fbpx

לפעמים גירושים הם בשביל הילדים

את הפוסט הזה אני מבקשת שכל אישה שמפחדת להתגרש "בגלל הילדים" תקרא.

כמובן, שאין שום כוונה לגרום למישהי שלא חשבה להתגרש לעשות זאת, כפי שהיו כאלו שטענו כאילו אני 'דוחפת' להתגרש.

מי שלא חשבה על גירושים, לא תחשוב על כך גם עכשיו, ומי שחשבה, כנראה שיש סיבות טובות לכך.

בכל אופן, להתגרש זה לא כיף ולא מומלץ. אבל לפעמים זה חובה, כן, דווקא בשביל הילדים.

 

יום חמישי האחרון, הבנות חוזרות מאבא שלהן (לבן יש זמנים אחרים כי הוא לומד עד מאוחר).

אני מתעניינת איך היה ונערכת לאמבטיות והשכבות.

לאה רעבה. אנחנו ביחד מכינות חביתה לה ולי והיא עומלת על הסלט "שלנו". בינתיים אני מכניסה את מלי לאמבטיה. דסי משחקת בארגזים הריקים שנותרו מהמשלוח של המצרכים מהסופר.

הבית מלא חיים ויחד עם זה רגוע (ולא שקט. אצלינו אף פעם לא שקט).

 

לאה חותכת את הירקות. אני במטבח, מארגנת כמו אמא פולניה את מה שאירגנתי אתמול ואארגן גם מחר.

– אמא

– כן, לאוש

– אני יודעת שאתם מתגרשים בגללי

– מה?????

– אתם מתגרשים בגללי

– לא נכון, לאוש

– כן נכון

עזבתי את השיש הבשרי ונעמדתי על ידה כשהיא חותכת את הירקות בשיש החלבי

– לאוש

– מה?

– תסתכלי אלי

היא לא מסתכלת. העגבניה ממש עושה חשק להתבונן בה בדיוק עכשיו

– לאוש

– מממ

– תסתכלי אלי!

היא מסיטה את הראש לכיווני

– תקשיבי טוב למה שאני אומרת לך עכשיו:

אין

לך

שום

קשר

לגירושים

שלנו!

את שומעת?

אין

לך

שום

קשר

לגירושים

שלנו

!

היא שותקת

– לאה, תחזרי אחרי

– נה נה נה נה נה – היא מלגלגת

– לאוש, אני לא אוותר לך. תגידי אחרי: אני לא אשמה בגירושים של ההורים שלי!

– אני לא אשמה בגירושים של ההורים שלי!

– יופי, לאה. זו האמת.

חזרתי לשיש הבשרי.

היא סיימה עם הסלט וניגשה ליטול ידיים על הלחם. אני התיישבתי עם הפריכיות.

– לאוש, את יודעת שבזכותך אני אוכלת מידי פעם משהו נורמלי?

– למה בזכותי?

– כי אני אף פעם לא מכינה לעצמי אוכל אבל כשאת מכינה לי זה עושה לי חשק, אז בזכותך גם אני אוכלת אוכל בריא וטוב.

– אני הכי אוהבת את הסלט הזה בכל העולם!

– אני שמחה שאת אוהבת אותו. גם לי הוא טעים

אנחנו אוכלות. אני קמה לעזור למלי עם הברשת השיער באמבטיה. חוזרת למטבח.

– לאוש

– מה, אמא

– את יודעת שיש לי לקוחות שהן אפילו יותר גדולות ממני שההורים שלהן התגרשו והן חשבו כל החיים שלהן שזה בגללן והן אף פעם לא דיברו על זה עם אף אחד כי זה היה כל כך ברור להן ואז הן באו אלי לקליניקה ובמהלך הטיפול שלחתי אותן לדבר עם אבא או אמא שלהן ולדבר על הגירושים ההם, ואת יודעת מה הן גילו?

– מה?

