מה קורה לזוגיות כשרק אחד מבני הזוג מטפל בעצמו?

לפני כשנה וחצי כתבתי פוסט ארוך מדוע הפסקתי להאמין בטיפול זוגי.

(ניתן לקרוא את הפוסט כאן באתר)

הפוסט יצר הדים רבים והעלה שאלה גדולה משמעותית:

האם נכון לפנות לטיפול פרטני בלי הצד השני בקשר? (כי הוא מסרב, כי הוא חושב שהבעיה לא קשורה אליו ועוד שלל סיבות נוספות ומגוונות)

ואם כן, אלו השלכות יכולות להיות על הקשר הזוגי?

בנוסף, אם את לא מאמינה בטיפול זוגי וכל אחד מופנה לטיפול פרטני, האם לא מסוכן שהמטפל שומע רק צד אחד ואין מקום להשמיע את הצד השני?

נתחיל מהבסיס:

הכי טוב ששני בני הזוג יפנו לעזרה, גם אם רק צד אחד זקוק באופן חד משמעי לליווי מקצועי ושהקשיים שלו משפיעים באופן ישיר על הקשר הזוגי (ויש מעט מאד מקרים שבהם יתכן כי לצד אחד יש השפעה ישירה והוא הגורם שצריך את העזרה, והמקרים האלו הם: הפרעה נפשית לא מטופלת או מחלה נפשית לא מטופלת, ADHD חמור ולא מטופל, ASD והפרעות תקשורת על הרצף האוטיסטי, התמכרויות למיניהם, נכות משמעותית, ועוד אי אלו מקרים). אולם, גם במקרים אלו עדיין ההשפעה היא על שני הצדדים ונכון ששניהם יקבלו ליווי ותמיכה. ככל שפונים לעזרה מוקדם יותר – התהליך קצר יותר, זול יותר, כואב פחות ויש פחות השלכות קשות על המערכת הזוגית והמשפחתית.

אבל פעמים רבות אחד מבני הזוג מסרב ללכת לטיפול.

אני משתדלת מאד להימנע מהכללה, בוודאי הכללה של "כל הגברים" או "כל הנשים", כי כבר כולנו יודעים שיש בלבול גדול היום בין המינים בכל המובנים, ואין כלל אחד מתאים לכולם.

ובכל זאת, מחקרים מוכיחים כי יותר נשים פונות לטיפול בבעיות הקשורות לזוגיות כי הגברים מסרבים, לרוב, בטענה שהם בסדר גמור וכל הבעיה היא רק בגלל האישה.

אז מה יכול לקרות במצב כזה, שבו אחד מבני הזוג פונה לטיפול והשני לא:

הדבר הכי טוב שעשוי לקרות, וב"ה הוא קורה, זה הקלה משמעותית ושינוי גדול במערכת היחסים. כן, זה אפשרי.

פעמים רבות צד אחד עושה שינוי וכל הקשר משתנה: יש שיח נכון ובריא, הבנה ואמפתיה, מילים טובות, פירגון, פחות ביקורת ואפס האשמה, וכל זה מאפשר חיבור טוב יותר בין בני הזוג שכבר החלו להתרחק אחד מהשני, והתחלה של חיים זוגיים בריאים כפי שצריך ונכון שיהיה. כמו שאמרה לי אישה שכבר נשואה מספר שנים "השנה היא השנה הראשונה שלנו לנישואים, למרות שאנחנו נשואים על הנייר 10 שנים!".

פעמים רבות מספיק אחד שעושה את השינוי וכל המערכת משתנה. זה קורה למשל, כשאחד מבני הזוג מטפל בהתפרצויות הזעם שלו, או אם מישהו מהם עבר פגיעה מינית הרי שטיפול נכון ישנה מהותית את הקשר הזוגי, זה יכול להיות מערכת יחסים לקויה עם ההורים, קושי בביטוי רגשות, ביטחון עצמי נמוך, ריצוי, פרפקציוניזם ועוד.

