להיות האמא שאני יכולה להיות

שבוע עבר.

מתחילה להתרגל להיות לבד עם הילדים, כולל כל מה שזה אומר.

ומוצאת את עצמי כמו שהרבה שנים לא.

במהלך השבוע היה יום אחד מורכב מאד, כאשר אחת הבנות כעסה על משהו ונכנסה להתקף זעם לא פשוט.

ניסיתי לגשת ולחבק אותה אבל היא דחתה אותי.

הנחתי את עיסוקיי, התיישבתי על הספה ודיברתי אליה בקול בטוח ורגוע.

"אני מבינה שקשה לך. מבינה שאת כועסת. אני יודעת שאת עוברת תקופה לא פשוטה. אני כאן כדי להקשיב לך. בואי אלי, נשב ביחד ונדבר כמו שאת אוהבת…" אבל זה לא עזר.

לא ויתרתי לה, עד שהיא הפשירה.

קרבתי אותה, הושבתי אותה על הברכיים וחיבקתי אותה חזק-חזק.

לאט לאט היא נרגעה. הזמנתי אותה לספר לי מה קרה מהצד שלה.

ככל שהיא נרגעה, אני יכולתי לדבר, לתווך את האירוע שקרה, להראות אותו מזווית נוספת.

במקביל, בת אחרת התעוררה משנ"צ ורצתה קרטיב. עכשיו.

סירבתי ובתגובה היא פצחה בצרחות איומות, ולאחריהן נשכבה גם היא על הריצפה וצרחה בכל כוחה.

והילדים שלי, שיהיו בריאים, חזקים מאד ויש להם הרבה כח…

לאט לאט, תוך כדי שאני מדברת אליה בשיא הרוגע ומסבירה שעכשיו אין קרטיב אפילו שהיא מאד רוצה, גם השניה התקרבה אלי והתיישבה על הרגל השניה (זה היתרון של אימהות שמנות, ככה יש יותר מקום לכולם).

חיבקתי אותן, נישקתי, הרגעתי… עד שהשקט חזר על כנו.

כדי לשחרר את המתח חיפשתי לעשות איתן משהו כיפי והצעתי להן להצטרף אלי למטבח ולאפות עוגות: את עוגת הגבינה הקבועה בשביל מלי, שזו ארוחת הבוקר שלה, ובראוניז שוקולד ואגוזים למסיבת הסיום של דסי ביום שישי.

הן קפצו ממני ורצו למטבח. ידעתי שעשיתי החלטה נכונה.

מלי ודסי עמלו על עיסת עוגת הגבינה. מלי כבר מנוסה בה.

לאה התחילה את הכנת הבראוניז עד שגיליתי שנגמר הסוכר.

הצעתי לה ללכת לסופר השכונתי הקרוב ולקנות את מה שצריך. באופן חריג היא הסכימה ויצאה עם מלי.

העצמאות של ילדיי הייתה חשובה לי תמיד, ובשנה האחרונה יותר מתמיד. אני לא יודעת מה ואיך יהיו הסדרי השהות בהמשך, ובניגוד לילדים שגרים בבית שלם – אני מבינה יותר מתמיד שהם צריכים להיות עצמאיים, צריכים לדעת להסתדר עם הכל בכל מצב, לספק את צרכיהם, מסוגלים לקנות, לנסוע, לבוא, ללכת.

הן חזרו תוך זמן קצר עם הסוכר.

עוגת הגבינה נכנסה לתנור ואני התפניתי להשלים את הכנת הבראוניז.

עבדנו יחד ברוגע ובשמחה.

כולן היו מאושרות על חלקן בעוגות שנאפו ואני עודדתי והחמאתי ככל האפשר.

לא היה זכר לאירוע הקשה שהיה זמן קצר לפני כן.

