מהם שיכול היה להידחות לשבוע הבא).
כל השבוע כמעט לא עצמתי עין. הייתי בעוררות גבוהה שכללה מתח, לחץ, ריכוז ברמות הכי גבוהות שלא ידעתי שקיימות, וגם הרבה מאד שמחה, התרגשות ותחושה של רווחה אדירה.
44 שנים שאני על האדמה הזאת, ומעולם לא היה לי שבוע מיוחד שכזה.
גם שבועות מרגשים אחרים, כמו השבוע בו התחתנתי או זכיתי להביא עוד ילד לעולם לא היו מסעירים כל כך, כי היה בהם אירוע אחד ענק שריגש ושימח גם בימים שלאחר מכן, אבל 4 אירועים מרגשים בסדר גודל, שכל אחד מהם צריך הכנה מראש והתאוששות אחרי בשבוע אחד? זה לא קרה, והסיכוי שזה יקרה למישהו, לא משנה מי, הוא נדיר.
מלבד 4 נשים קרובות, איש לא ידע מה אני עוברת.
חיי המשיכו כרגיל: בית, עבודה, כביסות, חוגים של הבנות, תשלומים שיורדים… ובתוכי אש.
ביומיים בהם הייתי צריכה להגיע מאוחר הביתה, סידרתי את הבנות אצל אמא שלי היקרה, שמיד אמרה, כששיתפתי אותה, "תגידי לבנות שיגיעו אלי אחרי הלימודים. אכין להן שניצלים שהן אוהבות".
היא הייתה איתי כל כך, איחלה לי בהצלחה גדולה על אחד מהחלומות, שהיא ידעה שאני כבר רוצה הרבה שנים, והייתה שותפה מלאה להתרגשות שלי. על חלום אחר שהגשמתי, שהיא אהבה פחות, היא רק אמרה: "אם זה מה שהחלטת… אני חושבת שלא כדאי, אבל שיהיה בהצלחה. ותגידי לבנות שיבואו אלי".
זה, אולי, אחד הדברים המתוקים שקרו לי. העובדה שאני יכולה לשתף את אמא שלי גם בדברים שאני עושה שהיא פחות מתחברת אליהם, בלשון המעטה, והיא מכבדת את בחירתי, זה לא מובן מאליו. גם זו דרך ארוכה שהיא ואני עברנו ועוברות ביחד.
לבנות זה היה פינוק אמיתי, ללכת לסבתא, ועוד פעמיים בשבוע! ולי זה איפשר עוד כמה שעות של הגשמה לא מהעולם הזה.
בשלב זה אני בוחרת שלא לשתף לגבי החלומות עצמם, שעל חלקם, מן הסתם, אספר כשיתאים לי, אבל הם לחלוטין לא הדבר החשוב בסיפור הזה אלא משהו אחר לגמרי שבשבילו אני כותבת את הפוסט הזה.
ומראש כותבת לכל אלו שלא יאהבו שאני לא מפרטת – אני לא כאן כדי לשרת את הצרכים האישיים של עוקבותיי. אני כאן כדי להשפיע במה שאני יכולה על מי שרוצה ומתאים לה. השיתופים שלי נועדו כדי ללמוד דרכם ובעזרתם ולא כדי לספק את יצר הסקרנות והרכלנות של אף אדם בעולם.
השבוע הזה חיזק בי תובנות חשובות, אותן אני רוצה להעביר הלאה:
הראשון שבהם, הוא הדרך.
אנחנו בדור של עכשיו. מיד. הרגע.
מתקשים עם תהליכים, עם שלבים, לא רואים מספיק קדימה.
לא מסכימים להתמסר לדרך ארוכה.
אפשר להבין את הנקודה הזו בעזרת ההקבלה לעובר, שצריך 9 חודשים כדי להיות שלם וראוי לצאת אל העולם, רק אחרי שכל האיברים שלא ישלימו את הבשלתם, ובכדי שיהיו בו הכוחות לצאת מהמקום הכי בטוח ומוגן בעולם אל הטירוף שבחוץ. שבועיים קודם – הוא לא יהיה שלם מספיק ויזדקק ליותר עזרה.
ככה זה צריך להיות.
תשעה חודשים.
מלאים.
