שמחות *בלב שמח*

אף פעם לא באמת הבנתי מה זה אומר "שמחות בלב שמח".

ברור שאם יש שמחה אז שמחים, לא?

ואם שמחים, אז מרגישים שמחה בלב, לא?

ובכן, פעמיים "לא".

היום אני יודעת מה זה להתכונן לשמחה בלב שיש בו עוד הרבה דברים, חוץ משמחה.

בחמישי האחרון חגגתי לבן הבכור והיחיד שלי (אחריו 3 בנות) בר מצווה, אחת מתוך 2 שהוא אמור לחגוג: אחד שלי ואחד של אבא שלו.

כל ההכנות לבר המצווה התנהלו בלב כבד, בדחיית מה שאפשר, בבריחה מהצורך להרים טלפונים ולהזיז את מה שצריך להזיז.

זו פעם ראשונה בחיי שאני מרימה אירוע כזה. האירועים שהיו קודם לכן הסתכמו בברית שבעלי דאז טיפל, ובקידוש בשבת לבנות.

וזהו.

מעולם לא שיערתי מה זה להרים אירוע כמו בר מצווה, שזה אפילו לא מתקרב לאירוע כמו חתונה, למשל.

כשהגעתי לשמחות, אף פעם לא הערכתי את האוכל שאכלתי, לא הבחנתי אם הצלחות הן מחד פעמי או מזכוכית, אם השתיה היא של פפסי או של קוקה קולה, אם הגישו כבד או בלינצ'עס.

אף פעם לא תהיתי מה נדרש מבעלי השמחה כדי להרים בר.

לא חשבתי על הפרטים הקטנים, שכוללים: שמלה, נעליים וגרביונים תואמות, תכשיט לכל ילדה.

לא שיערתי כמה שעות נדרשות כדי להיערך לאירוע ביום עצמו, ושמאפרת ומסרקת אמורות להגיע כמה שעות לפני האירוע.

הכל היה לי מובן מאליו.

ופתאום אני קולטת שמחיר של הגשה בצלחות זכוכית/קרמיקה מקפיץ את מחיר המנה בכ 12 ₪ לאדם!

שאם את רוצה שאנשים יאכלו מנה משביע יותר מבלינצ'עס, את צריכה לשלם בין 15 ל 20 ₪ נוספים על כל מנה!

שכל מלצר עולה כסף, ושצריך להשאיר טיפ.

שאם את מזמינה קייטרינג מחוץ לעיר, המחיר של ההובלה מזניק את עלות המנות, שלא לדבר אם מדובר בהובלה של סטים מזכוכית לעומת סטים של חד פעמי.

מלא מלא מלא פרטים קטנים וגדולים שפתאום הופכים למאד מאד משמעותיים במחיר הסופי.

פתאום הבנתי שלעשות שמחה באולם (לעומת שמחה בבית) זה מבצע של ממש.

ובמבצע הזה הייתי רק אני, בלי בעל לשתף, לברר, לחשוב ביחד, להתלבט, לחלוק את העול ולהכין רשימות של מוזמנים.

אחיותיי וגיסותיי היו איתי כל הזמן. שאלו איך אני מסתדרת, מה אני צריכה. שאלתי אותן שאלות של מישהי שלא מבינה מה זה אירוע כזה, ולכולן יש ב"ה נסיון רב עם בר מצוות בפרט ועם שמחות בכלל.

בכל ההכנות לאירוע הרגשתי חיבוק ענק מהמשפחה שלי. זה לא שהם לא חיבקו, אלא שהפעם זה הרגיש אחרת לגמרי.

כולם התגייסו, התעניינו, הציעו, ביררו והשתתפו איתי. חוויתי ממש חוויה מתקנת שריגשה אותי כל כך.

טובי שלי מאד דאג מי יעזור לו באירוע, מי יכוון אותו, מי יגיד לו מה עושים.