– שאין להן שום קשר לגירושים של ההורים שלהן והן סתם סחבו אשמה במשך שנים רבות שפגעה בהן בכל כך הרבה דברים בחיים…

– אז אני לא אשמה?

– את בוודאי לא אשמה! ואני רוצה להגיד לך עוד משהו: יש לי לקוחות שהן יכולות להיות אימהות שלי, בנות 50 ו 60 ואפילו 70 שמספרות לי בכאב שהן כל השנים לא אהבו את הבעל שלהן ולא הסתדרו איתו אבל הן פחדו להתגרש בגלל הרבה סיבות ובעיקר מהחשש שזה יפגע בילדים שלהן, ואת יודעת מה, לאה? הילדים שלהן נפגעו באמת, כי ילדים שחיים בבית שבו אבא ואמא רבים כל היום וכועסים אחד על השני ועוקצים זה את זה, לא מתאימים ולא אוהבים, זה בית שיש בו רעל, והילדים שלהם לא יודעים אחר כך איך לבנות זוגיות טובה. וזה בסדר שלא מתאימים אחד לשני. ואני החלטתי שאני לא אעשה לילדים שלי דבר כזה. אני מאמינה שיותר טוב לכולם כשאין מריבות ויש רוגע ושלווה בבית, וככה לכולם טוב.

– נכון, אמא. את יודעת שאני שואלת את אבא כל הזמן מתי הוא כבר ייתן לך גט?

– מה???

– כן, אני כבר רוצה שתתגרשו

– לאה! אבל את כל הזמן עשית כל מה שאפשר כדי שזה לא יקרה. מה קרה פתאום?

– התחלתי להבין שזה באמת יותר טוב שתתגרשו

– לאה! אני בהלם! כל כך שמחה לשמוע את זה! מתי הבנת שזה יותר נכון לכולנו?

היא חושבת ואז היא עונה:

– מאז שאבא לא בבית

– לאוש, אני כל כך שמחה לשמוע אותך ככה!!!

 

במאי 2021 קיבלתי את ההחלטה להתגרש (לפני שנה וקצת).

לאה הייתה אז בת 8.5 והתחלתי להכין אותה ואת הילדים לתהליך שכולנו עומדים לעבור. השתדלתי ככל האפשר לא להכניס אותם לסכסוך אבל לאה נכנסה והיו ויהיו לכך השלכות מרחיקות לכת.

עוד קודם לכן, מסיבות אחרות, דאגתי שהיא תיהיה עטופה באנשי מקצוע שיעזרו לה במה שהיה צריך. אחרי ההחלטה להתגרש הוספתי עוד עזרה מתאימה.

היא נאבקה ונלחמה בכל הכח כדי שלא נתגרש ואני הייתי לא מעט פעמים בחוסר אונים, אבל על דבר אחד לא ויתרתי: על יציבות ברורה מאד.

לא מכרתי לה שאולי בסוף לא נתגרש, לא שיקרתי לה כדי לזכות בקצת שקט, לא נתתי למניפולציות כאלו או אחרות להשפיע על קו ברור, ישר ועקבי:

אני מתגרשת. וזה הדבר הכי טוב בשבילך, גם אם עכשיו זה מאד קשה וכואב. כן, אנחנו עוברים תקופה איומה והיא תימשך עוד זמן מה, אבל שום דבר לא ימנע את ההחלטה שבסוף תעשה לכולנו טוב.

מותר לכעוס, לבכות, לא להבין, להרגיש שהעולם נחרב, לפחד…

אני מאמינה בלשים את האמת על השולחן (מותאם לגיל). ילדים יודעים כשמשקרים להם ובוודאי כשהם שומעים משהו אחד ורואים משהו אחר בפועל. ובוודאי ובוודאי כשאחד מהצדדים נחוש לחתוך את הקשר.

היו מי שאמרו שאני טועה. שאני צריכה לשקר לה, להרחיק את רגע הכאב, לתת לה עוד זמן של אשליה (כשבמו אוזניה ועיניה היא רואה את הסכסוך באופן יומיומי). אבל אני מכירה את הבת שלי וידעתי שהיא צריכה זמן.

רציתי שהיא תעכל, תתבשל, תעבור את תהליך האבל על החלום ושברו, תעבד, תקבל מקום לכל שאלה או מחשבה או רגש שיעלה בה, תקבל תשובות שמתאימות לגילה, ובעיקר, לא תאבד את האמון בי, כאמא שלה.

היא צריכה לדעת שיש מקום אחד בעולם הזה שהוא עוגן יציב ואיתן, קרקע בטוחה לעמוד עליה ויהי מה. מקום להתפרק בו כי יש מי שיאסוף את החתיכות ויחבר אותם. מישהו שאפשר לסמוך עליו בעולם כל כך שקרי.

שתדע שאני תמיד תמיד אגיד לה את האמת, ושלפעמים הדרך כואבת אבל זה לא אומר שהיא לא נכונה.

ולא משנה מה, אני איתה.

 

שנה וקצת אחרי אני זוכה לראות שכל הדרך שעשיתי איתה במיוחד (ועם שאר הילדים בבית) הייתה נכונה ובריאה, נתנה להם כח להתמודד.

ועכשיו, כשלאבא שלהם יש סוף סוף בית אחר, הם מקבלים בשלוות נפש גמורה את הידיעה שיש 2 בתים, ושזה ממש בסדר שיש 2 בתים, וזה אפילו משתלם לפעמים כי יש מתנות כפולות באירועים מיוחדים, כמו יום הולדת או סיום שנה, גם מאבא וגם מאמא.

ושני ההורים שלהם מתאמצים עכשיו יותר כדי לשמח אותם.

כן, יש לגירושים גם יתרונות, אם מוכנים לראות אותם.

אני רואה איך הסערה הענקית של לאה ששטפה את הבית שלנו בחודשים האלו נרגעה.

אני חווה את הקשר שלנו מקבל מקום כפי שראוי שיהיה לו.

קל לנו יותר ביחד.

 

התפללתי על זה.

השתדלתי בשביל זה.

כאבתי בגלל זה.

והאמנתי בדרכי.

 

יציבות. אמת. ביטחון. אהבה.

לפעמים, גירושים הם בשביל הילדים.

 

איתך,
דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כשהאדמה רועדת – 2

בעקבות הפוסט הקודם קיבלתי מאות תגובות. רובן הגדול והמכריע – תגובות של תודה, של הקלה,

משנה שם – משנה מזל

אתחיל מהשורה התחתונה: חזרתי לשם נעוריי, ומעתה שם המשפחה שלי הוא: רובינשטיין.   ועכשיו לפוסט:

להתרענן ולהתחדש

ב"ה שזכיתי, והמשפחה שלי גדלה בשנים האחרונות. גם הילדים גדלו והצורך שלהם במקום גדול יותר

כח עצמי

לפני כשלושה שבועות, בהזדמנות כמעט חד פעמית, הוזמנתי להצטרף לקבוצת חברות שטסה לאיטליה, ארץ חלומותיי.

פעם ראשונה

בשנה האחרונה יש אצלי הרבה "פעם ראשונה". את השבת האחרונה עשינו הילדים ואני, בלי אבא

המטפלת המושלמת

האמת שכבר נכנסתי למיטה והחלטתי לא לכתוב הערב את הפוסט השבועי, בעיקר כי הרגשתי שאני

החיים קשים ולא רק

הפוסט הקודם שלי,  עם אותה הכותרת, רק בלי התוספת, עורר הדים רבים ותגובות מרתקות. הן

שני צדדים למטבע

שנה לא פשוטה עברה עלי, ועל עוד אלפי נשים (וגברים וילדים ונערים ונערות, כמובן) בישראל,

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

סימן משמים

השבוע קרו לי כמה דברים מעניינים, וכולם שווים פוסט. אתמקד הפעם באחד מהם. אתחיל מהחלק

דילוג לתוכן