לכל יום יש את המשמעות שלו. בכל יום הוא עובר עוד התפתחות שתאפשר לו לצאת אל העולם מוכן.
כך בכל דבר בחיים:
כדי שדברים יקרו יש תהליך, ועד שהתהליך לא יושלם – הדבר לא יהיה ראוי מספיק, שלם מספיק. טוב מספיק.
אגב, שלם זה לא מושלם. אין מושלם. יש שלם.
3 מתוך 4 החלומות שהגשמתי לא יכלו להיות רגע אחד קודם.
אף אחד מהם לא נולד באוויר. לא קרה "פתאום", לא צמח משומקום.
על כל אחד ואחד מהם עמלתי וטרחתי שנים רבות, והשבוע הם הגיעו לרגע הגדול שלהם.
"במקרה" כולם הגיעו לרגע הגדול באותו השבוע, אבל כל אחד מהם עבר דרך משלו.
אחד מהם הוא לא הסוף, אלא רק ההתחלה של משהו שידרוש ממני מאמץ של קרוב לעשר שנים. אבל ההחלטה להסכים וללכת על המהלך הזה דורשת ממני הרבה מאד אומץ ומחירים גבוהים, ולקח לי שנים כדי להתבשל עד לרגע הזה.
אני לא יכולה לפרט על הדברים שלי, אבל אכתוב דוגמאות מהחיים כדי לשבר את האוזן.
אישה שסיימה תואר שני בתחום כלשהו – לא קיבלה את התואר סתם כך, 'פתאום'. היא עמלה עליו לפחות 6 או 7 שנים, וויתרה בשבילו על זמן חופשי, על חתונות, על עבודה, על זמן עם הילדים, על עצמה… כדי להשלים את התואר.
רגע הגשמת החלום לא קרה מעצמו. היא עבדה עליו שנים רבות.
דוגמא אחרת:
זוג קנה קרקע כלשהי. 15 שנים ארכו עד שהקרקע הופשרה לבניה, עברה את התהליכים הנדרשים, בדרך היו תביעות כאלו ואחרות וחוקים שהשתנו, ובסוף אחרי 15 שנים הם זוכים לראות וילה מדהימה בנויה ומוכנה לדיירים שימלאו אותה.
כמה שנים הם עמלו כדי להגיע לרגע הזה?
לא 15 שנים, אלא הרבה יותר: מהרגע שהם התחילו לשים כסף בצד בשביל החלום הזה.
זה יכול להיות עשרים שנים. זה יכול להיות גם יותר.
אבל הרגע בו הם קיבלו את המפתח ונכנסו ברגל ימין אל הבית זה הרגע של הגשמת החלום במלואו.
לזה אני מתכוונת שרגע של הגשמת חלום לא נופל מהשמים.
שנים רבות קודם לכן מישהו, או מישהם, עמלו רבות כדי לזכות לרגע הזה.
עכשיו תדמייני שבאותו השבוע בדיוק, באופן "מקרי" ולא מתוכנן, התקבל התואר וגם המפתח!
זה בערך מה שחוויתי השבוע – 4 הגשמת חלומות. 3 מתוכם הם משהו שעמלתי שנים רבות, כיוונתי קדימה, ובשבוע אחד כולם הגיעו לרגע גדול אחד.
אני אדם שרואה קדימה.
זו אחת התכונות שאני גאה בהן.
יש לי סבלנות לתהליכים ארוכים, אני יכולה לקבל החלטות מורכבות מאד כי אני יכולה לראות לאן הן ייקחו אותי עוד הרבה שנים קדימה.
בינתיים, ב"ה, לא טעיתי בדברים הגדולים, המשמעותיים והחשובים של חיי.
למעשה, אני חיה את חיי בתוך כל מיני מורכבויות ומצליחה לנשום בהם ולהכיל את הכאב של חלק מהם אך ורק בזכות העובדה שאני רואה את התוצאה, גם אם היא תיקח עוד 20 שנה.
לא שהתוצאה בידיים שלי, לפחות בחלק מהדברים, אולם כשיש יעד – יש גם דרך.
המקום הכי מורכב קשור דווקא לילדים, משום שבתחום הזה הדברים לא תלויים רק בי, אלא בבחירות שהם יעשו לכשיגדלו.
