להתחיל ברגל ימין…

"חג ההורים" התחיל בשבוע האחרון, לפחות ברוב ערי הארץ, מלבד הערים שהוטלו תחת סגר.

בכל שנה אני מקפידה להכין לכל ילד וילדה מכתב אהבה ליום הראשון, שבו אני מאחלת לו או לה שנת לימודים שמחה, טובה ומוצלחת. ואף מילה על "תעשו לנו נחת". זה לא התפקיד של הילדים לדאוג לעשות נחת להורים. אולי אני משוגעת קצת, אבל אחרי שאני מטפלת בנשים שיכולות להיות אימהות שלי, והן מגיעות, בחלקן, על הרקע לרצות את הוריהן ו"לעשות להם נחת" אז אני נזהרת.

מעבר למכתב, עליו חתומים כל בני הבית, יש תמיד פרס קטן שעלה שקל או חמישה שקלים. עט זורח, או מחזיק מפתחות טרנדי, וממתקון (תמונ מצורפת בהמשך).

 

בכל שנה אני מתרגשת מחדש ורק מחכה לעבור את ימי ההסתגלות הראשונים.

דס-דס הקטנה התחילה גן לפעוטות וליבי היה איתה כששמעתי את בכיה מאחורי הדלת, וב"ה אחרי כמה ימים היא כבר נכנסת לגן כאילו הוא שלה.

לפחות היא גם שמחה לצאת ממנו, ככה לפחות אני יודעת שהיא גם שמחה לחזור הביתה.

מלמלושה התחילה גן חובה בגן שלאה שלנו הייתה בו בעבר וידענו שהיא נכנסת למקום טוב ולידיים אוהבות ומקצועיות.

ולאה התחילה כיתה ב'.

ליוויתי אותה עם מונית עד הכניסה לשערי בית הספר וראיתי איך היא נבלעת בין מאות התלמידות. שנה שעברה באותו הזמן הלב שלי לא היה במקומו מהיסטריה, על איך היא תתמודד עם המעבר לבית הספר ועם ההתחלה החדשה, והקב"ה ברחמיו שלח לנו שליחות טובות, צוות חינוכי נהדר, והשנה הזו, למרות הקורונה, השאירה טעם טוב.

בלב קל היא נכנסה ואני נשמתי לרווחה.

ואחרי יומיים בבית הספר, עברתי לשלב הבא:

יום חמישי, שעת לילה, הרמתי טלפון למחנכת החדשה של לאה.

אני לא מכירה אותה וגם לא פגשתי אותה כי לא הייתה אפשרות להיכנס בשערי בית הספר.

סיפרתי לה על לאה שלנו, על שהיא חכמה וטובה ורגישה, תלמידה למופת, אוהבת את בית הספר ורצה אליו בשמחה. לא פספסה שעורי בית פעם אחת. מקשיבה וסקרנית.

באותה נשימה עדכנתי שהמטרה הכי חשובה בשבילי זה שהיא תמשיך לאהוב את בית הספר, ושחשוב לי שהיא תרגיש טוב מבחינה חברתית.

מפה לשם, המשכתי לפרט שהיא תאחר כל יום ראשון בזמן הקרוב כי אנחנו הולכות לריפוי בעיסוק ושלאה מתחילה את הבוקר עם טיפול תרופתי ל ADHD. זו בדיוק הסיבה לכך שהיא לא מביאה אוכל, כי בהשפעת הכדור, היא פשוט לא רוצה לאכול וזה לגמרי בסדר, כי היא יוצאת אחרי ארוחת בוקר וחוזרת לארוחת צהריים.

"לאה אכן אמרה לי שהיא לוקחת כדור בבוקר" אמרה המורה ומיד חשבתי לעצמי שאיזה מזל שהתקשרתי. אין שום צורך שהיא תתחיל בניחושים שעשויים להביא אותה למסקנות בעייתיות.

"נכון. אנחנו לא מסתירים את זה ולא אומרים לה שזה "ויטמין" ובוודאי לא מזהירים אותה לשמור על זה בסוד. זה לא סוד. וזה לא יהיה סוד. וכאשת מקצוע אני יודעת מה המחיר של סודות. זו המתנה שלנו. ככה הקב"ה ברא אותה וככה זה הכי טוב שיהיה".

המשכתי עם רקע על המשקל של לאה, כדי למנוע אי הבנות ופרשנות לא נכונה, ושיתפתי בדרך שעשינו עד כה כדי לאפשר לילדה היקרה שלנו בסיס נכון וטוב לחיים.

ביקשתי שתשים לב במיוחד לנושא החברתי בעניין המשקל. שיתפתי בקצרה שעברתי חרם בכיתה ב' בגלל המשקל החריג שלי ושמאז חיי החברתיים חרבו והצוות בבית הספר התעלם. זה לא יקרה לבת שלי!