רק בלילה, כשכל הילדים נרדמו, הרמתי טלפון לחברה טובה ואמרתי לה שדבורי של פעם לא נעלמה. היא חיה וקיימת, רק שהיכולות שלה כוסו בהמון אבק, מתח, התעסקות בעניינים לא פשוטים ומרוץ של החיים. אבל אמא דבורי, שהייתה פעם סבלנית כל כך, שנעלמה עם השנים, חזרה להופיע ברגע שהתפנה מקום בחייה לשקט פנימי.

נזכרתי שבסגר הראשון של הקורונה, כשכולנו הסתגרנו בבתים, הייתי אז אמא מושלמת, כמו האמא שתמיד חלמתי להיות. לא היה לי עול של עבודה כי לא עבדתי באותם הימים, ולא היה לי עול של פרנסה כי קיבלתי כמה מענקים משמעותיים, ופשוט יכולתי להיות עם הילדים בלי עול משום סוג שהוא.

זו הייתה תקופה קסומה שאני מתגעגעת אליה, עם כל הקושי שחווינו כולנו אז, כולל אי הוודאות על הדבר המאיים הזה שנקרא "קורונה".

ועכשיו, כשאני יודעת באופן מוחלט שאני לא עובדת משעות הצהריים והלאה ומתפנה כולי לילדיי כי אני כרגע היחידה שמטפלת בהם, מתאפשר לי להתפנות אליהם במאת האחוזים.

הגילוי הזה נתן לי הרבה מאד כח. כח שהיה חסר לי כבר כמה שנים, בהם סחבתי רגשות אשם על כך שגם כשאני עם הילדים – אני לא פנויה אליהם כמו שאני רוצה כי אני חייבת להספיק עוד משהו שקשור לעבודה כדי להוריד אותו מהראש או כדי להכניס עוד כמה שקלים הביתה, ובאורח לא פלאי, אף פעם לא נגמרו המשימות בעבודה וכמה שהספקתי – היה עוד חסר, ונכנסתי ללופ שלא נגמר.

 

בשישי האחרון הייתה לדסי מסיבת סוף שנה בגן הטרום טרום חובה.

המסיבה הייתה מתוקה ממש ולאחריה חזרנו הביתה עם שלל מזכרות מתוקות.

הנחנו אותן בבית, החלפתי את הפאה למטפחת, כי ככה נח לי לצאת לקניות בחום הנורא שבחוץ ויצאנו לשוק.

חזרנו הביתה עם כל טוב הארץ, פירות הקיץ המתוקים והנפלאים.

נעמדתי על יד השיש הבשרי והכנתי עם דסי את השבת, כשהיא עוזרת לי למרוח את הסלמון במירנדה שהכנתי ומתעקשת איתי שהירק המוזר שהיא ראתה נקרא קישוט או קישוק ולא קישוא, מה שגרם לי לצחוק בקול.

ביחד הכנו את המרק, והיא, כרגיל, חיכתה לראות איך אני מכניסה את הגריסים שהיא אוהבת לשקית, קושרת אותה ודוקרת מכל הכיוונים עם מזלג, וכמו תמיד, היא זו שמכניסה אותם לסיר הטשולנט.

בשלב מסוים הגשתי לה את האוכל הקבוע של שישי בצהריים והיא התיישבה לאכול, בזמן שאני מפנה מקום במקרר למאכלי השבת.

פעם פעם למדתי ריקוד. אני עוד זוכרת את כיתה ו' אבל יש מצב שהתחלתי עוד קודם.

ורקדתי לא רע בכלל, אולי אפילו מצוין, למרות המשקל.

עם השנים והילדים והעייפות והעומס של החיים הפסקתי לרקוד בכלל, אפילו בחתונות. כלומר, רקדתי בקטנה, ממש לא מה שהייתי פעם.

וזה מציק לי, אבל כמו שהרבה דברים הפסקתי לעשות אז גם הריקוד ברשימה.