בחינוך הילדים שלי בחרתי בדרך לא פשוטה בכלל, שעבורה אני משלמת מחירים קשים מנשוא בכל יום! ויש לא מעט רגעי שבירה בהם אני אומרת לעצמי "די", שממילא אף אחד לא מבטיח לי שהם ילכו בדרך שאני מנתבת עבורם, שאני רוצה כאן ועכשיו וממילא אין לי יכולת לשלוט בתוצאות.
ברגעים האלו אני מכריחה את עצמי לחשוב מהשכל.
מזכירה לעצמי למה יצאתי לדרך הקשה הזו מלכתחילה כשיכולתי לבחור מה שאני רוצה.
מכריחה את עצמי לראות את כל הדברים הטובים שכבר קרו ואת הרגעים בהם הלב שלי גואה מנחת, שלא היו קורים אילו בחרתי אחרת, ובכך מעודדת את עצמי לנשום עמוק, לגייס את עצמי שוב ולהמשיך בדרך.
כי יש לי יעד גדול מאד ואני מוכנה לעשות הכל בשביל להגשים אותו.
יש לנו אחריות רק על מה שבידיים שלנו.
ויש לנו אחריות על התפילות שלנו.
על התוצאות – אין לנו שליטה.
זו עדיין לא סיבה להרים ידיים מלכתחילה.
שימי מטרה ענקית מול העיניים. כן, ענקית. אל תיבהלי.
תבררי עם עצמך מה הדרך.
וצאי אליה.
יהיו הרבה קשיים. אני מבטיחה לך.
אלף פעמים תרצי לוותר.
ואלף ואחד פעמים תצטרכי לקום מחדש על הרגליים.
אבל כשתגשימי את החלום הזה – הכל יהיה שווה.
הדבר השני בשלו כתבתי את הפוסט הזה, הוא האמונה והביטחון בה'.
במהלך השבוע כתבתי על זה פוסט ברשת ואני מביאה אותו כלשונו:
לא יודעת איך סוגרים יום כזה.
יום שבו ידיי חתמו על אחד הדברים הכי חשובים בחיים שלי.
משהו שחלמתי עליו ודמיינתי בלילות נטולי שינה אפשרויות מטורללות איך בכל זאת אפשר להפוך 'יש' מ'אין' רק מתוך הבנה שזה פשוט לעולם לא יוכל לקרות, "ועזרתי" להקב"ה עם כמה רעיונות סופר מקוריים והזויים למקרה שהוא לא מצא את הדרך להגשים לי את החלום, ואז, בהכי פשטות, הוא הראה לי שהוא לא צריך עזרה.
בכלל.
ושאם מדברים על רעיונות – אז יש לו טובים משלי ומטורללים פחות, כאלו שנראים "בדרך הטבע" אבל רק עיוור רואה שהם טבעיים.
או כפויי טובה.
שום דבר בסיפור הזה, שאני לא יכולה לפרט לגביו, לא רגיל, אפילו שהוא נראה רגיל.
ואני לא מעכלת.
כל כך לא מעכלת, שנכנסתי למעלית בדרך לאחת הפגישות שהתקיימה היום בנושא (היו כמה) ולקח לי זמן להבין ששכחתי ללחוץ על הקומה אליה אני רוצה להגיע.
ככה לא מעכלת.
אז אני אחרי.
אין דרך חזרה, וטוב שכך.
יש דברים שיש להם רק כיוון אחד, והוא… קדימה.
וכשמדובר בהגשמת חלומות שכמעט לא העזת לדמיין, זה אפילו לא הזמן ללכת, אלא פשוט לרוץ.
בסיפור הזה יש מתי מעט שמעורבים.
ממש מעט.
פחות מאצבעות כף יד אחת.
ששמו את הלב שלהם בשבילי, ועוד כמה דברים.
שהיה להם איכפת.
זה לא קרה ביום אחד.
זה לקח כמה שנים.
ואם מישהו היה אומר לי שיום יבוא וזה מה שיקרה – הייתי עושה את זה שוב, רק בלב יותר קל ובדילוגים.
כי מה זה כמה שנים כשמסתכלים על עשרות שנים קדימה?
עד כאן הפוסט.
הדבר השני הוא לסמוך על הקב"ה.
לעשות מה שבידיים שלי ולהשאיר לו את כל השאר.
קל לכתוב. קשה מאד ליישם.
בטח לאדם כמוני, שצריך להרגיש שהוא שולט בעניינים, שהוא מבין ויודע כל מה שצריך.
בשנים האחרונות הפסקתי לתת להקב"ה רעיונות, אלא פשוט אומרת לו, שהוא יודע טוב ממני איך אפשר להשיג את מה שאני רוצה, אז בבקשה, אני רוצה איקס, איך? לא יודעת. מעכשיו זה שלך.
ובכל פעם אני מופתעת מחדש איך הוא גורם לדברים לקרות.
ואת זה אני רוצה להעביר הלאה:
לפעמים אנשים זוכים לראות ניסים גלויים, מהפכניים. דברים בלתי אפשריים קורים.
לפעמים הניסים קורים בדרך כאילו טבעית. קל לפספס אותם, אבל אסור לפספס אותם.
אני לא יודעת למה הקב"ה לפעמים בוחר כך ולפעמים כך. אני רק יודעת שכלום לא מובן מאליו, לא אם קרה לנו נס גלוי, ענק, או אם השגנו משהו גדול שחשוב לנו בדרך יותר 'טבעית'.
מתחילה שבוע חדש. רגוע. בלי אירועים מיוחדים יוצאי דופן שאני יודעת עליהם.
שמחה להתחיל שבוע 'רגיל', כי בסוף, אלו החיים, ואני יודעת להעריך כשיש שיגרה, כשכולנו בריאים, ב"ה, כשיש מסגרת טובה לילדים שלי וקליניקה מלאה ופעילה לי.
כשאני יודעת שיש לי בבנק את הסכום הדרוש לשלם את השכירות של החודש (מחר ה – 15 לחודש), דבר שהוא לא מובן מאליו, משום שיש חודשים שזה לא בדיוק נראה ככה.
שאני בתוך לימודים מרתקים (לומדת עכשיו 2 קורסים מקצועיים מאלפים).
בקיצור, יש לי הכל.
אני עשירה.
כי ככה זה, כשמסתכלים על מה שיש. בפירוט, ולא חושבים לרגע שככה זה "צריך להיות".
בנוסף לכל הטוב שנפל עלי השבוע, קרו עוד 2 דברים מתוקים:
הראשון:
סיימתי להנחות סדנה פרונטלית של "עוצמת החוסן" במשרד הרווחה.
היה מרגש לשבת ולשמוע את הפידבקים של המשתתפות.
זכות גדולה לתת כח לנשים בכלל ולנשים מתמודדות בפרט.
וכיף להנחות סדנה במקום שמרגיש לי הכי טבעי בעולם.
השני:
ביום חמישי האחרון עלה הראיון שלי עם חני ליפשיץ באתר הידברות.
הראיון הזה שונה בכל כך הרבה דברים מראיונות קודמים שלי, וזה משום שאני לא מפסיקה ללכת בדרך, משפרת כל הזמן, רוצה ללמוד מה עוד אני יכולה לעשות אחרת, מחוייבת לשינוי תמידי בכל מה שיכול לשפר את איכות חיי וחיי ילדי.
זו דרך שהסוף שלה הוא אך ורק ביום בו הקב"ה יחליט שסיימתי את תפקידי בעולם.
זה יכול לקרות בכל גיל, בכל רגע.
אבל עד אז אני יודעת שעשיתי את ההכי טוב שיכולתי ברגע הזה.
קחי טישו. את תצטרכי אותו.
לצפייה בגוגל דרייב לחצי כאן
תודה מליון פעם להקב"ה, שתכנן כל רגע ורגע בצורה מדויקת ולא נתן לי להתקדם צעד אחד לפני הרגע הנכון. רק היום הבנתי עד כמה הוא חישב בשבילי את הדרך ותיזמן את השניה הנכונה. זה יכול לעשות רק מי שרואה את כל התמונה כולה, שנים קדימה.
תודה לאישה אחת, נדירה, לא מהעולם הזה, שאם לא היא, לפחות בעיניים שלי – הרבה מהטוב של השבוע הזה לא היה קורה.
תודה לי, על הסבלנות, האומץ המטורף, האמון בעצמי והאמונה שאפשר, גם כשנראה היה שלא.
איתך, גם ברגעים הגדולים של חיי