איך כוס תה אחת מספרת סיפור שלם

הם הגיעו לאבחון. ביחד, ועוד רגע, כל אחד מהם ייכנס לחוד.

יצאתי אל הלובי כדי להזמין אותם לחדרי.

"מי ראשון?" שאלתי

הם היו אדיבים זה לזה וכל אחד הציע שהשני ייכנס.

בסוף נכנסה האישה. לצורך הסיפור, נקרא לה: יהודית. (וסליחה, יהודית, שלא ביקשתי את רשותך לכתוב על האבחון שלך ושל בעלך. שיניתי המון פרטים והבאתי בעיקר את המסר. מקווה מאד שזה בסדר).

עדינה, אצילית, מתוקה.

שאלתי לפרטים האישיים, גיל, מס' ילדים, עיר מגורים. ככה, לפתוח מקום לשיח.

היא סיפרה על נישואים לא נעימים, על גבר שמאשים כל הזמן ומבקר אותה על כל צעד ושעל, על טונים גבוהים מידי וגם דברים שנזרקו פה ושם מצידו. היא הרחיבה עוד וסיפרה על סיטואציות כאלו ואחרות. הוא הלך למישהו והפסיק לזרוק חפצים. אבל כל השאר – נשאר.

הקשבתי פנימה, לסיפור שמתחת, לא לזה שהיא מספרת.

כן, סיפורים זה חשוב. אני תמיד מבקשת דוגמא, אבל לא כדי לשמוע מי אמר למי מה, אלא כדי להקשיב למה שמאחורי הסצנה.

היא סיפרה על השבת האחרונה. היא עמדה במטבח, גבה לכיוון הסלון. בעלה ישב על הספה, קרא משהו. הוא שאל אם היא תוכל להכין לו כוס תה. בוודאי היא ענתה, בכיף.

"רק אם לא קשה לך"

"בטח. אין בעיה. לא קשה בכלל"

היא הכינה לו את התה בשמחה, כמו שהוא אוהב, ככה סוכר, ככה מים, ככה תמצית.

ואז הוא אמר שאם אפשר רק לא לשכוח להעביר לכוס שניה, כדי שלא יהיה נחשב כאילו התה בושל בשבת. היא אמרה שהיא זוכרת שזה חשוב לו ועשתה זאת. היא הגישה לו את הכוס לסלון, והוא אמר תודה והוסיף שהוא מקווה שזה בסדר שהוא ביקש.

"בסדר גמור. אבל אתה, למה הפנים שלך ככה?"

"איך ככה?"

"עצבניות"

"אני? עצבני? מפיתום. לא עצבני בכלל. שמח מאד על התה. תודה!"

"אבל אתה כן עצבני. תגיד לי למה. מה עשיתי לא טוב?"

"עשית הכל מצוין. הכל טוב. באמת"

"לא נכון. לא הכל טוב. אני רואה עליך. תגיד לי!"

"אין לי מה להגיד. הכל בסדר אצלי"

"לא נכון. אני רואה עליך…"

הוא חטף עצבים. עזב את כוס התה. "לא הייתי צריך לבקש ממך! כל דבר את עושה סיפור". הטונים עלו מאד. "אמרתי לך שאני בסדר! עכשיו אני לא בסדר!!! די כבר איתך!" ונטש את הסלון בזעם.

מהר מאד הדמעות זלגו, הטישו בא לידי שימוש, גם כוס המים.

היה נדמה לי שכל מה שהיא מספרת עליו, מוכר לה ממקום אחר.

ביקשתי קצת לשמוע על אבא ואמא, על המיקום שלה בין האחים והאחיות, על הילדות שלה.

בלי לחפור, "מלמעלה".

היא סיפרה שהיא קרובה מאד לאבא, רחוקה מאד מאמא. ילדה הורית. מרצה. הו, כמה מרצה.

"ותגידי, כמה הרגשת מואשמת כילדה?"

"מסתומרת? כל הזמן"

"וכמה בעלך משחזר את ההתנהגות של אמא שלך אליך?"

היא שתקה. ושוב הדמעות פרצו מאליהן.

ההיסטוריה חוזרת.

סיכמתי מה שסיכמתי. חיכיתי שתירגע. אספתי את סיפור חייה לתמצית מזוקקת והגשתי לה אותו ברגישות ואמפתיה.

"זה בדיוק סיפור חיי" היא אמרה, כאילו היא צופה מן הצד בחיים שלה, מוגשים על מפית.

"ואת עייפה מהם" אמרתי.

"עייפה מאד. גמורה" היא ענתה.

"זה בסדר שנעצור ואוכל להכיר קצת את בעלך?"

היא יצאה. קמתי להביא כוס מים חדשה. תמיד יש כוס מים על השולחן. שיהיה.

הוא נכנס. גבוה, תמיר, חייכן.

