ייסורי מצפון. אשמה. אחריות. חמלה – פוסט לכל החיים ולא רק לימים הנוראים

מוצאי יום כיפור.
הפוסט הזה רצה להיכתב כבר מזמן ובכל פעם היו מניעות אחרות.
התחלתי לכתוב אותו במוצאי שבת האחרונה והרגשתי שהוא גדול עלי. כתבתי חצי והנחתי לו.
ועכשיו מרגישה שאני יכולה.
למעשה, הפוסט הזה ראוי להיקרא תמיד, פעמיים ביום. אולי שלוש.
כמו כדור נגד… נגד דיכאון. כדור להפחתת לחץ דם. כדור להפחתת כולסטרול רע.
במקום כדור הרגעה.
כמו חוסם עורקים לוריד פתוח.
הבנתן, אני מקווה.

יש המון בלגן במונחים האלו, הכתובים בכותרת.
ובאתי לעשות סדר.
בלב.
אני, שסוחבת כבר ארבעים וכמה שנים את הכל, חוץ מחמלה. חמלה היא דבר חדש בחיים שלי.
אבל אשמה? מצפון? אחריות על מה שלא שלי?
אני הולכת לישון איתם, סליחה, הלכתי לישון איתם וקמתי איתם בבוקר, סחבתי אותם בגופי.
וכבר לא.
הם שייכים לעבר שלי.
ולא כי כל מה שאני עושה בסדר. ממש לא. משתדלת, אבל לא תמיד מצליחה.
ולא כי אני מושלמת. לא הייתי ולא אהיה.
אלא כי היום אני יודעת לתת לכל דבר את המקום שלו, ולדברים מסויימים אני לא נותנת יותר מקום בכלל.
בואו נתחיל.

אשמה
במילים שלי, היא אוסף מחשבות, לא רגשות, מחשבות, שאדם אוסף ומסקנות שהוא מסיק על כל הדברים הרעים, רק רעים, שהוא גרם להם, במכוון, או דברים שלדעתו היה צריך לעשות ולא עשה ושאי העשייה גרמה לו או לאחרים הפסד או נזק.
אחרת, אין סיבה שירגיש אשמה.
ההסבר של ויקיפדיה יותר מקצועי אבל פחות חד ויותר מורכב, ובגלל שיש גם מה ללמוד ממנו, טרחתי להביא גם אותו. הנה הוא:
אשמה היא מצב רגשי בו אדם מאמין שהפעולות, המחשבות, הרגשות וכל התנהגות אחרת שלו אינם מוסריים. הוא מאמין שהוא עשה מעשה שלא היה צריך לעשות (או לחלופין לא עשה מעשה שהיה צריך לעשות), כלפי עצמו (כשלא הגשים יעדים שרצה להשיג או הזיק לעצמו) או כלפי אחרים, ומצב זה מעורר בו רגש שלילי שאינו חולף במהירות.
אדם המרגיש אשמה מצוי בקונפליקט פנימי בין התנהגותו לבין ערכים מוסריים שהוא מאמין בהם, המכונים גם מצפון. בהתאם לכך, רגשות אשמה, בושה וחרטה נוטים להופיע יחד לעיתים קרובות. אשמה קשורה גם עם כעס ושנאה עצמית.
עד כאן ויקיפדיה.
מה רע באשמה?
אשמה מעלה את רמת הקורטיזול בגוף, מייצרת מתח תמידי ודריכות גבוהה, ופוגעת באופן קבוע בתיפקוד של מערכת העצבים, שהיא אחראית לכל ההתנהלות האוטומטית האנושית שלנו.
אשמה אוכלת כל חלקה טובה, פוגעת בביטחון העצמי, בבריאות הנפש והגוף, מעוורת את היכולת של האדם לראות את המציאות כפי שהיא, בוודאי ובוודאי שלא מאפשרת לו לראות את החלקים הטובים והיפים שבו, וחוסמת את היכולת שלו להשתמש בכוחות שיש בו כדי לחיות, לצמוח ולבחור בטוב.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, אשמה לא הופכת אדם לטוב יותר ולא מקדמת אותו לשומקום, אלא משאירה אותו תקוע עמוק בבוץ של החיים.
ואם תשאלי, אבל אם בכל זאת עשיתי משהו לא ראוי?
קורה. אנחנו בני אדם, לא מלאכים.
עשית משהו לא ראוי? באמת לא ראוי או נראה לך לא ראוי?
לפעמים אנחנו שופטים את עצמינו יותר מידי.
ממליצה לשאול עוד 2 אנשים שאת סומכת עליהם, להציג להם את המקרה ולשאול לדעתם. אם גם הם יגידו שפעלת באופן אלא ראוי – קחי אחריות. אחריות ולא אשמה:
בקשי סליחה, תתנצלי, תתקני את מה שאפשר ותלמדי מתוך מה שקרה איך לנהוג אחרת בפעם הבאה.
זהו. תתקדמי.

הנה כמה דברים שהרגשתי אשמה עליהם בעבר וכבר לא:
האשמה: "הייתי צריכה להיות עם הילדים יותר כשהם היו קטנים".
אחרי בירור, התשובה שלי למחשבה המאשימה:
"בהחלט, אבל גם הייתי צריכה לפרנס כי לא היה מי שיעשה את זה במקומי, ואם הייתי בבית ולא הייתי מפרנסת – לא היה להם מה לאכול, אז נכון שרציתי להיות איתם יותר אבל הייתי צריכה לבחור בין 2 אפשרויות רעות ובחרתי את הרעה הכי פחות מבינהן".
מה אני עושה היום כדי לתקן?
הורדתי 50% מהעבודה.
נוכחת הרבה יותר בבית.
משחקת עם הילדים (בשבת בעיקר).
לא מדברת בטלפון כשאני נמצאת איתם, לבד ממקרים חריגים או שיחות קצרות.
יושבת איתם שעות ומתעניינת בחייהם, במה שקרה בבית הספר, בישיבה.
משתדלת כל יום להיות אמא ראויה יותר, וגם בת אדם.

האשמה: "הייתי צריכה להתגרש כמה שנים קודם ולא לחכות".
אחרי בירור, התשובה שלי למחשבה המאשימה:
"נכון. אבל בכל פעם שבחנתי את הנושא, כולל ללכת לייעוץ מקצועי, הבנתי שאחת הבנות שלי, שהייתה במצב נפשי לא פשוט, תתרסק בצורה כזו שאני אאבד אותה. אז בשביל הילדה שלי נשארתי. היא גדלה עוד כמה שנים, ובזמן הזה נעלמו כל הספקות שהיו בי לגבי הגירושים, וכך יכולתי לעשות צעד לא פשוט בלב יותר שלם. כשהלב של האמא שלם – גם הילדים יכולים להכיל יותר את הגירושים".
מה אני עושה היום כדי לתקן?
אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
כשהמחשבה הזו עולה בי – עולה איתה המון צער על השנים האחרונות בהן סבלנו כולנו, וגם על הפסד של עוד מאות אלפי שקלים שירדו לפח ושאני היום צריכה לשלם.
זה כואב לי בכיס כל יום. וגם בלב.
אני המון מדברת אל עצמי. נזכרת מה היה אז שלא יכולתי לקום וללכת. נותנת מקום לפחדים שהיו לי אז שהשאירו אותי בנישואים. וכשזה לא עובד – נותנת לגל של הכאב להיות עד שהוא נרגע, כשאני יודעת שהוא יבוא שוב. ואולי כל החיים. ואולי לא.
אבל בלי אשמה. וזה הבדל גדול.
ובמקביל, מחבקת שוב את הבנות, מודה עליהן. מתנחמת בעובדה שבתוך הרע הזה יש המון המון טוב: 4 ילדים יקרים ואהובים.

