האם אני כבר רוצה זוגיות? וכמה מילים חשובות על החיים בשניים

השבוע נזכה לאינספור חתונות בזכות התאריך המתוק – ט"ו באב, יום בו בנות ישראל יצאו לחולל בכרמים כדי למצוא את החצי השני שלהן.

 

בערב תשעה באב ממש התראיינתי לתכנית של חני ליפשיץ בערוץ הידברות. (כשהתכנית תעלה – אשמח לשלוח לך אותה).

לקראת סיום היא שאלה האם אני עדיין מאמינה בזוגיות, והאם אני רוצה זוגיות.

לא יכולתי לפרוש את כל משנתי בנושא כי גם ככה גלשנו מעבר לזמן ואוטוטו תשעה באב, אבל כאן אני יכולה להרחיב.

דקות ספורות לאחר מכן הורדנו מיקרופונים והמצלמה כבתה.

הצלם, שמעצם תפקידו היה נוכח בראיון, אמר לי שאולי לא כדאי שישדרו את החלק שאמרתי על הזוגיות כי "זה לא טוב למקצוע שלך. אמרת שאת גם מטפלת זוגית, לא? זה לא יראה טוב"

ובכן, לא איכפת לי איך זה יראה. איכפת לי מה ילמדו מזה.

 

והנה תשובותיי קצת יותר בהרחבה:

האם אני מאמינה בזוגיות בריאה, הדדית, יציבה, טובה?

חד משמעית – כן.

האם רבים זוכים לה?

חד משמעית – לא.

האם יש מה לעשות כדי להיות בזוגיות כזו?

חד משמעית – כן.

 

האם אני מעוניינת כרגע בזוגיות?

כן. שתדפוק לי בדלת, תגיע ארוזה בסרט מתנה. שלא תדרוש ממני כלום. למה לא?

אבל זו לא השאלה הנכונה.

השאלה הנכונה היא: האם אני פנויה ובשלה להיות בזוגיות?

והתשובה היא… לא.

ולמה לא?

כי כדי שזוגיות תיהיה הדדית וטובה היא דורשת: דורשת לתת מעצמך, להיות לפעמים במקום השני (כן, כן. ושאף אחד לא ימכור לך שאת תמיד במקום הראשון), לעגל פינות, להתחשב באחר, לפנות מקום לא רק בלב אלא גם בראש, בידיים, ובזמן שלך – למישהו אחר.

האם *היום* אני מוכנה לכל זה?

לא.

ממש לא.

היום אני לא מוכנה להוסיף לחיים שלי שום התחייבות לאף אחד.

לא מוכנה להתמסר לאף אחד. לא לפתוח את הלב שוב. לא לפנות מזמני ומכוחותיי.

אני לא שם כרגע. *בדגש על כרגע*.

זה נחמד שאני רוצה זוגיות. זה יותר נחמד שאני יודעת שאני לא פנויה אליה כרגע ולכן גם אומרת "לא" להצעות.

אני יודעת שזה זמני משום שהקב"ה טבע בנו את הרצון להיות בקשר זוגי. זהו אחד הצרכים הכי בסיסיים של בני האדם.

גם אחרי הגירושים הראשונים אמרתי שאני לעולם לא אתחתן יותר ואיזה פלא, 7 שנים אחרי עמדתי מתחת לחופה, מבחירה.

כלומר, הרצון הטבעי קיים, אבל יש תקופות שיש רצונות חזקים ממנו, כמו למשל הצורך שלי עכשיו בשקט, בלא להוסיף לחיים של עוד מחוייבויות.

וזוגיות היא מחוייבות של ממש!

מה שאנשים לא מבינים זה שזוגיות היא תוצאה של הרבה מאד פעולות שנדרשות מצד שני אנשים, ששונים במהותם ואפילו מנוגדים זה לזה.

זה שאת גרה עם מישהו וישנה איתו באותו החדר – לא אומר שאת בזוגיות.

זה שאתם הורים לילדים – לא הופך אתכם לזוג.

מה כן?

זה אומר שאתם נשואים. כלומר, עמדתם תחת החופה, הרב קידש אתכם, אחרי החתונה חזרתם לבית שבו אתם גרים ביחד ויש לכם חיים משותפים.

זה כל מה שזה.

כדי להיות במצב של זוגיות, צריך הרבה הרבה הרבה יותר מזה.

מהו מצב של זוגיות?

זהו מצב של שני אנשים שעד לפני רגע היו פרד, נפרדים, ובהחלטה משותפת בחרו להיות זוג. ביחד. בקשר.

לא ביחד באותו בית.

לא ביחד בשביל להביא ילדים.

לא ביחד כי חייבים.

לא ביחד כי 'כולם מתחתנים'.

אלא "ביחד" של רצון משותף לחלוק את החיים.

ולחלוק חיים זה לא כמו לגור עם שותפה.

זה לחלוק חלומות, לבבות, מחשבות, רגשות, קשיים, נסיונות, פחדים, קונפליקטים, שמחות, הצלחות, כאבים.

זה לעבור את החיים ביחד, בשותפות, בהרגשה שאת לא בד. שיש מישהו שנמצא איתך, שמחזיק לך את היד כשקשה, שיורד איתך לאדמה כשאת נופלת, ששמח איתך כשאת מצליחה, שמפרגן לך כשאת מתקדמת, שמחבק אותך כשאת בוכה, שכואב איתך כשאת עצובה.

ולא, אלו לא סיסמאות. אני לא אדם של סיסמאות.

כדי להיות במקום הזה צריך לבוא בגישה של 2.

לא של "אני ואתה" אלא "אנחנו".

אחד הדברים שעדיין אני לא מצליחה להשתחרר מהם גם אחרי 5 שנים מאז חתכתי את הנישואים עם הגרוש – שאני מדברת עדיין בשפה של "אנחנו" בדברים שקשורים לילדים.

אני זוכרת כמה הרגלתי את עצמי לחשוב ב"שניים" כשנישאתי, וכמה אני מזכירה לעצמי שכבר אין שניים, ולא תמיד מצליחה.

 

אני תמיד אומרת, שרווקות שבאות לקליניקה ועוברות איתי תהליך של הכנה לנישואים ומציאת זוגיות הן גיבורות שהן בסוף מוכנות להתחתן, וזה משום שאני לא עושה להן חיים קלים בכלל. אני מפריחה את כל הפנטזיות על נישואים, מנפצת את כל החלומות המוגזמים ומדברת בעיקר על העבודה שצריך לעשות.

ובתהליך הזה – הן עובדות.

עובדות בלשפר מערכות יחסים בחייהן כבר עכשיו, ולרוב על מערכת היחסים הכי מורכבת שלהן: אבא, אמא, אחות… כי השינוי לא יקרה מתחת לחופה, הוא צריך לקרות כבר עכשיו.

ואני יודעת, שכשהן יתחתנו – החיים שלהן יהיו קלים יותר כי הן באו מוכנות.

 

אחוזי הגירושים עולים.

אחוזי הקשרים הרעילים מתגלים.

אנחנו אשמים! את, אני, כולנו.

זה דור שרוצה הכל מיד ועכשיו. דור של תוצאות. דור של תענוגות. דור של סיפוק מהיר.

ובזוגיות אמיתית אין דבר מכל זה.

זוגיות היא תוצאה של דרך משותפת, תהליך ארוך, מסע של ממש, של שני אנשים זרים שבוחרים לעבור את המסע הזה ביחד, שנותנים יד אחד לשני בכל מחיר כדי שהשני יצליח במסע הזה.

קראי שוב:

שנותנים יד אחד לשני בכל מחיר כדי שהשני יצליח במסע הזה.

אם כל אחד רוצה שהשני יצליח – זה חייב להצליח.

 

זכיתי לראות בקליניקה אי אלו זוגות שעושים את הדרך והפכו להיות עוגן אמיתי אחד בשביל השני.

זכיתי לשמוע בעל שמדבר על אשתו מילים שגרמו לי כמעט לדמעות. וזו אישה שמטופלת אצלי ואני יודעת כמה היא מורכבת.

זכיתי לשמוע אי אלו נשים שסיפרו שהבעל שלהן הרים אותן מאשפתות ובזכותו הן מי שהן.

יש זוגות כאלו.

הרבה?

לא.

 

הכנה לזוגיות לא קורית בהדרכת כלות.

גם לא בשיעורים כאלו ואחרים בסמינר.

תסלחו לי, אבל הכנה לזוגיות מתחילה מהרגע שהתינוק שלך מתחיל להבין שהוא לא היחיד בעולם, ושלפעמים אמא לא תמיד פנויה להיות רק איתו, ושאבא לא קופץ מהספה בכל פיפס שלו. ואחר כך, כשהוא משחק ויש עוד ילד שרוצה את הבימבה, ובבית הספר, כשלכככככלללל הכיתה יש תיק מותג ומסתבר שזה רק ל 3 בנות מתוך 30 וכן הלאה.

זוגיות היא סך כל המיומנויות החברתיות שרכשת + היכולת להיות באינטימיות (תחושה עמוקה של קירבה, אמון והכרות פנימית בין בני זוג) הכוללת שלושה מרכיבים מרכזיים: קירבה רגשית, מגע פיזי ושיתוף אישי.

אלו דברים שצריך לתרגל.

ברור שהדוגמא הכי טובה היא לגדול בבית עם הורים אוהבים, שותפים, שמלמדים זוגיות מעצם התנהגותם, אולם לא כולם זוכים לראות את ההורים בזוגיות בריאה והדדית. ועדיין יש אפשרות לפתח אותה אם היא נלמדת בזמן, והזמן הוא הרבה לפני הנישואים.

 

מאז ומעולם הרגשתי עול כבד בחינוך ילדיי, כי הרגשתי שאני צריכה להכין אותם לחיים, עד שיום אחד המטפלת שלי אמרה, שהיא חושבת שאני סוחבת משקל כבד מאד על הכתפיים, כאילו עתיד ילדיי יושב שם, ואמרתי לה שזה לא "כאילו" אלא באמת. אני בהחלט חושבת שלהורים יש אחריות ענקית וחובה של ממש לדאוג ככל שהם יכולים להכין את ילדיהם לחיי נישואים.

מאז – המשקל על הכתפיים נשאר, והתווסף אליו תוספת לא פשוטה: הבחירה שלי להתגרש.

כגרושה, יש לי פחד גדול מאד על עתידם של ילדיי, ומתוך כך אני עומלת להכין אותם לחיים זוגיים טובים. עד כמה שהרגשתי חובה קודם לכן – מאז הגירושים זה הפך להיות משימת על.

לדוגמא, בשבת האחרונה הילדים היו אצל אבא שלהם ואני עשיתי את השבת לבד.

במוצאי השבת הבן שלי התקשר, כרגיל, וכתמיד, השאלה הראשונה היא: "מה שלומך, אמא? איך עברה עלייך השבת?"

ככה כשהוא מתקשר מהישיבה, בכל יום: "מה שלומך, אמא?"

רוב הבחורים שאני מכירה מתקשרים לעדכן בשלומם ולהתעניין רק במה שמעניין אותם, ואני לא יודעת כמה מהם שואלים מה שלום אמא או אבא שלהם, סתם, כי הם בני אדם.

עם כל הכבוד, הבן שלי לא למד את זה בשם מקום ולא עשה את זה מיוזמתו. אני לימדתי אותו שגם אני, אמא שלו, בן אדם, שראוי שידרשו בשלומו.

זו דוגמא קטנה וממש לא יחידה.

 

היכולת לפנות מקום לאדם נוסף היא לא יכולת מולדת. היא יכולת נרכשת.

כך רוב המיומנויות הנדרשות לחיי זוגיות.

מסגרת הנישואים, כאמור, הם ההכרח ההלכתי, אך הם לא מלמדים דבר על איכות הקשר, בעוד זוגיות הם הם הקשר בעצמו. ולכן, לא מספיק להתכונן לחתונה, לחגוג את רגע הנישואים ולקוות לטוב, אלא עלינו כהורים, כאנשי חינוך, להשקיע במיומנויות חברתיות, ביכולת להתחשב באחרים, להיות אמפטיים, להקשיב, לתת, יחד עם זה, לא לוותר על עצמינו, ובוודאי לא לאפשר מחיקה של האחר או שלנו. להציב גבולות ולעמוד בהם, לזהות כשמישהו פורץ את הגבולות שלנו, לפתח אסרטיביות, ויחד עם זה חמלה ומסירות.

הלוואי והיו תוכניות לימוד שמכשירות את הנערים והנערות לזוגיות תקינה, מבלי לקרוא לזה זוגיות, אלא כישורי חיים. כי אלו, אכן, כישורי חיים.

הלוואי ונשקיע ב'התפתחות עצמית' של ילדינו כמו שאנחנו משקיעים בבגדים לשבע ברכות.

הלוואי ונבין שיותר חשוב להשקיע כסף בלשלוח בחורה עם קושי בביטחון העצמי לטיפול מאשר בנדוניה שלה, להפנות בחור שמרוכז מידי בעצמו לטיפול מאשר להכין לו כסף לדירה.

 

זה תלוי בנו יותר ממה שאנחנו חושבים.

הלוואי ונזכה.

 

איתך, באמת של החיים