לא מזמן עבדתי עם אישה יקרה על הזוגיות והתברר לי שהיא בכלל לא ראתה שיש שניים בקשר הזה אלא רק את מה שנכון ונח ומתאים לה, ואיפשהו היא לא לקחה בחשבון שבזוגיות יש שני אנשים וחובה עליה להתייחס גם לבעלה. נשמע ברור מאליו, אבל עובדה שזה לא ברור בכלל. מהרגע שהיא הסכימה להרחיב את המושג "זוגיות" ולאפשר מקום לבעלה – הקשר השתנה, ובעלה עוד חושב שהיא הולכת כל שבוע לשיעור זומבה, אבל איכשהו השיעור הזה מאד עוזר לנישואים שלהם…

החמרה והסלמה במערכת היחסים

וכאן אני רוצה להרחיב בסיבות שיכולות להיות:

למשל, אחד מבני הזוג הופך מחסר כח לבעל כח:

אחד המקרים הקלאסיים בטיפול הוא כשאדם מגיע לליווי האישי ממקום נחות, ומקבל ליווי שהופך אותו לדורסני ותוקפן.

לדוגמא, לא מזמן פגשתי גבר שסיפר על מערכת יחסים לא טובה כבר שנים רבות.

לטענתו, הוא גבר איכפתי מאד לאשתו, כיבד אותה, פינק אותו ונתן לה מקום בקשר. היא, לעומת זאת, באה מבית שבו השפילו ודרסו אותה. האמא שתלטנית והאבא שתקן וכנוע.

מהרגע שהם נישאו, לאשתו לא הייתה דעה. כל דבר קטן היא נשענה עליו. הוא ניסה לעזור לה להיות בעלת דעה עצמית ולסמוך על עצמה אך היא נזקקה לו בצורה מוגזמת, קשורה לאמא שלה בצורה לא בריאה ומשתפת אותה בכל פרט מחייהם.

לפני מספר שנים, ואחרי שהם כבר החלו להשיא חלק מילדיהם, הוא שכנע אותה לקבל עזרה.

האישה חיפשה אשת מקצוע ופנתה לטיפול.

בעלה מספר שהטיפול אכן עזר לה להיות בטוחה יותר, לסמוך על עצמה, להפסיק להתייעץ איתו בכל עניין ולקחת אחריות על הבית ועל עצמה, אלא שבשלב מסוים היא הפכה לתוקפנית ואגרסיבית והאשימה אותו שהוא במשך כל השנים ניצל את תמימותה, אילץ אותה לעשות את רצונו, לא שאל לדעתה ורמס אותה.

כשהעמקתי עם הבעל, הוא טען שוב ושוב שלא היה דבר מכל זה, והוא זה שניסה לעזור לה להתחזק ולהפסיק להישען עליו או על אמא שלו.

כרגע הזוג עומד בשלב בו הגבר עזב את הבית ושניהם מדברים דרך עורכי דין, בדרך לגירושין.

אין לי קשר עם האישה אך ברור לי לגמרי שהיא קיבלה הכוונה לא נכונה, ובאותה נשימה גם ברור לי שיש לבעל איזשהו חלק בתוך הסיפור הזה. בירור עמוק יותר העלה שהוא נוטה להתפרצויות זעם ולתגובות לא פרופורציונליות, ועדיין, זה לא מסביר את השינוי שאשתו עברה.

הפניתי אותו לאיש מקצוע שיעזור לו בעניין הזה וכן בתהליך מול אשתו, מתוך תקווה למנוע את הגירושין במידת האפשר, כי אין סיבה שאישה שהתחזקה באופן לא מידתי תגלה מאוחר מידי שהיא עברה מקצה אחד לא בריא לקצה שני לא בריא, ושלפני שחותכים הכל כדאי לבדוק את האמצע.

מקרה זה הוא דוגמא לאישה שמגיעה לנישואים כשהיא מרגישה חסרת ערך, זקוקה להוכיח את עצמה שוב ושוב, לפעמים נותנת לאחרים את צרכיהם גם על חשבונה, מה שגורם לה לכעס גדול ותחושת ניצול מתמשכת, גם אם בפועל בעלה ממש לא מתנהג בצורה פוגענית או דורסנית. אלא שבעקבות סיפור חייה ודפוסי ההתנהגות האוטומטיים שלה היא חווה השפלה גם במקומות בהם אף אחד לא משפיל אותה.