האשמה: "לא היית צריכה להתחתן איתו".
או מה ששאלו אותי לא מעט "את תמיד היית כזו חכמה, איך לא ראית ש…???"
אחרי בירור, התשובה שלי למחשבה המאשימה:
"אם הייתה לי רוח הקודש – כנראה שלא הייתי מתחתנת איתו. אבל אין לי. והאינפורמציה השגויה שקיבלתי + ההתרשמות שלי היו טובים מספיק כדי לקבל את ההחלטה להתחתן איתו. בנוסף, כשבכל זאת עולים בי תחושות קשות בנוגע לבחירה הגרועה הזו, אני מזכירה לעצמי שיש תכנית אלוקית ועם כל הכבוד לי, ויש כבוד, אני לא מנהלת את העולם, אפילו שלפעמים אני רוצה, והקב"ה תכנן הכל כך שאני לא אדע מה שהייתי צריכה לדעת, ולא אראה את מה שאני כואבת שלא ראיתי כדי שאתחתן עם אדם ספציפי ויוולדו לעולם ארבעה ילדים שמשותפים לנו, שיש בהם תכונות וכוחות ומעלות וחסרונות גם שלי וגם שלו, וזו הדרך היחידה בה הם היו אמורים להגיע לעולם.
מה אני עושה היום כדי לתקן?
המחשבה/שאלה הזו ממשיכה לעלות מידי פעם בייחוד כשאני עובדת עם רווקות לקראת נישואים. הפחד שאולי הן יטעו ויעשו בחירה לא נכונה נמצאת בתוכי.
אני לא משתיקה את הקולות האלו. יש להם מקום. אני מזכירה לעצמי שלא הייתי אז אשת מקצוע, כי היום זה לא יכול היה לקרות בשום צורה. מסתכלת על האישה שהייתי אז, כשבחרתי במי שבחרתי להינשא לו, מבינה את המקום שהייתי בו, ומרשה לעצמי להיות בחמלה כלפיי.
כאשת מקצוע – למדתי גם מקצועית, אבל לא מעט מהמקום האישי שלי, מה לא ומה כן. לא מסתמכת רק על בירורים ונותנת ללקוחותיי עוד כמה כלים כדי לחסוך כמה שיותר טעויות.
ותמיד זוכרת – שיש לנו חובת השתדלות אבל התוצאות בידי שמים, ואם יש שידוך שאמור לקרות – לא יעזור כלום – הוא יקרה.

בוא נדבר על מצפון
מצפון הוא מצפן נפלא שמסייע לנו לקבל החלטות מהותיות או לעשות בחירות משמעותיות בחיינו.
נקיפות מצפון? ייסורי מצפון?
כשאנחנו לא מקשיבים למצפן הפנימי – אנחנו חווים קושי, מצוקה, או רגשות שליליים שמסייעים לנו להרגיש טוב עם עצמינו.
ולכן, נקיפות מצפון הם אוסף של מחשבות (שהופכות לתחושות פיזיות בגוף) שאת אומרת לעצמך כדי להרגיש טוב עם משהו שמבינתך הוא רע או עדיף שלא ייעשה. המצפון, לכאורה, עוזר לך להרגיש טוב יותר. בפועל, הוא לא.
כיוון שזה מורכב ועשוי להיות לא ברור, הנה דוגמא:
אם החלטת לא לאכול יותר עוגות כי את חייבת לרדת במשקל, ולא משנה למה, ולא עמדת בפיתוי של עוגת גבינה ואכלת ממנה – השלב הבא אלו ייסורי מצפון. כך זה נראה:
מחשבות: למה אכלתי? עד שירדתי את ה 200 גרם – עכשיו עליתי 500 גרם, ובשביל מה? דקה על השפתיים ושנתיים על המותניים. לא חבל? תראי כמה את חלשה… לא מסוגלת להתגבר על משהו כזה פשוט כמו עוגת גבינה…
אלו ייסורי המצפון.
ואז מגיעה הרגשה פנימית רעה שמציפה.
הרי, האם את מדמיינת את עצמך פשוט אוכלת משהו שאסור או לא כדאי לך ואומרת לעצמך שזה בסדר?
אוי ואבוי. גם "לחטוא" וגם להרגיש טוב???
ייסורי המצפון "עוזרים" לך להרגיש שמה שעשית הוא לא בסדר ולכן יש איזושהי הקלה לא מודעת אבל כזו שמורגשת. כי הנה, אכלתי. היה טעים. אבל אני לא יכולה להנות מזה כי עשיתי משהו שהוא לא טוב. ולכן, זה שאני מרגישה רע עם משהו שנעים/טעים לי עוזר להרגיש הקלה קלה או כבדה.
במקום פשוט לאכול ולהגיד: קשה לי. אני בוחרת לאכול למרות שהייתי שמחה להצליח שלא, ובמקום להעניש את עצמי אחרי שכבר ממילא אכלתי, ואז להיענש פעמיים (גם קלוריות נוספות וגם כאבי לב) אני פשוט אהנה מכל ביס וממחר יום חדש.
כך אין נקיפות מצפון, אין הרגשה רעה, אין אשמה.
יש קלוריות עודפות, שידעת עליהן מראש, ויש טעם טעים בפה. ויש החלטה מה לעשות אחרת בפעם הבאה.
באופן אישי, אני ממש משתדלת לעשות רק טוב. כשאני בוחרת אחרת, נניח, ללכת על קו דק כלשהו, אני לוקחת בחשבון את המחירים מראש ולכן אין לי ייסורי מצפון. אני פשוט בוחרת בידיעה ברורה. כיוון שכך, אני נקיה לגמרי מכל ייסורי מצפון למיניהם.

והנה מה שכתוב בויקיפדיה, בו יש רק את הערך "מצפון":
מצפון הוא מרכיב של נפש האדם המנחה אותו בתחום המוסר: מוביל לרגשות חמלה, אשם או חרטה, המדריכים את האדם או מייסרים אותו, בנוגע לפעולות, מעשים או חוסר מעשים, המנוגדים לתפיסת צווי ההתנהגות המוסרית כפי שהם נתפסים על ידו, או עולים אתם בקנה אחד. ״יסוריי מצפון״ הוא מונח המתאר את רגשות האשמה אשר תוקפים אדם לאחר שעשה מעשה שאינו מוסרי בעיניו.
למרות שתחושות כאלה אינן באות בהכרח ממקור אינטלקטואלי, הן עשויות לגרום לאדם לבחון את התנהגותו ולהימנע מפעילות שאינה עולה בעיניו עם המוסר.

אחריות
אחד המונחים המקצועיים שאני הכי אוהבת.
במילים שלי: אחריות היא היכולת של אדם לשלם את המחיר או להפיק רווח מכל פעולה שבחר לפעול כלפי עצמו או כלפי אחרים בהתאם לבחירותיו. וגם היכולת לבחור אחרת בפעם הבאה מתוך הבנה כי הבחירה הקודמת הייתה לא נכונה עבורו.
על כל אחד להבין שיש השפעה מיידית לכל פעולה הנעשית על ידו כלפי עצמו ו/או כלפי הסובבים אותו.
לכל אדם יש אחריות רק על דברים הקשורים באופן ישיר אליו ושיש בכוחו לפעול בשביל לקדם או למנוע פעולות כאלו ואחרות, אחרת מדובר ב"אחריות יתר".
אין אפשרות להטיל אחריות על אדם אחר אם הוא לא מעוניין לקחת אותה.
לא ניתן להעביר אחריות לאדם אחר ולהמשיך לשאת באחריות. דבר זה נכלל תחת המושג "שליטה".
בעולם מתוקן, כל אדם מבין שיש לו חלק משמעותי ממעגל החיים ושכל בחירה שלו משפיעה גם על אחרים.
בעולם מתוקן, אדם מוסרי לוקח אחריות על בחירותיו גם כשהתוצאות משביעות רצון וגם כשלא, ולא רק על מה שנח לו.

והנה המונח מויקיפדיה:
אחריות היא ערך מוסרי, שמשמעותו היא שהאדם בהיותו בוגר, וחי בתוך חברה, נושא בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי.
אחריות מהווה תשתית התפתחותית פסיכולוגית וחברתית שאדם אמור לרכוש בעזרת הוריו, מחנכיו ותרבותו. ההורים והמחנכים מאפשרים לצעיר לרכוש ידע ריאלי כדי להסתגל למציאות ולהשתלב בה ולהפוך לאדם עצמאי וחופשי.

איך המונח הזה קשור לאשמה ולייסורי מצפון?
כי הוא בדיוק המרפא להם.
טעית?
מותר לך.
את רק יצור אנוש.
קחי אחריות על הבחירות שלך. תעמדי מולן באומץ. תגידי לעצמך, ואם צריך, אז גם למעורבים בעניין, שטעית, שבחרת לא נכון, שחשבת שהתוצאות יהיו אחרות, שאת מצטערת. ואם יש מקום לתיקון – תקני.
וזהו.
לא אומרת שזה קל. כן אומרת שזה קל הרבה יותר מלסחוב את האמת על הגב שלך מבלי להניח אותה על השולחן.
ובכל מקרה, אשמה ומצפון לא יעזרו לך במאום. הם רק יהרסו אותך מבפנים.

מערכות יחסים יקרות נחרבות על בסיס יומיומי כי אנשים לא לוקחים אחריות על מילותיהם, מעשיהם, פעולותיהם, למרות שעמוק בתוכם, אם הם בריאים בנפשם, הם יודעים שהם טעו.

בהקשר הזה אני רוצה להגיד, שיש דברים שרק בדיעבד אנחנו יודעים שטעינו.
אני אביא דוגמא מאד מורכבת שדורשת פוסט נפרד, אבל על קצה המזלג מרגישה שהיא חייבת להיכתב:
אני פוגשת לא מעט אימהות שמבינות, בדיעבד, שהן טעו בגידול ילד מסוים. נניח, היה ילד מורכב שהן היו קשות מידי איתו, או רכות מידי, או לא פנויות כי… או כל דבר אחר, והיום "הילד" כבר הורה בעצמו לילדים.
אני תמיד מציעה, כשהעת בשלה, לפתוח את הנושא עם הילד שלהן, או עם הילדה, שהם בעצמם הורים, לספר את הצד שלהם, וגם להגיד שהיום היא הייתה פועלת אחרת. שהיא לא הייתה פנויה כי… והיא מבינה שהיא הייתה חסרה לו/לה, ושהיא מצטערת.
משפט כזה יכול לתקן עשרות שנים! לרפא מערכות יחסים קרועות ומדממות!!!
וכן הפוך.
באופן אישי, אחרי שנים ארוכות של כאב וצער בקשר עם הוריי, אחרי שהם התמודדו עם נערה-בחורה-אישה שעברה מסע ייסורים פנימי שהשפריץ גם עליהם, ואחרי שעשיתי תהליך עמוק וארוך, חזרתי אל כל אחד מהם ואמרתי "סליחה". לא פעם, לא פעמיים וגם לא עשר. הרבה יותר.
הקשבתי לצד שלהם. ביקשתי לשמוע מה הם עברו מולי.
אבא פחות שיתף אבל כן הקשיב לי כשדיברתי. והעיניים שלו דיברו יותר מכל. כשהוא נפטר – ידעתי שהוא נח בשלום על משכבו, וגם אני, בבוא העת.
אמא משתפת לא מעט את ההתמודדות שהייתה לה איתי, ובכנות, זה לא קל לי בכלל, וגם מקשיבה למה שאני משתפת על השנים הנוראיות ההן, כשהיא לא ראתה את מה שאני עוברת.
וככה, ביחד, אננו אומרות "סליחה", ו"לא ידעתי שזה מה שעברת", ו"היום הייתי פועלת אחרת", ו"לא היו לי את הכלים אז כדי לעזור לך".
שנים של כאב התחלפו בהערכה, בקירבה, בקשר הדוק!
ככה זה כשלוקחים אחריות, כל אחת על החלק שלה!
ככה מתקנים גם מה שנראה חסר סיכוי.
ככה לא סוחבים אשמה או מצפון.

ונסכם בחמלה
חמלה זה רגש חדש שלמדתי להכיר ממש בשנתיים האחרונות.
במילים שלי: חמלה היא היכולת של אדם לקבל את העובדה שהוא, או אדם אחר, הם יצורי אנוש, ומשכך, הם לעיתים פועלים באופן לא נכון, אולי אפילו מאד לא נכון, ולמרות זאת, יש בהם מוכנות לקבל את האדם כפי שהוא, לחבק אותו, מילולית או פיזית, ולאפשר לו להרפות מכל רגש שלילי הקשור לאותה התנהגות.
אין הכוונה להסיר אחריות או להמשיך ולפעול באותה הדרך, אלא לתת מקום כדי לאפשר ריפוי, שיקום ושיפור.

בשנתיים האחרונות אני מוצאת את עצמי מגלה בתוכי חמלה כלפי הילדה שהייתי, הנערה והבחורה המורכבת שהפכתי להיות, האישה שטעתה פעמיים כשהתחתנה עם אנשים שלא היה לה סיכוי לבנות איתם בית, כל אחד מסיבותיו הוא.
יש בי חמלה כלפי הבחירות שעשיתי בעברי, ואני לא עסוקה בשאלה אם הייתי בוחרת בהן שוב לאור העובדה שאני כבר לא נמצאת באותה מורכבות פנימית.
יש בי חמלה כלפי פעולות שנאלצתי לעשות למרות שהם בניגוד מוחלט לערכיי, כשחיי היו על כף המאזניים. וזה לא המקום לפרט.
יש בי חמלה כלפי האמא שרציתי להיות ולא זכיתי בשנים שעברו ואינם.
אני מבטיחה שאני עושה בכל רגע נתון את הטוב ביותר שאני יכולה, בתנאים הקיימים. עובדה, שכשהתנאים משתנים – גם אני משתנה, והבחירות שלי משתנות.
אני לא מפסיקה להתבונן במעשיי ולהשתפר.
דורשת מעצמי לא מעט, וגם יודעת שלפעמים אני צריכה להרפות.

בתחילת שנה חדשה אני יכולה להגיד שאני אוהבת את האדם שאני למרות הכל.
מעריכה את הדרך שעשיתי ועושה.
מעריכה שאני לומדת מתי לוותר לעצמי, אחרי עשרות שנים בהם הייתי רק קשה עם עצמי.
מחוברת לערכים שלי בכל רגע ומודה על שהם ברורים לי.
יודעת שהמסע שלי לא תם ויש לי עוד דרך ארוכה לעבור, ושמחה שיש לי אותי, כולל כל מי ומה שאני, כדי לעבור את המסע הזה.
כל זה התאפשר בזכות ניקוי מוחלט של אשמה, חרטה או מצפון, והמון המון חמלה עצמית.

מאחלת לך, לי, לכולנו, להניח לאשמה ולייסורי המצפון.
לגלות בתוכנו חמלה, קודם כל, לעצמינו.
לדעת לקחת אחריות על מה ששלנו ולא על מה ששייך לאחרים.
ולהיות טובים יותר כל יום.
רק כך נוכל להיות טובים יותר באמת.

איתך, מוכנה לשנה החדשה