הבהרתי שאני מבינה שיש ילדות שמנות שאין להן בעיות חברתיות, ובכל זאת, מבקשת שתיהיה עירנית, ואם אי מי תקרא לה באופן כזה או אחר בשם גנאי שקשור לשורש ש.מ.ן אני מבקשת להתערב במיידית וליצור איתי קשר. זה סוף העולם בשבילי.

שלא תיבהל אם לאה מפהקת המון, כי היא פשוט לא ישנה הרבה. בכל זאת, הבת של אמא שלה. וגם הנושא הזה נבדק וטופל, כולל מעבדת שינה וכו'.

ותמיד, תמיד, תיהיה בקשר בכל עניין, בלי להסס, כי חשוב לי שנעבוד בשיתוף פעולה מלא בשביל למנוע בעיות או לטפל בהן מיד על ההתחלה.

היא הקשיבה בסבלנות, ציינה שהיא מתרגשת לשמוע על ההשקעה, רואה שלאה ילדה טובה שמשתתפת, עונה תשובות לעניין ולוקחת חלק פעיל בכיתה.

ושהיא מבטיחה לעדכן בכל מה שצריך.

ולכל אלו ששואלות את עצמן: איך היא כותבת על הבת שלה ככה?

ובכן, אם אני כותבת – כנראה ששיקללתי את הנתונים והחלטתי שזה נכון וראוי. וכל אלו שחושבות שאולי אני טועה – זכותכן לחשוב כך.

גם טובי שלנו, הבכור, עוד רגע בן עשר, התחיל את שנת הלימודים לפני כשבועיים.

רביעי בערב הוא מודיע שמחר הוא לא הולך לחיידר.

אני ממשיכה לסדר, לנוע בבית מפה לשם ותוך כדי מנהלת איתו בירור שהמטרה שלו זה להבין מה גורם לילד שלי להודיע שהוא לא הולך לחיידר.

מתבגר בן עשר עוד רגע, והתשובות בהתאם:

ככה. לא יודע. לא בא לי. לא רוצה. לא כיף.

כשאני מצליחה לעבור את השלב הזה, הוא מדייק:

אני אלך בבוקר אבל לא לחיידר של אחה"צ.

אני מדייקת איתו עוד יותר:

אני אלך אחה"צ אבל באיחור כדי לא להיות בשיעור של המלמד X.

כל נורות האזהרה נדלקות. האוזניים נעמדות. הלב דופק.

אני עוצרת הכל ומתיישבת לידו.

"טוביון, מה קרה עם מלמד X?"

"ככה"

"מה ככה?"

"ככה"

"בכל זאת, מה קרה שגורם לך לא לרצות להגיע לשיעור איתו?"

ואז הוא מספר שקרה משהו והוא קיבל עונש, לכתוב 8 פעמים את כל הקטע של "אשרי יושבי ביתך".

הבירור מעלה שעל פניו אין סיבה מוצדקת לעונש המטומטם הזה, שחשבתי שמת מהעולם.

"אתה יודע מה, טובי? חשוב מאד שסיפרת לי. אני רוצה לבדוק מה קרה. מחר אני אדבר עם אבא ונחשוב ביחד. בסדר? ובכל מקרה אתה הולך לחיידר כמו כולם ובזמן. גם אם קרה משהו לא נעים זה לא סיבה לא ללכת לחיידר בשעה הרגילה. אם מדובר בעונש לא מוצדק – אני אטפל בזה".

הכי חשוב מבחינתי, שהילד יידע שהתייחסתי לדברים שלו ברצינות גמורה, ויחד עם זה, שיהיו גבולות ברורים. אין 'מסחרה' בכל הקשור להליכה לחיידר אלא אם קרה משהו חמור, חלילה.

חזרתי היום מהמכללה. טובי כבר חזר מהחיידר להפסקת צהריים.

"אמא, אני לא הולך היום לשיעור של המלמד…"

אני קוראת לבעלי ומבקשת מטובי לספר שוב מה קרה. הוא מספר מה שהוא מספר ושנינו מחליפים מבטים.

לי ברור ש:

או שהמלמד הזה הגזים ממש

או שהסיפור מסופר בחלקו ו\או עם הפרשנות של הבן שלי, ואני מפספסת את הפואנטה

אני מבקשת מבעלי שיאתר את הטלפון של המלמד, בודקת איתו אם הוא רוצה לקחת על עצמו את המשימה והוא כמובן שמח להעביר אותה אלי, ומוצאת את עצמי לראשונה בחיי מתקשרת למלמד (למורות ולגננות אני מתקשרת בכיף).

בפתח השיחה אני מציגה את עצמי ומבקשת לברר את הסיפור, משום שאני יודעת שהבן שלי מהטובים וה'חלקים' ומעולם לא נענש עד כה והדבר הכי חשוב, זה שהוא ירוץ לחיידר בשמחה.

המלמד מנסה להיזכר, כי מבחינתו הסיפור שולי ממש, נזכר ומספר את הסיפור כפי שהוא רואה אותו.

ובכן, הסיפור בהחלט נראה ונשמע אחרת מהצד שלו.

נכון, מדובר במשהו שולי ממש, אבל "דווקא משום שהוא ילד חלק וטוב, היה לי צורך להעמיד את הגבול מיד כך שלא יהיה פתח לחשוב שאפשר להשיג תשומת לב בדרך שלילית, וגם כדי שלכיתה יהיה ברור שיש לזה מחיר" הוא אמר.

הבנתי אותו מאד.

הבנתי את הצורך להחזיק את הכיתה ולא לאפשר התנהגות שחורגת, גם אם לשניה, מהראוי.

אבל לא קיבלתי את הפרשנות שלו ולא את העונש הלא חינוכי בעליל.

התווכחנו קצת. הזכרתי שהעונש הזה הוכח כלא יעיל, הוא הסיט את הדיון מ"סוג העונש" ל"מטרת העונש". ובעיקר הביע את הפתעתו מהשיחה על עניינים כאלו פעוטים.

הסכמתי עם מה שהסכמתי, לא הסכמתי עם מה שלא הסכמתי.

וחזרתי על השורה התחתונה: אני רוצה שהילד שלי ילמד בשמחה. בשביל זה אני אעשה הכל, כולל להרים טלפון גם אם, לך, המלמד, זה נראה ממש מוזר ואפילו מיותר.

מעבר לעובדה, שאני עכשיו רגועה יותר ויודעת שלא קרה שום דבר נורא.

ולכן האימהות, אני אומרת, שחשוב לי שהמלמד יידע שיש הורים שעומדים מאחורי הילד וערים למה שקורה. (יחד עם זה, התגנבה בי המחשבה שגם חשוב שהילד ידע שאני לא מתכוונת לעשות 'עסק' מכל דבר).

סיימתי את השיחה שהתקיימה בחדר סגור ויצאתי אל הבן שלי.

שיתפתי אותו שהמלמד ציין שהוא מכיר אותו רק שבוע וכמה הוא חכם, ושותף בשיעור, ויודע היטב את החומר וכו', ואז:

"אתה יודע למה הוא העניש אותך?"

"כי התחלתי להתפלל באיחור וסיימתי קצת אחרי כולם"

"זו הסיבה שבגללה הוא נתן לך את העונש?"

"כן"

"אתה רוצה לשמוע מה הסיבה האמיתית שלו?"

הוא שתק, מופתע. מסתבר שזו לא הסיבה.

"הוא אמר שהתחלת באיחור ואז, כשכולם סיימו, המשכת את התפילה ולקראת הסוף של "אשרי יושבי" צעקת בקול עד סיום הקטע, כשכולם כבר נעמדו לתפילת שמונה עשרה".

"אז מה? תמיד אומרים לנו להתפלל בקול…"

"נכון. כשזה כל הכיתה ביחד ולא ילד אחד שהיה צריך לסדר משהו, התחיל מאוחר, וסיים אחרי כולם ומפריע להם בתפילה שבה כולם מתפללים בשקט".

"אז מה!" הוא התקשה לרדת מהעץ. "אני לא הולך. אני לא אוהב אותו!"

ניסיתי לדבר על ליבו והבנתי שחבל על הזמן.

ופתאום עלה לי רעיון:

"טובי, נכון שממש מקודם חזרתי מהמכללה שבה אני מלמדת? אז תחשוב שתלמידה אחת חוזרת הביתה ומתחילה להגיד (וכאן חיקיתי אותו): אני לא אוהבת את המורה הזו! היא מדברת מהר מידי! בקול מידי! היא דורשת שקט! מעצבנת שהיא! לא רוצה! לא רוצה!" והילד פרץ בצחוק.

"אז מה אתה אומר?"

"די, אמא!" הוא אמר תוך כדי שהוא צוחק.

כבר לא היה עץ. העצבים התמוססו.

"תקשיב, חמוד. יש לך בחיידר מלא מלמדים, וזו לא השנה הראשונה שלך. תמיד יהיה מלמד שלא תאהב, שלא יהיה נחמד איתך, שאתה חושב שהוא מעצבן, שהוא תקיף מידי, שיש לו קול שלא נעים לך לשמוע או לא משנה מה. ככה זה. יש מגוון של מלמדים ואתה לא חייב לאהוב את כולם. יש לך שעה ביום עם המלמד הזה ועוד המון שעות עם מלמדים אחרים שאתה אוהב. אתה הולך בזמן לחיידר ואומר לעצמך שזה בסדר לא להתחבר למלמד הזה, ובכל זאת, מציעה לך לנסות שוב כי בסך הכל הוא חושב שאתה ילד נהדר וטוב"

הוא עשה פרצוף אבל היה ברור שאין על מה לדבר יותר.

"צדיק, אתה רוצה משהו טעים, ככה, שיהיה לך כיף ללכת?"

"כן, אני רוצה טילון!"

'סויחר' הילד הזה.

"לא, מתוק. זה לא מתאים. אתה לא הולך עם טילון ברחוב ואתה כבר צריך לצאת כדי לא לאחר. אני מוכנה משהו אחר: איגלו אולי?"

בסוף התפשרנו על איגלו קומותיים והילד יצא בחיוך.

בערב ניסיתי לשאול משהו על "איך היה" אבל נראה היה שהנושא מאחוריו לגמרי.

לא יודעת אם פעלתי נכון. מה שבטוח, אני מרגישה טוב עם הדרך שבחרתי. רק תהיתי עד כמה זה בעייתי כשילד נענש בלי לדעת את הסיבה לעונש, וכשהורים שומעים רק צד אחד.

והעיקר, שהילד יודע שיש לו גב, ומקום, וכתובת, והורים, שלעולם יהיו שם בשבילו.

 

אז אם תרשו לי, כאמא לאמא, הנה כמה טיפים לשנה חדשה:

– אולי קצת מאוחר מידי, אבל אני ממליצה לשלוח לתחילת השנה משהו קטן למורות ולגננות. אני שולחת שוקולד טוב עם משפט קטן, כמו: שתיהיה לנו שנה מתוקה, מלאה וקשטוק". לא מתנה ולא מעבר לזה, אבל כן משהו ללב.

– לא יודעת מה איתכן, אימהות יקרות, אבל אני מקפידה בכל שנה להרים טלפון לכל הגננות הראשיות והמחנכות של הבנות שלי, להציג את עצמי (אמא של לאה\מלי\דס-דס המהממת), לאחל ברכות לשנת הלימודים החדשה, לספר כמה דברים טובים על ה'גברת' ולהגיד שאני מבקשת ערוץ פתוח בכל עניין שהוא. לא לחכות עם שום דבר שעולה אלא לשתף אותי ולעבוד בשיתוף פעולה.

כמובן, שבקשר ללאה, אני מקפידה לתת את המידע שנראה לי רלוונטי כבר בשבוע הראשון *לפני* שיעלו בראשה של אשת החינוך פרשנויות כאלו ואחרות וכן מידע שעשוי לאפשר לשתיהן לעבור את השנה הזו בטוב ובנעימים.

אחת לכמה זמן, יוזמת שיחת טלפון מעצמי כדי לברר מה שלום האוצרות שאני מפקידה בידיהן כל בוקר.

– הצהרת בריאות: מילאתי כמה מהם, סרקתי למחשב, ומעתה נותר לי רק למלא תאריך ולשלוח. חוסך עבודה וזמן.

– על הדלת בבית יש פתקים זורחים ולכל אחד יש את מה שהוא צריך לגן\בית ספר\חיידר כך שלא אפספס כלום, כולל מסכה והצהרת בריאות. ככה לא שכחנו ובעז"ה גם לא נשכח כלום.

– ואחרון החביב והחשוב ביותר: תתפללו. כל הזמן. שהילדים שלכן יהיו בידיים טובות, אצל שליחים ושליחות טובים. זה לא מובן מאליו בשום צורה. כולנו כבר פגשנו אנשי צוות שהזיקו יותר משהועילו או איש צוות שלא חיבב ילד מסוים וירד לחייו. זו תפילה יומית, בין החלפת טיטול לקטנה לבין הכנת הסנדוויצ'ים, איפשהו בין "שלום, טוסי להסעה" לבין סירוק הקוקו של מלי. התפילה הזו היא הראשונה בתפילותיי. ואחרי זה, אני מתפללת שירגישו אהובים על ידי הצוות ועל ידי החברים והחברות. שישמחו ללכת ללימודים וישמחו לחזור לבית, ושהבית שלנו יהיה תמיד 'בית' עבורם. בית רגשי, רוחני, פיזי. בית לגוף, ללב ולנשמה.

 

 

ומילה לסיום:

תהיתי מה היה קורה אם היינו יודעים לפני שנה מה מחכה לנו השנה הזו.

אז הפעם, אני מקווה, מחכה לנו שנה עם הפתעות… לטובה!

 

שנת לימודים טובה ושמחה לכל ילדי ישראל!

איתך, גם בהורות

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

וצוות המרכז