כשאישה כזו עוברת תהליך נכון, היא הופכת להיות בטוחה בעצמה, מודעת לצרכיה ומאפשרת אותם לעצמה מבלי לפגוע בבעלה ובילדיה ("עכשיו חזרתי מהעבודה. קודם כל אני אשב לאכול, אנוח מעט, ואז אשמח לשוחח איתך על כל העניינים שצריכים טיפול"). היא מסוגלת להתמודד טוב יותר עם חיי היום-יום, לא קורה לה שום דבר גם אם היא אמרה "לא" בזמן שרגילים שהיא אומרת "כן", והכל בסדר.

נשים כאלו יכבדו את עצמן, קודם כל, ודווקא ההכרה בעצמן ובזכויותיהן האנושיות יאפשרו להן להיות אימהות ובנות זוג רגועות ושמחות יותר.

אלא ששוב ושוב אני פוגשת דווקא בעלים שנשותיהם פנו לקבל עזרה מקצועית ובמקום להיות נשים מודעות לעצמן, בטוחות בעובדה שיש להן זכות קיום ושמחות יותר, הן הופכות לשתלטניות, אגרסיביות ותוקפניות. כן, כפשוטו. נשות המקצוע מפנות אצבע מאשימה אל הבעל ומדרבנות את האישה לפתוח חזית במקום לפתוח את המוגלה בתוך הקשר. ברוב המקרים זה לא אמור להיות ככה.

זו העצמה מסוכנת. זוהי העצמה על חשבון השני. זוהי העצמת הריחוק בין בני הזוג.

או נכון יותר להגיד: זו לא העצמה. זו מלחמה.

וזה נכון לשני הכיוונים, כי יש גם גברים שמגיעים מרקע מורכב והם מרצים את סביבתם כל הזמן, וכשהם לומדים להציב גבולות, להגיד "לא" ולהקשיב גם לצרכים שלהם, הם נתפסים על ידי הצד השני כאילו הם הפכו לאגואיסטים, מה שכמובן רחוק מלהיות נכון.

אפשרות נוספת להסלמה במערכות היחסים היא, כשלבעל יש סיבה טובה לחשוש מהעצמת האישה שלו, וברגע שהוא מרגיש שאשתו חזקה מעט יותר הוא גם מאיים שהוא יפסיק את הטיפול כי "המטפלת הזו משפיעה עליך רע" וממילא הוא בעל המאה ולכן גם בעל הדעה.

במה היא משפיעה רע? בזה שאישה למדה שהגוף שלה הוא… שלה, ופתאום היא יכולה להגיד "לא" לבעלה במצבים בהם הוא ממש חושק בה אבל לה זה לא מתאים, או כשהיא מבקשת לצאת עם חברות בזמן שלבעלה נח לנתק אותה מהן, או כשהיא מדברת על רצון ללמוד משהו אבל בעלה מסביר לה שאלו סתם ג'וקים שהיא מקבלת מהרחוב ועוד.

לא פעם יתברר במהלך הטיפול כי הגבר חי חיים של שייח': עושה מה שבא לו ומתייחס לאשתו יפה כל עוד היא משרתת אותו ונותנת לו את כל מה שהוא צריך ורוצה. מתאים לו שהיא תיהיה חזקה מול הילדים, ולא תקרא לו כששוב היא חסרת אונים במריבות שלהם, למשל. אבל לא חזקה מולו!

לא מזמן הייתה אצלי באבחון אישה שבעלה ניהל חיים כפולים בידיעתה. היא מחתה על כך והוא הסביר שאין לה זכות להתלונן כי זה לא על חשבונה. הוא אוהב אותה, יש לה הכל ממנו, הוא עוזר בהשכבת הילדים, מסיע אותה לאן שהיא צריכה, קונה לה מה שהיא אוהבת… אז אין לה זכות להגיד לו מה לעשות.