"זה חדש לך להגיע לייעוץ?" שאלתי, מתחילה שיחה בעדינות, מגששת.

"לא. הייתי בעבר"

"ואיך זה הרגיש לך?"

"בסדר גמור. הבנתי שאסור לזרוק חפצים. שאין מקום להרים ידיים. עזר מאד ומיציתי".

המשכתי לשאול מה הביא אותו ומה הוא היה רוצה שיהיה אחרת.

הוא ישב מולי, גבו זקוף אבל הפנים עייפות.

"תקשיבי, אני גמור. לא יכול יותר. מותש מותש מותש מהזוגיות הזו. הכל לא בסדר. מה שאני עושה לא בסדר". והוא מתאר איך הוא רואה את הזוגיות.

"תגיד, היה איזשהו סיפור עם כוס תה בשבת האחרונה?"

"כן" הוא אמר, מופתע.

"אני יכולה לבקש שתספר לי אותו, איך אתה ראית את הדברים?"

"בטח".

והוא סיפר שאשתו הייתה במטבח והוא ישב בסלון והתחשק לו כוס תה.

הוא שאל אם זה בסדר לבקש כוס תה ממנה, והיא אמרה שבשמחה. "תראי, אני מקפיד מאד על מים רותחים מכוס שניה. אשתי פחות מקפידה. זה חשוב לי. אז ווידאתי שהיא זוכרת. וכבר שם היא התחילה להתעצבן. התחרטתי שביקשתי בכלל אבל ראיתי שהיא העבירה מהכוס הראשונה לשניה וקיוויתי לטוב. האווירה בבית הייתה טובה. הילדים היו רגועים. היה נעים. ואז היא ניגשה לסלון עם כוס התה ושאלה למה הפנים שלי כועסות. את האמת? לא כעסתי. הייתי ממש בטוב. אמרתי שאני לא כועס והיא הכריחה אותי להרגיש כועס. אני אומר לך. לא משנה מה אמרתי לה, היא טענה שאני כועס. שאלה שוב ושוב, דחקה אותי לקיר, דרשה לעת למה אני כועס בזמן שאני לא כועס. בסוף, את יודעת, רתחתי!"

אני שומעת את הסיפור כאילו מעולם לא שמעתי אותו, כי הוא אחר לגמרי.

שאלתי גם אותו על אמא ואבא, המיקום במשפחה. קצת היסטוריה.

סיכמתי את האופן בו אני רואה אותו. הוא הסכים עם כל מילה.

ואז ביקשתי שייכנסו שניהם ביחד לסיכום.

"אני רוצה לבקש מכם משהו חריג. עוד רגע אבקש מכל אחד מכם לספר סיפור קצר, והתנאי הוא שהשני שותק גם אם יהיה לו מאד מאד קשה. מבטיחה שאחר כך זה ישתלם".

הם מסכימים.

"יהודית, תוכלי בבקשה לספר את סיפור כוס התה של השבת האחרונה?"

שניהם מחייכים, מופתעים.

היא מסתכלת אלי שוב, לוודא שהיא שמעה טוב.

"כן, בבקשה". עודדתי.

היא סיפרה.

כבר אחרי המשפט השני הוא נדרך ובמשפט השלישי פתח את פיו להגיד משהו אבל סימנתי לו עם היד שהוא חייב לשמור על שקט. לכל אורך הסיפור הוא השתגע ואני הכרחתי אותו לשתוק. פניו האדימו, גופו נע ונד על הכסא. ידיו קפוצות.

ואני: שקט!

היא סיימה את הסיפור והסתכלה עליו. עוד רגע הוא יוצא מדעתו.

"עכשיו, בבקשה, אבקש שאתה תספר אותו מנקודת מבטך, וזה אומר, יהודית, שמרגע זה ועד לסיום הסיפור, את בדממה. וזה יהיה קשה".

היא מהנהנת. האסימון מתחיל ליפול.

והוא סיפר.

והיא קפצה שפתיים

ואז ידיים

ואני סימנתי לה שעכשיו זה התור שלו

והיא זזה על הכסא

והיא רותחת

ואני לא איפשרתי לה להוציא מילה

והוא סיים את הסיפור והסתכל עליה. והיא מזועזעת עד עמקי נשמתה.

ואז היא פרצה בבכי.

שוב טישו, שוב מים, שוב מילות הרגעה שלי.

"אתם מבינים מה הסיפור הזוגי שלכם?" שאלתי.

הם התחילו להבין.

אותו סיפור. אותה כוס תה.

אבל 2 פרשנויות אחרות כל כך.

וככה הם כבר כמה שנים.

הם קצת בהלם.

"תראו" אמרתי. "הקושי שלכם לא התחיל בזוגיות. הוא התחיל הרבה לפני זה".

"את, יהודית. רגילה להיות מואשמת ומבוקרת. לא משנה מה את עושה, תמיד יש את אמא שיהיה לה מה להגיד, איך לתקן, מה לשנות, ובקיצור: תרגישי שאת לא בסדר, שכועסים עליך, שעשית משהו לא נכון. ולכן, גם כשאת כל כך בסדר, את מפרשת את הצד השני כאילו הוא כועס עליך. את רגילה לזה. מה שקורה הוא, שגם כשרגוע ונעים בינכם את תמיד מרגישה שהוא מבקר אותך או רוצה לבקר אותך או נמנע מלבקר אותך ואז את דורשת תשובות גם כשאין שאלות, ומכריחה אותו להמציא רגשות לא נעימים כלפייך גם כשהכל בסדר. הוא בהתחלה רגוע ושליו, מסביר שהכל טוב, אבל את לא מאמינה לו וחושבת שהוא מתחמק כדי לא להסלים את האווירה, ואחרי דקות הכל מתלקח, והנה, הוא אכן זועם, ורק אז את מרגישה שהאמת יצאה אל האור, בעוד שהיא נוצרה בדיוק עכשיו"

היא מהנהנת. הוא מופתע.

"ואתה" פניתי לבעלה. "אתה צריך את השקט שלך. כל החיים דרשו ממך תשובות כאן ועכשיו. לחצו אותך להגיב, לעשות, לדבר. לא יכולת לסבול את זה. היית צריך שיניחו לך אבל אף פעם לא הניחו לך. גדלת בסיר לחץ וחלמת על בית רגוע ושליו. והנה, התחתנת ומצאת שכל מה שהכרת על סיר לחץ, זה כלום לעומת מה שנכנסת אליו. בכל רגע אתה נדרש לחייך ולשמוח אחרת הבעת פניך מתפרשת ככעס או איפוק, ובעוד אתה רק רוצה שקט, אתה נדרש לסדרת שאלות שדורשת ממך מענה מיידי, הרגע. זה מוציא אותך מאיזון".

הוא מהנהן. היא מופתעת.

"וכל זה עוד לפני שאמרתי מילה על הדרך בה אתה מביע את הכעס שלך…"

הם ישבו בשקט, בוהים זה בזה ואז בי.

"כמו שאמרתי, הבעיה שלכם נוצרה קודם. הזוגיות היא כר פורה להמשיך את ההתנהגויות הקודמות שאתם מכירים ורגילים בהם. לכן, אני רוצה להפריד את הטיפול בכם, כאשר אותך, יהודית, אני מפנה לאשת מקצוע שתעבוד איתך בדיוק על המקומות האלו, בהם את רק רוצה שכולם יאהבו אותך ויחייכו אליך ויפסיקו להאשים ולבקר אותך. ואותך אני אפנה למטפל שיעבוד איתך על הזעם הכבוש שנמצא בתוכך והדרכים הנכונות להביע אותו, וכמובן, על הרגעת סיר הלחץ הפנימי. אחרי שכל אחד מכם יטופל במה שהוא צריך, בלי קשר לזוגיות בכלל, תוכלו לעבור תהליך זוגי קצר, אם בכלל יהיה צורך".

הם הסכימו שזה הדבר הנכון, והבינו גם למה עד עכשיו הטיפולים הזוגיים אליהם הם הלכו – לא עבדו.

מאז עברו מספר חודשים.

יהודית התחילה תהליך אצלי. תהליך שעובד רק על סיפור חייה, בלי קשר לבעלה. תוך מס' שבועות חל שינוי בזוגיות. הבית נרגע, הקשר התהדק, יש יותר הקשבה והבנה ומקום אחד לשני. וגם עם הילדים נהיה קל יותר.

בעלה, לצערי, מסיבות שונות, עדיין לא התחיל טיפול, אבל זה ברור לו שיש דברים שאם הוא לא יעבוד עליהם, אשתו לא תוכל לעזור לו, והזוגיות שלהם תיפגע.

ובכל זאת, כל שינוי שהיא עושה ומשפיע על שניהם לטובה, מאפשר דרך חדשה.

זו הגישה שלי לטיפול בזוגיות. לא הזוגיות בבעיה, אלא קשיים לא מטופלים שהביא כל אחד מהצדדים הם המקור לעבודה. שם צריך לעשות שינוי.

ומי שעוד לא קראה את הטור שמסביר את הגישה שלי לעומק בנושא, מוזמנת לקרוא אותו כאן. (למה הפסקתי לקבל זוגות)

מזמינה כל אחת ואחד שקוראים את הפוסט הזה למצוא מה הם מביאים לזוגיות שלהם, שאם הם היו משנים רק קצת, יכול היה לשנות את כל המערך הזוגי, לטובה.

מוזמנים לכתוב לי מה גיליתם על עצמכם, מה אתם בוחרים לשנות ואיך זה יראה אחרי השינוי.

איתך, בחלק שלך שמשליך על הזוגיות

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי