האנשים שהכי קשה לטפל בהם, הם האנשים שהכי זקוקים לטיפול

בחודש האחרון חלה תפנית שמרגשת אותי מאד.

אקרא לה חני, שם גנרי, קלאסי, שכיח, שיכול להיות כל אחת.

היא לא קוראת את הדיוורים שלי בוודאות, וגם אם כן, אני לא כותבת אף פרט מזהה עליה.

היא הלקוחה הכי מורכבת שהייתה לי אי פעם, ואני בתחום למעלה מ 15 שנים.

היא לא נראית ככה, גם הסיפור שהיא הביאה לא היה נשמע מורכב בכלל, אבל המפגש האנושי איתה קשוח מאד.

היא אומרת משהו, וכשאני משקפת אותו, כלומר, אומרת בדיוק את מה שהיא אמרה – היא סותרת אותי ואומרת שלא הבנתי.

הבנתי. דייקתי. אבל לשמוע מישהו אחר אומר משהו שקשה לך איתו – זה לא פשוט בכלל.

ברוב המפגשים היא הייתה זורקת איפשהו בתוך המפגש: "טוב, לך לא איכפת שאני לא מתקדמת כי את מקבלת על זה כסף"!

זה לא נעים לשמוע משפט כזה, בוודאי כשהוא לא נכון, גם אם אני באמת מקבלת כסף על כל פגישה איתה.

כשאני מצליחה לגעת באיזושהי נקודה עמוקה, היא אומרת "יופי. את מטפלת מעולה. בטח את עפה על עצמך עכשיו".

וגם "נו, לא סתם הגעתי אליך. אמרו שאת הכי טובה שיש. אני באה כדי לשמח אותך"…

בסוף כל פגישה היא זורקת את הכסף על השולחן, קמה במעין הפגנתיות ויוצאת בלי מילה.

 

לפעמים שאלתי את עצמי איך אני מחזיקה מעמד בתהליך הזה.

המפגש עם עוקצנות, דורסנות ותוקפנות מהסוג הזה היא לא פשוטה לאף אחד, בוודאי לא למישהי כמוני, שבמשך שנים חיה בסביבה כזו ובעבודה קשה מאד למדה להפסיק את הפוגענות הזו כלפיה.

הכי קל היה להגיד שאני לא יכולה לטפל בה, ויש לא מעט סיבות שיכולתי לציין, החל משקרים וכלה באמת עצמה. אני הרי לא חייבת לקבל כל אחת ואחד. זכותי לסנן.

אבל אני ידעתי: האנשים שהכי קשה לטפל בהם, הם האנשים שהכי זקוקים לטיפול.

הבטחתי לעצמי שאני אעבור את התהליך שאני צריכה לעבור בטיפול או בהדרכה כדי שהפגיעות שלי לא תפגע בפגיעות שלה. כדי שאוכל להישאר אשת מקצוע עניינית, מקצועית, מכבדת, מכילה, גם כשהיא שולפת ציפורניים ומנסה לשרוט אותי בכל הכח.

היה לי ברור – לא הרבה מסוגלים להכיל לקוחה כזו, וכיוון שכך, אני אעשה הכל, מה שהמסגרת המקצועית מאפשרת, כדי להצליח להיות האדם הנכון בשבילה.

 

ממפגש למפגש התגלו חלקים נוספים לא קלים שלה, שבתוכה, והיסטוריה שלמה שהיא שכחה.

לא הייתי צריכה הרבה זמן כדי להבין שהיא סובלת מטראומה התפתחותית, שהיא במצב נפשי קשה מאד, שהיא לא יודעת אפילו עד כמה המצב שלה קשה, ושהטיפול הזה הולך להיות ארוך ארוך, אם היא רק תסכים לעבור אותו.

לכל אורך התהליך, כשהיא הטיחה בי שאני לא עוזרת לה להתקדם, אמרתי לה שהיא תמיד יכולה להפסיק אם היא מרגישה שהטיפול לא מקדם אותה, ושאני מסכימה שבשלב הזה אין התקדמות בפועל וייקח הרבה זמן עד שהיא תראה תוצאות, כי היא עוד לא סומכת עלי או על מישהו בעולם הזה ושרק בניית האמון תיקח זמן.

אחרי מס' חודשים היא עזבה בלי לומר מילה.

כשניסיתי להתקשר כדי לשאול אם הכל בסדר, היא לא ענתה.

שחררתי בכאב. היה לי איכפת. ידעתי שהיא עזבה כי נגעתי במשהו שהיא מתקשה להכיל, וזה בדיוק הזמן להישאר בטיפול ולא לברוח ממנו, ושבשביל זה אני כאן.

יחד עם זה, עם השנים למדתי 'לשחרר' לקוחות ולהאמין שהם ימצאו את הדרך שנכונה להם, בזמן שנכון להם, ושאין לי זכות או אפשרות לדחוק במישהי לזוז מהר יותר, להבין מה שהיא לא יכולה עדיין להבין או לחשוף אותה למה שהיא עדיין לא מסוגלת להיחשף אליו.

התפללתי שיהיו לה הכוחות לחזור לתהליך, כי ידעתי שאהיה שם בשבילה עד שהיא תצליח לגעת בכאב, להסכים לראות אותו, ומשם להתקדם הלאה.

 

אחרי חצי שנה ראיתי אותה על צג הטלפון.

"את לא יודעת כמה כוחות נפש הייתי צריכה כדי להרים אליך את הטלפון הזה. מתי יש לך מקום פנוי?"

היא חזרה.

היא אמרה שהפגישה האחרונה שלנו הייתה לה קשה.

שהיא הבינה עד כמה היא במצב לא פשוט ושהיא התקשתה להכיל את זה. שהיא גם עכשיו לא מכילה את זה, אבל מבינה שהיא בכף הקלע של עצמה וחייבת עזרה.

היא הזכירה את מה שאמרה לי כבר מספר פעמים, שכל המטפלות שהיו לפניי לא שרדו אותה. כולן נבהלו. כולן ציינו את חוסר המוכנות שלה לשתף פעולה. כולן אמרו לה זמן קצר אחרי תחילת התהליך: "אנחנו לא יכולות לעזור לך". במילים האלה, היא אמרה. "ורק את לא נבהלת ממני".

ותמיד הוסיפה: "נו, נראה מתי גם את תישברי".

 

היא לא ידעה למה אני לא נבהלת ממנה.

היא לא ידעה שגם אני ניסיתי המון המון טיפולים ולא באמת איפשרתי להם לגעת בי.

שגם אני לא קלה לעיכול לכל מטפלת.

שחלק מהן אכלתי בלי מלח, לא כי רציתי, אלא כי אלו מנגנוני ההגנה שלי שירו אש.

שהתוקפנות שלה היא משהו שאני מכירה ממקומות אחרים בחיי, ושאני יודעת שזה לא מביטחון או מכח נכון אלא מפחד להיתפס כחלשה, מהצורך להגן על עצמה.

אמרתי שוב ושוב שאני מבטיחה ללוות אותו כל עוד היא תסכים לבוא, לשים את הכח, האנרגיה, הזמן והכסף.

בכל פעם שאמרתי את זה היא עקצה אותי: "נו, נראה כמה זמן תחזיקי מעמד", "נו, מזל שיש גם כסף בסיפור, ככה את לפחות מרוויחה משהו", "נו, לדבר את יודעת היטב, בואי נראה מה יקרה במציאות".

אף פעם לא נתתי לעצמי להגיב מהבטן או ממקום אישי לאמירות שלה.

שמרתי על הפרדה מוחלטת בין האני האישי ל"אני המטפלת" ועניתי בחיוך, בסבלנות, באמפתיה ובהרבה הומור.

וכנות.

אני תמיד כנה עם הלקוחות שלי.

תמיד.

מדברת בצורה ישירה, ברורה. לא מכבסת מילים ולא הולכת סחור-סחור. כן מניחה את הדברים בעדינות, אבל מניחה אותם ולא מפחדת מהאמת. בטוחה שזה חלק בלתי נפרד מהחובה שלי כלפי הלקוחות שלי.

חלקם מתחברות אלי בזכות זה. חלקן לא. וזה בסדר.

במקרה שלה, האמת הייתה מאד לא פשוטה, אבל הנחתי אותה.

לכל אורך התהליך היא בדקה אותי שוב ושוב. ניסתה אותי. איתגרה אותי.

אבל הייתי שם כמו תמיד: גזע עץ חזק ויציב שלא נבהל מאף רוח או ברד.

אני מודה, לא היה לי קל בכלל. הפגישות איתה היו מורכבות בשבילי בהרבה מובנים. אבל קושי הוא לא דבר שגורם לי לברוח או לא להתמודד. ובטח לא בקליניקה.

 

לפני חודש חל שינוי מפתיע.

היא הניחה אותו על השולחן ואמרה שהיא מרגישה שינוי.

הופתעתי.

"נו, בטח עכשיו תגידי שזה בזכותך" היא אמרה.

"קודם תספרי לי מה השינוי ואז אגיד לך אם זה בזכותי או לא" אמרתי וצחקתי, כשברור לשתינו שזו הדרך שלי להחזיר את השיח על השינוי ולא עלי.

היא סיפרה על התהליך שהיא מגלה שהיא עוברת בלי שהיא שמה לב, ומי שגרם לה להבחין בזה הוא דווקא בעלה, ושלשם שינוי היא הפעם מסכימה איתו.

השינוי קטן, לא נראה לאנשים מבחוץ, אבל מי שמכיר אותה מאד מאד מקרוב יכול לשים לב אליו ברגעים מסוימים.

רק כשהיא אמרה לי את זה יכולתי לשים לב גם אני למשהו בטון שלה שהשתנה. פתאום שמעתי קצת יותר רכות. משהו שלא היה בשום דבר שקשור אליה.

כל הגוף שלי היה צמרמורות אבל שמרתי על התנהגות רגילה לגמרי.

 

בשבוע שעבר ישבה מולי אישה אחרת.

"אחרי שנים שלא קניתי לעצמי כלום, כי אני לא שווה בכלל כדי לקנות לעצמי משהו, שמתי לב שקניתי לעצמי בחודש האחרון כמה בגדים חדשים, ונעליים, וגם בושם. את יודעת כמה שנים לא השתמשתי בבושם? מהחתונה. ועברו מאז עשרים שנה" היא אמרה בשקט.

והיא לא אדם שמדבר בשקט, אף פעם.

עמדו לי דמעות בעיניים.

נלחמתי להצניע אותם מהר לפני שהיא תראה.

לא הספקתי.

"אני רואה שזה מרגש אותך" היא אמרה, אבל הפעם בלי טיפת ציניות. פעם ראשונה שהיא לא צינית.

"כן, ראית נכון. אני מתרגשת שאת מצליחה לראות את הדרך שאת עושה וסוף סוף גם זוכה להרגיש את התוצאות שכל כך חיכית להן" אמרתי.

"כן, יש תוצאות. קצת ולאט. אבל יש".

 

שנה שהיא בטיפול אצלי, כשכל שבוע אני אומרת לעצמי שאני מאמינה שבסוף זה יקרה, שאם היא תצליח להתמיד היא תגיע לתוצאות, וגם אם זה ייקח שנים – אני איתה, כי אני יודעת שאין הרבה מטפלות שיצליחו לעמוד מולה ולהחזיק מעמד.

וב"ה, הזרע מתחיל לנבוט.

כשהיא יצאה אחרי הפגישה האחרונה, אמרתי לה' "מזמור לתודה". הרגשתי שגם אני הייתי צריכה כח כדי להמשיך ולהכיל אותה, להיות שם גם כשלכאורה נראה שאין שום פריצת דרך, שום תזוזה, כלום, למרות שכאשת מקצוע אני ראיתי את השינויים הפצפוניים שהיא עברה אבל לא יכולתי לשקף אותם כי כשניסיתי – התגובה שלה הייתה חריפה מאד, והחלטתי לתת להם לעשות את שלהם.

עד שהיא הייתה מסוגלת להסכים לראות אותם בעצמה.

 

השבוע, פתאום הבנתי משהו גדול תוך כדי אימון כושר.

אגיד בכמה מילים למי שעדיין לא יודעת:

במשך 3 שנים, בערך, אני מתאמנת עם מאמנת כושר אישית אצלי בבית 2-3 אימונים בשבוע, ובזכותם (יחד עם זריקות וויגובי, אבל בשבועות שאני לא מתאמנת אני לא יורדת במשקל!) ירדתי 37 ק"ג. יותר ממה שירדתי במשקל – בעיות בריאות שהיו לי נעלמו או פחתו בצורה משמעותית, הגוף שלי השתנה בהרגשה ובמראה ואני מרגישה בריאה וחיונית הרבה יותר.

במשך יותר משנה קיבלתי את המאמנת שלי בכל פעם (מינימום פעמיים בשבוע!) עם פרצוף מבואס ועם המשפט "איזה באסה שבאת". לפעמים עם תוספת של "לא הייתה איזו חתולה שנדרסה שגרמה לאיזה פקק רציני?"

רק רציתי שלא תבוא אפילו שמאד הייתי צריכה אותה.

בדיוק כמו הלקוחה שלי:

מאד רוצה שינוי אבל לא מוכנה להתמסר באמת, נאבקת בי, במי שאמורה לסייע לה, ומעלה התנגדויות לכל דבר, כי זה כואב כל כך וקשה כל כך.

היא לא עשתה את זה במודע. זה היה דפוס פעולה לא מודע שלה.

אצלי זה היה מודע.

שנאתי את המאמנת כושר ממש. כלומר, לא שנאתי אותה, כי היא בעצמה אישה מדהימה, רגישה, מסורה, אנושית, אבל שנאתי את אימוני הכושר. סבלתי מכל רגע. התפללתי שהיא לא תבוא ותפילותיי בנושא מעולם לא נענו.

והיא המשיכה להגיע כמו שעון, לא מפספסת אף פעם, ומתעלמת לחלוטין מהמשפטים הלא נחמדים בהם פתחתי לה את הדלת.

אחרי שנה וקצת הפסקתי לשנוא את האימוני כושר. לא חיבבתי אבל לא שנאתי. הם הפכו להיות חלק מהשגרה שלי.

השבוע, ביום רביעי, כשחזרנו לאימון אחרי עשרה ימים שלא התאמנו (לא הצלחנו למצוא זמן מתאים בחנוכה כי הילדים היו בחופש וכולם היו אצלי), אמרתי לה שהתגעגעתי, שהרגשתי את החסר, ואיזה מזל שחזרנו להתאמן.

ורק כשאמרתי את זה – הבנתי כמה האימון הזה משמעותי לחיים שלי גם אם אני לא מחכה לו בכליון עיניים!

ואז ראיתי מול העיניים שלי את הלקוחה שלי, ופשוט אמרתי למאמנת שלי:

"שתדעי לך שהצלחת לי את החיים, לא פחות מזה. התחלתי את האימונים עם קושי בתנועה, עם כאבי תופת ברגליים שאף משכך כאבים, מהחזקים ביותר, לא עזרו לי, עם 37 ק"ג עודפים, ובזכותך אני במקום אחר! תודה שהכלת אותי גם בימים שלא הכלתי את עצמי".

ואז הבנתי:

היחידים שהצליחו לעזור לי לעשות שינויים משמעותיים בחיים הם רק אלו ששרדו את החלקים התוקפניים ו/או הלא נחמדים שלי. ויש לי כאלה, עדיין. אין אנשים רבים כאלו בחיי כי אני גם לא זקוקה ליותר מידי, אבל 2-3 מהם, שמחזיקים לי את היד, כל אחת בתחומה, גם כשאני ממש לא נחמדה, גם כשאני אפילו כועסת על הושטת היד הזו ("מה, לא הייתה איזו תאונה שגרמה לך לעשות פרסה ולחזור הביתה?"), הם אלו שעזרו לי לעזור לעצמי.

הסבלנות, ההכלה, החמלה, האמפטיה, ההתמדה שלהם – הם אלו שאיפשרו את ההתמדה והשינוי שלי.

 

כל אחת זקוקה למישהו, למישהי, כזה בחיים שלה, שיסכים להיות שם גם כשהיא, באופן מודע או שלא, תבעט בו, רק כי היא מפחדת לקבל את העזרה או כי העזרה הזו קשה לה.

לא כולנו זוכים.

יש שזוכים לקבל את זה בתשלום.

זה עדיין שווה כל שקל.

האימוני כושר הפרטיים עולים לא מעט. זו הוצאה משמעותית והיו תקופות שלא ידעתי איך אשלם את זה, אבל לא עשיתי את זה בשביל להיות יפה יותר או רזה יותר, אלו תוצאות משנה, אלא כי היו ימים שהיה לי ברור שאם לא אטפל בעצמי, אהיה נכה בגיל 50.

היא לא עשתה את זה בשביל כסף. יש עוד מתאמנות שאולי יותר כיף לעבוד איתן.

גם אני לא מכילה את הלקוחה שלי בשביל כסף. יש לי לא מעט לקוחות שרוצות את השעה שלה ובקלות אמצא מישהי אחרת במקומה.

היכולת להסכים להיות לאורך זמן עבור אדם שלא פשוט לנו איתו זה אך ורק אם יש בתוכנו אמון מלא שהוא יכול להשתנות ואם רק נהיה שם מספיק זמן, עם הכלים הנכונים בשבילו, זה יקרה.

וזה קורה.

ואני חושבת, שמי שיש לו את היכולת הזו, זה מי שבעצמו זכה שיהיה שם אדם כזה עבורו.

 

למה אני מספרת את זה?

כי אולי את המישהי הזו בשביל מישהו. תני לעצמך רגע טפיחה על השכם. את מצילה חיים.

ואולי יש לך מישהי כזו בשבילך. שלחי לה הודעה ותגידי לה שאת מודה על זה שהיא מכילה אותך גם אם את לפעמים קשה, זה לא כי את רוצה, זה כי קשה לך.

ואולי אין לך מישהי כזו בחייך ואת לא ידעת מה את בעצם מחפשת ועכשיו תדעי יותר מה לחפש.

ואולי, אולי לא ידעת למה עד עכשיו לא הצלחת לעשות את השינוי שאת רוצה. עכשיו תדעי.

 

תודה לכל מי שאי פעם הכיל/ה אותי, בצמתים הקשוחים של חיי.

מבטיחה שזה י/היה שווה. אני עושה הכל בשביל זה.

 

איתך, גם כשאת קשה עם עצמך, כי קשה לך