אחיין אהוב במיוחד לקח חסות על הבן שלי, שזקוק ליד מכוונת ולמישהו להישען עליו באירוע שכל כך חדש לו, ובאין אבא צריך מישהו מתאים אחר. הבן שלי בחר בו, והאחיין שלי גרם לנו להרגיש כאילו עשינו לו טובה של ממש שיש לו את הזכות לקבל את התפקיד הזה. מה שנקרא, לפעמים ה"איך" חשוב יותר מה"מה".

יום לפני הבר מצוה התקשרה חברה שלי לוודא שאני זוכרת להביא 2 פמוטים.

מה פמוטים? לא הבנתי. "נהוג שבכל שמחה יהיו 2 נרות בשולחן הכבוד".

הוספתי לרשימה.

"וסכין לחלה יש לך?"

"למה צריך סכין? יש חלות אישיות לכל אחד"

"לחתן הבר מצווה מביאים חלה גדולה"

אוקי, עוד משהו להזמין, עוד משהו לדאוג לו.

ככה, כמו תינוק שלומד ללכת, למדתי כל יום משהו חדש.

עד יום ראשון של לפני האירוע לא היה לי קייטרינג (כתבתי על זה בפוסט הקודם של שבוע שעבר).

סירבתי לעבור את התקציב שקבעתי, וגם סירבתי להגיש אוכל בחד פעמי. הבנתי שלהזמין קייטרינג מחוצלעיר ייקר את הכל ולכן צריך קייטרינג מירושלים. התעקשתי לשדרג את המנה הראשונה כי אני מכירה את המשפחה שלי, שהם אוהבי כבד.

ביום ראשון בבוקר קיבלתי טלפונים של משפחה וחברות: "דבורי, את חייבת לסגור עם קייטרינג" ובמקום זה, יצאתי לסידורים.

איפשהו בשעות הצהריים המוקדמות מתקשרת אלי מישהי:

"שלום, קוראים לי אתי כהן. קראתי את הפוסט שלך. יש לי קייטרינג, בד"ץ, ואני מירושלים. תגידי לי מה את רוצה ואני עושה לך את הקייטרינג".

ככה.

הייתי באמצע לשלם על מעטפות שקניתי בשביל לשים לכל הספקים את הכסף שמגיע להם בסוף האירוע.

"תשלחי לי תפריט ונראה".

"לא צריך תפריט. תגידי מה את רוצה וזה יהיה התפריט".

לרגע שאלתי את עצמי אם ללכת על זה, כי לכי תדעי מי זו בכלל, או לסגור את הטלפון, ואז עלתה בתוכי מחשבה: "הקב"ה רוצה לעזור לך! ראה שקשה לך. התפללת שהכל יילך בקלות. רק אל תפריעי".

תוך 10 דקות מתחילת השיחה כבר היה תפריט במחיר שאני מוכנה לשלם, כולל הכל בכל מכל כל. כל הדברים שלא הסכמתי להתפשר עליהם בשום אופן היו כלולים בפנים.

התקשרתי מיד לאחיינית וחברה קרובות שאם לא הן, לא היה בר מצווה, כי הן ישבו לי על הראש ודחקו בי להזיז דברים ולקחו על עצמן כל מה שאפשר כדי לקדם עניינים, כדי להגיד להם ש:

אני לא נורמלית, כי הזמנתי קייטרינג ממישהי שאני לא מכירה, לא שמעתי עליה ואין לי מושג אם אני עושה טעות נוראית.
שלמרות סעיף 1 – יש קייטרינג, ובדיוק מה שרציתי (לפחות ממה ששמעתי בטלפון) ושהן יכולות להירגע.
הן שמחו איתי מאד ודרשו התקדמות בשאר הסעיפים.

הן דאגו לי לשמות של אורגניסטים, צלמים, מאפרות ומישהי לתסרוקת לבנות. ואף עשו כמה טלפונים לברר מחירים כדי לחסוך לי את הזמן הזה.

הלכתי תמיד על ההצעה הכי זולה כי הבטחתי לעצמי שלא אכנס למינוס בשום צורה ואופן בגלל אירוע בר מצווה. ויהי מה.

כולם חשבו שאני, כמובן, משוגעת. אבל כאמור, זה לא חדש.