בהמשך התברר עוד, שבתוך כל ה"אני עושה הכל בשבילך", הוא עושה בעיקר מה שטוב לו, ועוזר לה כדי להשתיק אותה, כפשוטו.

מסתבר שהוא לא מקשיב לה ואף פעם לא פנוי אליה. הוא מסיע אותה לאן שהיא צריכה כי כך הוא יודע בדיוק לאן היא הולכת ובכל פעם שהיא מרגישה מעט טוב עם עצמה הוא דואג להקטין אותה.

ובמקביל, הוא ממשיך לנהל מערכות יחסים נוספות.

הוא, אגב, איים עליה יותר מפעם אחת שיפסיק טיפול שהיא התחילה כשהיא הפכה להיות חזקה יותר ממה שהתאים לו.

והוא אכן עשה את זה.

הפניתי אותה לאשת מקצוע במרכז שלי, והפעם, אני מקווה, היא תלמד להיות חזקה באמת, מבפנים, ולעמוד מולו באופן מכובד אך ברור, כשקודם ברור לה שיש לה זכות להטיל וטו על חלקים בהתנהלותו, ושיש לו חובה להתחשב בדעתה. היא תדרוש לקבל שותפות בחשבון בבנק והוא לא יוכל לאיים עליה בהפסקת תהליך טיפול בשום צורה.

וכן, הוא יבין שיש מחיר להתנהלות שלו ונגמר הסיפור לעשות רק מה שבא לו בזמן שהוא עוצר אותה מלהתפתח ולהיות עצמאית, אך כל זה בצורה מכובדת וראויה.

לעניין השאלה: האם לא מסוכן שהמטפל שומע רק צד אחד ואין מקום להשמיע את הצד השני?

אכן, כשאדם הולך לטיפול הוא מביא את הצד שלו, כפי שהדברים נראים ומרגישים מבחינתו, ואין ספק שאלו תחושות סובייקטיביות.

יחד עם זה, איש מקצוע טוב רואה תמיד את בן הזוג ולוקח אותו בחשבון, גם כשהוא לא נוכח בפגישה.

פעמים רבות אני אומרת ללקוחה שלי: "ואם בעלך היה כאן, מה הוא היה אומר? איך הוא היה רואה את הדברים?" ולא פעם אני משחקת את הצד שלו כדי לאפשר תמונה יותר נכונה של הקשר הזוגי במקום שבו הלקוחה מרגישה בטוחה ומוגנת.

בכל מקרה, במידה וכל אחד מקבל עזרה, גם אם היא בנפרד, כל אחד ילמד להסתכל פנימה אל תוך עצמו, במקום להסתכל החוצה ולהאשים את אשתו ואולי את כל העולם.

בתהליך מקצועי האדם לומד להכיל את עצמו טוב יותר, להביע את תחושותיו בצורה בריאה עם יכולת לראות גם הקושי והכאב של האחר, כולל את אשתו. זה לכשעצמו שינוי ענק וכבר מאפשר שיח ממקום אחר לגמרי.

לסיכום:

זוגיות זה לא סתם מילה. זו מחויבות הדדית של שני אנשים שבחרו (או הוריהם בחרו) אחד בשני והתחייבו לרצות להיטיב עם השני.

יחד עם זה, העובדה שהם הפכו לזוג לא מאפשרת לאף אחד מהצדדים לרמוס או להשפיל את הצד השני.

כשתהליך נעשה בצורה נכונה, הכח אמור להיות חיובי ומקדם ולא שלילי ומחרב, מלבד מקרים קיצוניים בהם אחד מהצדדים נדרש להפעיל אגרופים כדי לשמור על חייו.

זכרי:

העצמה היא אמצעי. היא לא מטרה.

העצמה נכונה מאפשרת מערכות יחסים טובות יותר, רגועות יותר, ועם גבולות נכונים ובריאים.

ובכל מקרה, נכון ומומלץ לעבור תהליך מקביל, כשכל אחד לומד לראות את הקשיים שלו ואת ההשפעה שלהם על הקשר הזוגי, משפר אותם ומבין טוב יותר את הצד השני שעובר תהליך דומה.

איתך, בכח הנכון והטוב

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי