השמש והרוח

יש משל אחד שהולך איתי מגיל מאד צעיר.

אני תוהה מה גרם לי לזכור אותו באופן מיוחד מבין מאות משלים ששמעתי ואת רובם אינני זוכרת (לא את המשל ולא את הנמשל), ונראה לי שאני מבינה למה. אבל בל אקדים את המאוחר.

יום אחד הרוח והשמש התחרו ביניהן מי חזקה יותר.

באותו הזמן הלך עובר אורח לתומו ברחוב.

אמרה הרוח: "בואי נראה מי מאיתנו תצליח לגרום לו להוריד את הז'קט וזו תיהיה הוכחה מי חזקה יותר".

אמרה השמש: "בהחלט דרך טובה לראות מי החזקה"

החלה הרוח לנשב בעוצמה. העצים נעו מצד לצד, עלים התעופפו באוויר, שריקותיה הדהדו במרחב. הולך הרגל היה מופתע לרגע ומיד רכס היטב את הז'קט והצמיד אותו לגופו בעזרת ידיו.

הרוח המשיכה לשרוק בעוז והאיש התכנס ככל האפשר כשהוא מגן על גופו והחיש את צעדיו.

דקות ארוכות הרוח עמלה אך לשווא.

בלית ברירה היא חדלה מזעפה ופינתה את מקומה לשמש.

והנה, יצאה השמש מבין העננים ופיזרה אותם לדרכם, שלחה את קרניה מטה לאדמה, ליטפה את האיש ברכות.

בתוך זמן קצר פתח האיש את זרועותיו, שחרר את כפתורי הז'קט ומהר מאד הסיר אותו מעליו.

"איך עשית את זה?" זעמה הרוח

"במקום להילחם בו, חיבקתי אותו" היא אמרה.

לפעמים אנחנו חושבות שכדי להצליח להתמודד עם אתגרים אנחנו צריכות "להיכנס בהם", "ללכת עד הסוף", "להילחם".

לפעמים אנחנו מצפות שמישהו מבחוץ יבוא ויחבק אותנו, ילחם בשבילנו או ייתן לנו את הכח לעשות זאת.

ומה אז?

אנחנו נשארות נטולות כח ולרוב ללא התוצאות הרצויות.

תמיד הייתי לוחמנית. האמנתי שהדרך להשיג משהו היא במאבק.

לא סתם פיתחתי אסטרטגיית חיים כזו.

זו הייתה הדרך שלי להגן על עצמי מפני ההתקפות מבחוץ להן זכיתי על בסיס יומי מכל כיוון אפשרי. הערות וביקורת בלתי פוסקת על המראה שלי, על המשקל שלי, על העזות שלי, על הרצונות שלי, על מי ומה שאני.

הייתי צריכה לבחור: להיכנע או להילחם.

וכניעה היא לא אופציה מבחינתי. כניעה היא מוות. זה להפקיר את עצמי בלי יכולת להגן עלי.

נלחמתי בכל הכח.

והשגתי.

השגתי הרבה מטרות בדרך. חלקן טובות וראויות, חלקן פחות.

והפסדתי כל כך הרבה.

בדיעבד, אני יודעת היום שיש עוד דרכים להתקדם ולהגיע אל מטרות חשובות. לא בהכרח צריך להיכנע, ולרוב לא כדאי להילחם. יש עוד דרכים.

כמו הדרך של בניית אני בטוח ויציב. לא תוקפני, לא הרסני, אלא עוצמתי וראוי.

ראוי בעיני מי?

בעיני עצמי.

ככה, כמו שאני, זה הכי טוב עבורי.

זה לא אומר שאני במקום הכי טוב שאני יכולה להיות בו, אלא שאני בסדר גם כשאני לא, ומשם תמיד אפשר להשתפר.

למדתי לחבק אחרים, רק אחרי שלמדתי לחבק את הלא מושלמת שאני.

למדתי לקבל אחרים, רק אחרי שעשיתי דרך כדי לקבל את החלקים ה'לא בסדר' שבי.

למדתי להיות בטוחה בעצמי למרות החסרונות שלי.

פיתחתי עמוד שידרה פנימי כזה שלרוב מרגיש ראוי וטוב.

ובמקומות שעדיין לא – אני לומדת להכיל, לחבק, לאהוב ולהתחבר אל מי שאני.

כמו שמש.

עם השנים ההתמודדויות שלי לא נפסקו אלא קיבלו צורות אחרות וביטויים אחרים, כי מטרתם היא אחת: לעבור את מסע החיים כשאני צומחת מתוכם והופכת להיות אדם טוב יותר כלפי אלוקים ואדם.

היום אני בוחרת להתמודד איתן אחרת.

הנחתי לכלי המלחמה מזמן. מידי פעם אני תופסת אחד מהם כי זה האוטומט שלי אבל מהר מאד מניחה אותו. לא זו הדרך.

אני שומרת על כוחותיי, מאזנת אותם ומטפחת את החוסן שבתוכי.

ואני מגלה, שלא רק שההתמודדויות לא נפסקות אלא הן אף מתגברות, ולמרות זאת אני הרבה פחות מתמוטטת, וכשזה קורה, אני מצליחה לקום על 2 הרגליים מהר יותר, עם פחות נזקים והרבה יותר כח.

כל מי שעוקבת אחרי עדה לתקופות המאתגרות, ויחד עם זה להתאוששות ולצמיחה.

לא עוד רוח שמכלה כל מה שבדרך.

אלא שמש מרפאה, כזו שבטוחה בכח שלה.