בכלל, בכל 12.5 שנות נישואיי לא זוכרת שעשיתי משהו קבוע בשבילי, מלבד לימודים מקצועיים. לא השקעה בתחביבים, לא זמן לעצמי, לא חוגים, אפס פנאי.

תמיד הילדים והפרנסה היו בעדיפות עליונה, ולהם אף פעם לא היה די.

בשישי האחרון, כשדס-דס יושבת ליד השולחן ואני עם הראש בתוך המקרר והילדים עדיין לא חזרו מהמסגרות שלהם, פתאום התחשק לי לשים מוזיקה מקפיצה ומצאתי את עצמי רוקדת במטבח עם עצמי כמו שלא רקדתי אף פעם.

דסי הסתכלה עלי ופשוט הייתה בהלם.

עשיתי לה הופעת יחיד והיא פשוט לא נשמה. בכל 4 שנותיה בעולם הזה היא לא ראתה את אמא שלה מפזזת ככה.

המקרר היה פתוח ולא יכולתי לסגור כי הייתי באמצע לסדר אותו ונשארו מאכלים שמנעו את סגירתו, אבל מה לעשות שבדיוק אז התחל שיר מקפיץ והתחשק לי לרקוד?

רקדתי המון זמן, לא יודעת כמה.

התמסרתי לרגע הנדיר הזה.

חשבתי על זה שפתאום מתפנה בתוכי מקום.

מקום לעצמי.

מן הקלה כל כך גדולה שאין מילים לתאר אותה.

זה לא שטכנית נהיה קל. ממש לא.

אבל הנשמה נהייתה קלה יותר, וגם הנשימה.

הרגשתי שאני כמו ציפור שהחזירו לה את הכנפיים.

ואם לא העובדה שיום שישי והבית זוועה והבישולים עוד לא מבושלים ועוד רגע השיירה נכנסת… הייתי ממשיכה עוד.

תודה ה' על הרגע המתוק הזה.

 

הילדים התעכבו ואני ניצלתי את הזמן להספיק מה שאפשר עד שהרגשתי שאני לא יכולה וחייבת לשים את הראש (ככה זה אצל פולנים, הם לא נחים חלילה, ובטח ובטח שהם לא ישנים ועוד בצהריים! הם רק 'מניחים את הראש'. מעניין איפה הם מניחים אותו).

התעוררתי מאוחר מידי, כי מסתבר שכיביתי את השעון המעורר ששמתי לי, לבית שה' ישמור.

עוד שעה שבת והילדים החזירו את הסלון למצב של "טרום טרום שבת".

כתמי אוכל התפזרו בכל מקום ואני עוד לא מאורגנת בכלל.

נכנסתי ללחץ.

טובי כנס למטבח כדי לעזור לי עם הרטבים לסלטים.

פעם ראשונה שהוא פשוט עשה את הכל לבד. אני אומרת לו מה לשים וכמה מכל דבר, והוא מוציא מהמקרר או הארונות, שם בכלי, מרסק עם הבלנדר יד ומחזיר את הכל למקום.

מלי באה לעזור כדי להכין את הטחינה והרגישה גדולה.

הבנתי שאני לא אספיק גם להעביר ניגוב וגם מקלחת מהירה.

טובי הציע לעשות שפונג'ה לבד.

למרות שהוא לא באמת יודע, קפצתי על המציאה וחילקתי הוראות תוך כדי שאני מתארגנת למקלחת.

מסתבר שהוא ממש לא יודע מה לעשות, כך שנאלצתי לתת הוראות דרך דלת האמבטיה מתוך תקוה שהוא מבין למה אני מתכוונת.

כשסיימתי, הבית היה נקי ברובו וזה היה הרבה בשביל ילד בן 11.5 שעשה לראשונה שפונג'ה לבד.

 

סעודת ליל שבת הייתה מאתגרת. אולי כי הילדים היו עייפים, אולי כי עם כל הרצון הטוב שלי וכל מאת אחוזי ההשתדלות הם בכל זאת עוברים תקופה מורכבת מאד ויש לכך השלכות.