לבנות הקטנות שלי קניתי בגדים יפים אבל כאלו שמתאימים לכל שבת, ונעליים תואמות.

עם לאה היה לא פשוט. לא מצאתי לה בגד בשום חנות. המידה שלה לא פשוטה וגם מבנה הגוף, וביחד זה על גבול הבלתי אפשרי למצוא לה בגד שיהיה מתאים לגיל שלה (רק בת 11), ולמבנה הגוף שדורש גזרות מאד מסוימות.

היא רצתה את הבגד שיהיה בבר המצווה שאבא שלה עושה, שנתפר על ידי תופרת שאביה בחר, אבל כשראיתי את התמונה הבנתי שאין סיכוי שהיא מגיעה עם בגד כזה לבר המצווה שלי.

ביום ראשון בבוקר הלכתי עם חברה שלי, אסתי, שהיא גם תופרת בחסד עליון, לקנות בדים.

בצהריים לאה חזרה מבית הספר ישירות אליה כדי שהיא תיקח מידות.

ביום רביעי היו 2 שמלות מוכנות ללאה, והיא רק צריכה לבחור מה היא הכי רוצה.

אין לתאר את השמחה שלה ושלי, כי מתוך כל ההתארגנות לבר המצווה, החלק של הבגד בשביל לאה היה הכי כבד ומורכב.

לגביי, לא הרגשתי צורך לקנות בגד חדש. ממילא אני כמעט לא משתמשת בבגדי שבת, וקניתי לפני חצי שנה שמלה מהממת, ואין שום מקום בתורה שכתוב שחייבים לקנות בגד חדש לבר מצווה.

גם נעליים מהממות היו לי.

וגם תכשיטים שאני משתמש בהם המון ונהנית מהם.

כולם לא הבינו למה אני לא "מפרגנת" לעצמי, והייתי צריכה להסביר שאני לא קונה, לא משום שאני לא מפרגנת, אלא כי אני פשוט לא צריכה.

תמיד הייתי כזו, עושה מה שמתאים לי ולא מה שמתאים לאחרים.

פינקתי את עצמי בפאה חדשה. כבר מזמן הייתי צריכה כזו אבל לא העזתי לחלום על רכישה יקרה בסדר גודל כזה, ובעקבות כמה ניסים מופלאים שקרו לי בחודש של לפני הבר מצווה שגרמו לי לראות בחוש שהקב"ה מפרנס, ורק הוא, ואין לי שום צורך לתת לו רעיונות כי הוא יותר יצירתי ממני, הבנתי שהקב"ה רוצה שאני אתארגן בכיף ואקנה כל מה שצריך, כולל פאה, ובחרתי לרכוש אותה מאחיינית שלי, חני רובינשטיין, שמאז ומעולם הייתה מוכשרת בכל מה שהיא נגעה בו, וכבר כמה שנים שיש לה סלון פאות עם ייצור פאות ותוספות שיער באיכות גבוהה. וכיוון שהיא אחיינית שלי, אז ברור שיש לי פרוטקציה והיא תקתקה את הפאה שלי.

יום לפני בר המצווה חשבתי שאם יש משהו שאני באמת באמת רוצה אבל לא מפרגנת לעצמי זה מסגרת שווה של משקפיים, שהם חלק ממני ואני לא יכולה בלעדיהם.

תמיד קניתי מסגרות של "בערך" כי זה מה שהיה בתקציב הדל, ואולי לכבוד בר המצווה זו הזדמנות להתפרגן עוד קצת.

יומיים לפני בר המצווה אחותי התקשרה ואמרה שכל האחיות והגיסות רוצות לקנות לי משהו שווה במחיר שווה, והיא התבקשה לברר איתי מה אני רוצה.

אמרתי לה שאני חולמת על מסגרת למשקפיים, כזו שהיא תכשיט, ואם זה אפשרי, המתנה שלהן תעזור לי לממן את הפירגון הזה.

וככה, יומיים לפני בר המצווה הלכתי לאופטיקה ואמרתי לעצמי: כן-כן, לא-לא. בקלות. או שאני מוצאת ברגע או שאני מוותרת על הרעיון.

מצאתי.

ברגע.

בדיוק מה שרציתי במחיר שבחיים לא הייתי מעיזה לקנות סתם כך. מותרות של ממש.

אבל יכולתי כי ה' רצה. כי הוא הגיש לי את כל הכסף שהייתי צריכה לבר המצווה בדרכים מופלאות.

קיבלתי מתנה מהמשפחה שלי ועוד דודה נדירה אמרה שהיא תביא לבר מצווה מתנה בסכום מסוים רק בשבילי.

וככה, תוך שעה, יצאתי עם משקפיים מהממות (לטעמי) וחדשות.

רק אז התחלתי להתרגש מהאירוע. קודם לכן הוא היה רק עול, ועכשיו הוא גם נהיה משהו שאני מצפה לו.

כשאחת האחיות הבינה שאני צריכה גם בר (מכל מיני סיבות שזה לא המקום לפרטן) היא הציעה שכל אחות וגיסה יכינו רק עוגה אחת, וככה אוכל לחסוך בהוצאות. בדיעבד, זה היה רעיון חכם מאד שהיה לו גם ביטוי בחשבון הבנק.

ברור לי שלכולן היה נח פשוט להגיע כמו אורחות ולא לטרוח. ובכל זאת, הן טרחו.

ביומיים שנותרו, אחיינית שלי וחברה שלי (דסי ואסתי) לקחו על עצמם את עניין הבר ושחררו אותי ממנו לאלתר.

שתיהן אוהבות עיצובים ויופי, שתיהן גם מבינות בזה, לשתיהן טעם מדהים (ויקר, ה' ישמור), ושתיהן לא ויתרו שיהיה הכי יפה שיש.

נתתי תקציב, הזמנתי מעט פטיפורים ושחררתי.

מסתבר, שאת הכלים לבר ולמרכזי השולחן הן כמובן השיגו בחינם מאיזה מקום, ואת הפרחים המדהימים הן קיבלו בחינם ממעצב אירועים שהשתמש בהם לאירוע באחד הימים ובמקום לזרוק לפח הן הלכו לקחת מהאולם את הפרחים, שרובם נשארו כחדשים ממש לאירוע שלי.

אחיינית אחרת טיפלה בפרחים. זרקה את אלו שנבלו וריכזה את אלו שנשארו יפים.

אני הלכתי לקנות פירות ושלחתי אליה, והיא חתכה את הכל לקוביות קטנות.

אסתי קנתה את הכוסות לפירות, הנרות ומה שצריך לבר.

יומיים לפני הבר מצוה קלטתי שצריך להביא איזה ליקר או משקה אלכוהולי כמקובל, ואין לי שמץ של מושג מה מתאים לגברים. פניתי לאחד האחיינים שלי שאמר שהוא לוקח את זה על עצמו ושאוריד את זה מהרשימה שלי. ואם יש עוד משהו שאני צריכה, אז שאגיד.

המרחק של האולם מהבית שלי הוא של 5 דקות מהירות ו – 7 דקות בהילוך איטי, אז הלכנו, טובי, הבנות ואני, ברגל.

ליד האולם יש את ה"ציון" של 2 אדמור"י גור שנקברו שם.

נכנסתי עם הילדים ואמרנו ביחד 'מזמור לתודה' בקול. כשיצאנו, הסברתי להם שאנחנו בדרך לשמחה גדולה ויש לנו כל מה שאנחנו צריכים ורוצים: בגדים חדשים ויפים, תסרוקות מדהימות שהילדות כל כך רצו, תכשיטים חדשים, נעליים חדשות ומשפחה גדולה שתבוא לשמוח איתנו היום. זה לא מובן מאליו ומגיע להקב"ה תודה גדולה על זה.

הגעתי עם הילדים לאולם, שהיה עירום לגמרי. רק ריצפה וקירות.

לא יכולתי לדמיין שהוא יצליח להיראות כמו אולם אמיתי.

תוך דקות הגיע צוות המלצרים והאחראית על הקייטרינג והסתערו על האולם: שולחנות, כסאות, מפות, כלים…

בזמן שהילדים ואני הצטלמנו בצד, הם הפכו את החלל הריק לחלל יפהפה.

לאט לאט ראיתי איך האירוע הזה הולך להיות משהו שלא העזתי אפילו לצפות לו.

בין לבין אסתי נכנסה עם עוגה לא נורמלית בגובה לא שפוי עם ציפוי מדהים בשביל לפנק את טובי עוד קצת.

שניה אחרי שראינו את העוגה היא עפה והתהפכה על הראש.

כל התפילין משוקולד הפכו לעיסה לא ברורה ובמקומות מסוימים הקרם איבד מצורתו.

באותה שניה אמרתי בקול: "תודה ה', שזה יהיה עוגמת הנפש היחידה שלנו באירוע הזה".

אסתי התבאסה מאד (ובצדק!) אבל לא אישה כמותה תאבד עשתונות. היא מיהרה למטבח והחזירה לה את צורתה היפה (בלי התפילין, נו, אז מה).

ומאותו רגע לא היה לנו אפילו שניה אחת של צער או עוגמת נפש!

אין לי מילים בכלל לתאר את האירוע המטורף שקם לנגד עיניי.

אין לתאר את הפידבקים של האורחים שהגיעו, על הכל, כולל הכל.

היה אירוע נדיר לכל הדעות ובכל הקטגוריות. כמה רמות מעל אירוע שמקובל אצלינו, ומבטיחה שלא חלמתי שזה מה שיקרה.

האוכל היה לא מהעולם הזה בנראות, בשפע, בטעם.

השירות של המלצרים היה וואו. וואו זו מילה עדינה.

הכלים על השולחנות, מרכזי השולחן, הפרחים… העיפו את הכל בכמה רמות מעל.

הבר… אמאל'ה! המשפחה שלי הייתה בהלם!

הצלם היה סבלני, חייכן ואדיב בצורה בלתי רגילה. הילדים שלי לא תמיד שיתפו פעולה והוא, בנחת, בסבלנות, הלך איתם בקצב שלהם והצליח להוציא תמונות מדהימות (חמישי בערב בר מצווה ומוצ"ש כל התמונות אצלי בג'מבו מייל!)

האורגניסט, ששמש התלבטתי אם צריך בכלל ובסוף הבנתי שלאור המציאות של שמחה לא שלמה חשוב שיהיה משהו ש'יעזור' לשמח. ובכן, הוא היה מדהים, ניגן ושר, הרקיד את כולם ועשה שמח באמת. מזל שלא ויתרתי עליו.

האורחים. איזה אורחים! מכל קצוות הארץ הגיעו בני משפחה שבאופן רגיל לא נוהגים להגיע לבר מצוות מטעמי טירחה ועבודה למחרת, אבל הפעם, כולם התייצבו.

האחיינים שלי, שכבר 'הזדקנו' ובשנים האחרונות רוקדים 'בקושי' בחתונות, רקדו במרץ, והאורגניסט לא ריחם עליהם והשאיר אותם על הרגליים עוד ועוד.

חברות שלא פגשתי למעלה מ 10 שנים ושהיו איתי בשנים הקשות של לפני הנישואים השניים, ראו אותי מקימה בית שני ועוד זכרו את הולדת טובי, התאמצו להגיע מכל קצוות הארץ. הן הבינו את גודל הרגע של הערב הזה בשבילי.

טובי היה נראה… טוב, אין לי מילים לתאר בכלל. (כן, אני שמה לב שיותר מידי אין לי מילים הפעם).

הבנות שלי היו נראות מהמם.

ואני הרגשתי הכי יפה בעולם, אמא גאה לילד מדהים, ברגע מאד משמעותי בחייו ובחיינו כמשפחה. (במיוחד כשאין אבא, נוכחות של בחור מעל גיל 13 עושה הבדל גדול בבית).

כשאבא שלי הובל לאולם על ידי המטפל שלו, הסתכלתי עליו ואמרתי לו: "לרגע הזה התפללתי 13 שנים! שאתה תיהיה איתנו בבר מצווה של טובי!"

ורק מי שעוקב אחרי הפוסטים שלי, יודע, שהסיכוי שזה יקרה היה פחות מאפסי.

גיסתי הזכירה לי שלפני שנתיים, כשכבר הייתי פרודה ואבא שלי היה במצב לא פשוט, ישבנו סביב שולחן ליל הסדר, וביקשתי מאבא שלי לאפיקומן שיזכה להיות איתנו בבר מצווה של טובי שלי.

והוא היה. טובי אמר שהוא לא הוריד ממנו את העיניים לכל אורך הערב.

כשרקדתי עם אמא שלי נחנקתי מדמעות. גם היא לא האמינה שהיא תגיע לרגע הזה. לא ככה.

לכל אורך האירוע לא הפסקתי למלמל "תודה" להקב"ה שזיכה אותנו לאירוע מיוחד כל כך ששימח את הילד שלי והזכיר לכל מי שצריך כמה משפחה זה דבר חשוב.

מצאתי את עצמי אומרת תודה שוב ושוב.

כשעמדתי במחיצה וראיתי את הגברים רוקדים במלוא המרץ, ואבא שלי בכסא גלגלים נותן ידיים לטובי שרוקד מולו, התפרקתי.

לא יכולתי להכיל את הרגעים האלו.

ניצלתי את ההתפרקות לתפילה והודיה. מלא הודיה. כלום לא מובן מאליו במסלול החיים שלי.

בסיום האירוע, אחייניות שלי לקחו על עצמן לשנע את כל הכלים המטורפים שהן הביאו ואת כל המתנות והאוכל שנשאר לבית שלי.

כשהורדנו את הארגזים מהאוטו חלפה בי מחשבה על זה שאני אצטרך עכשיו ללכת מהכביש לבנין ואז לעלות את המדרגות ולרדת מליון פעם כשאני סוחבת ארגזים כבדים לבד. עוד לא סיימתי את המחשבה ואנחנו נתקלים בבעל המספרה שמתחת לבנין שלנו, שכמה שעות קודם לכן טובי הסתפר אצלו, עם עוד ספרים מהצוות, מתקרבים מולינו. הם ראו את הארגזים ובתוך רגע כל אחד מהם הרים ארגז והלך לכיוון הבנין.

אפילו ארגז אחד לא סחבתי. הם הרימו הכל בשניות.

הסתכלתי לשמים ואמרתי שוב 'תודה' על זה שהקב"ה דואג לי בכל הפרטים, גם בכאלו שלא ידעתי לבקש עליהם.

נכנסנו הביתה.

טובי היה בעננים. מאושר כמו שלא ראיתי אותו בחיים.

השכבתי את הבנות לישון והתפניתי אליו.

ישבנו הוא ואני בסלון והוא התחיל לפתוח את המתנות.

ובכן, במגזר שלי, בקהילה שלי, במשפחה שלי, אין כמות כזו של מתנות בבר מצווה, נקודה (אלא אם מדובר במשפחה של מליינים ושם הכללים אחרים).

פינקו אותו כמו שצריך.

הוא לא ידע מה לעשות עם כל השפע הזה!

"את יודעת, אמא, שווה להיות ילד להורים גרושים. הרגשתי שהתאמצו בשבילי" הוא אמר בחיוך ענק.

לפחות הוא רואה גם את הרווחים.

באופן מפתיע, פינקו גם אותי.

היו כמה אורחים ואורחות שהביאו מתנה לטובי והביאו גם מתנה בשבילי.

וזה היה מפתיע ממש.

אחר כך מצאנו את עצמינו יושבים בסלון ומדברים. סיפרתי לו למה הוא ילד כל כך מיוחד במשפחה שלי (כי אף אחד לא האמין שאי פעם אתחתן שוב עם חסיד 'משלנו' ואבנה משפחה חסידית למופת), ועל הדרך שעשיתי כדי לזכות בילד טהור כל כך ("אז אמא, מכרת את האוטו שלך לפני שהתחתנת עם אבא או כשהחלטת שאת חוזרת להיות חלק מהחסידות?"). (למי שלא ברור, אצלינו נשים לא נוהגות ואחד המחירים שהסכמתי לשלם היה להפסיק לנהוג. מחיר שכבד לי לא מעט אבל נעשה בבחירה מוחלטת ושלמה).

היו לו המון שאלות וגלשנו לעוד ועוד נושאים שביום יום אנחנו לא נוגעים בהם.

בשעה 3 בלילה הבהרתי שזהו. מישהו, כלומר, מישהי, צריכה לסדר את כל קופסאות האוכל שהקייטרינג ארז בשבילי, להקפיא את הפטיפורים ההיסטריים (כלומר, את מה שנשאר מהם) ולטפל בכאוס שנוצר במטבח עם כל הארגזים.

לפני שהוא הלך לישון, הוא אמר לי "אמא, תודה רבה על הערב הזה. זה היום הכי מאושר בחיי!"

האירוע תם, אבל הדיו ימשיכו ללכת איתנו כבודדים וכמשפחה.

לא מובן מאליו לזכות באירוע כזה.

בכלל לא.

תודה, ה', שנתת לי את המתנה הזו ושימחת את טובי שלי, את הבנות ואותי.

תודה על העוגמת נפש שהייתה בתחילת ההכנות לאירוע ועל הניסים שקרו ברגע שכנראה החלטת שמילאתי את המכסה של העוגמת נפש. ראיתי אותך כל הזמן, כשעוגת בר המצווה המטורפת שחברה שלי הכינה עפה על הריצפה ומתהפכת ומתפרקת, וכשבעלת הקייטרינג החליטה להתאבד על האירוע שלי.

שניהם ממך.

תודה על המשפחה המורחבת שלי, שכל כך היו איתי.

תודה על הילדים שלי, שמתמודדים עם המציאות של "ילדים להורים גרושים" למרות ועל אף. לפחות מידי פעם הם זוכים גם לקצת "רווחים" מהמציאות הלא פשוטה הזו.

תודה שלא יצאתי עם מינוס, גם לא של שקל, מהאירוע הזה.

מזל טוב לנו!

וזה המקום לפרגן לכל בעלי המקצוע שליוו אותנו, כדי שמי שתרצה – תוכל ליצור איתם קשר ולהבין למה הערב הזה היה מיוחד במינו

(אף אחד מהם לא ידע שיש לי קהל עוקבות גדול ושווה לו לתת לי שירות מעולה כדי שאפרסם אותו. הם פשוט עשו את זה מכל הלב ובלי שום אינטרס)

קייטרינג 'ליגה' של אתי כהן – שירות ויחס מדהימים. אוכל יוקרתי וטעים בכשרות מהודרת.  אין לה (עדיין) אתר. ניתן להשיג אותה במייל: 7188867@gmail.com ובנייד: 054.8453237

אורגניסט +שירה – פיני קוזלובסקי 050.412345

צלם – שלום בוגנים 054.5695759 אתר: https://www.shalombuganim.com/

פטיפורים – אפרת ליבפרוינד אתר https://efratlibfroind.co.il/

איפור שלי – חוי בארד נייד 053.3364000

שמלה שלי – חיותה בלארג' (חנויות בירושלים ובבני ברק) אתר https://hayuta-belarge.co.il/

שמלה של לאה – אסתי פשנדזה – מעצבת שמלות יוקרה 050.4109830

הלבשה תחתונה – מעין שטוב (סניף קינג ג'ורג') אתר https://maayan-stub.co.il

הפאה שלי – חני רובינשטיין GLC נייד: 058.7863828, אינסטגרם https://www.instagram.com/chani_rubinshtein_/

זהו, אני אחרי. מצרפת מעט תמונות ובקשקוש על פניו של הבן שלי, לבקשתו.

מקווה שלא שכחתי לפרגן למי שהיה חלק מהאירוע המדהים הזה.

תודה לכל מי שהיו איתי, כולל אתן, קוראותיי ועוקביי הקבועות.

איתך, גם בשמחות שלי