השכבתי אותם לישון, פיקססתי את הבית והלכתי לישון בתקווה שלמחרת יהיה רגוע ונחמד יותר.

בבוקר קמתי לחדר מואר, כיוון שהקטנה הדליקה את האור וכך קיוותה שאתעורר.

הבנתי ששנת צהריים כבר לא תיהיה כמו שאני אוהבת, עם תריס מוגף, מזגן ופוך וחדר חשוך.

התחלנו את היום כמידי שבת בבוקר. גם לאורך היום היו רגעי עצבים ורגעים של כיף.

רק כשיצאה שבת יכולתי להגיד לעצמי שאני צריכה להיות ערוכה לכל בתקופה הקרובה: לימים ושבתות קסומים, רגועים וטובים, וגם לימים ושבתות מורכבים, טעונים, לא פשוטים.

בעצם, מה שכולנו עוברים במהלך החיים, בלי קשר לעובדה שאנחנו נשואות או גרושות או אלמנות.

לכולנו יש ימים כאלה ויש ימים אחרים.

לכאורה קל יותר כשיש גם אבא בבית, אבל הנשים שמתגרשות הן אלו שכבר לא קל להן יותר בנוכחותו בכל מקרה.

ואני מכירה יותר מידי נשים נשואות שלא פשוט להן במצבים כאלו עם הבעל, כי דעותיהם הפוכות, והוא אומר לילדים איקס והיא אומרת זד, כך שלא רק שהילדים רבים, גם ההורים רבים ביניהם.

לסיכום: היו רגעים מורכבים בשבת שצלחנו אותם ומה שחשוב זה שסיימנו אותה בטוב כשהילדים משחקים בגינה בכיף.

ומחר מתחילים שבוע חדש ואחרון לשנת הלימודים ולשיגרה הרגילה.

אני מזכירה לעצמי גם, שהלוואי והייתי יכולה להשלים מהר כל כך במציאות הנוכחית שלי כמו שהילדים שלי משלימים בינם לבין עצמם, גם אחרי שעות מורכבות וקשוחות.

 

החיים הם בית ספר

ושכר הלימוד לא נגמר אף פעם.

ואני אחזור ואכתוב בפעם המיליון את מה שאני כותבת תמיד:

לכל אחת יש את המסע שלה. המסע עצמו הוא לא בחירה. אבל איך תעברי אותו – זו בחירה לגמרי.

 

ועוד נקודה אחת חשובה, שהיא כנראה ברורה, ובכל זאת, היא ראויה להתייחסות נפרדת:

רובינו אימהות מסורות, אוהבות. רובינו אימהות למופת.

וכשאנחנו לא – יש לכך סיבות.

לפעמים זה חוסר שינה, או תזונה לקויה, או חסר בוויטמינים בסיסיים (ברזל, המוגלובין), או לחץ ומתח גבוהים מהיכולת להכיל, או מערכת זוגית רעועה ועכורה שלוקחת את כל הכוחות, או בן\בת זוג שממרידים את הילדים נגד הצד השני בתוך הבית, או בן\בת זוג שפוגע בסמכות של הצד השני ומשכך ההורות נפגעת, או מצב כלכלי קשה שסוחט רגשית, או מחלה פיזית או נפשית שדורשת את שלה, או ביקורת והאשמה מבחוץ או מבפנים שמכלים כל חלקה טובה, או כמה וכמה מהדברים הנ"ל ביחד.

ואז, אין כח להכיל גם אירועים קטנים.

זה לא נותן "הכשר" להתנהג באופן לא ראוי עם הילדים. זה כן מסביר שנדרשת פה עזרה כדי לאפשר לאמא שאת לצאת אל העולם.

 

 

איתך, בתוך בית הספר של החיים…
דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי