חנוכה כמעט מאחורינו
עבורי זה החנוכה הראשון כגרושה ואם לארבעה אוצרות.
עבורם זה חג חנוכה ראשון כילדים להורים גרושים.
אודה בכנות, חששתי מהחג הזה.
חששתי להתפרק שוב, מול הנרות.
חששתי לגלות על יד הנרות את החושך.
חששתי מהפעמים בהם הילדים ידליקו עם אבא שלהם ואני אדליק לבד.
חששתי מהפעמים בהם הילדים ידליקו איתי, בלי גבר שמנהל את המעמד.
חששתי לחינם.
כשהילדים שאלו איפה הם ידליקו את הנרות, אמרתי שממש לא משנה לי איפה, העיקר שהם ישמחו, ושנראה לי הגיוני שהם ידליקו אצל אבא שלהם בימים בהם הם אצלו, אבל אם רוצים אחרת – בכיף. מה שטוב להם.
הקללתי כל מה שאפשר להקליל, מלש' קל.
יש ערב לביבות אצל סבא וסבתא מהצד של אבא? נהדר! תהנו המון!
ואם זה מתקיים בדיוק בשעות שהילדים אמורים להיות אצלי? יאללה, שחררי. שיסעו. שיהנו. שיחזרו עם זכרונות מתוקים של משפחה. כאילו שאני לא יכולה לחיות בלעדיהם עוד כמה שעות.
ביום הראשון שמעתי את ההדלקה אצל בת אחי שגרה קרוב אלי.
ביום השני אחיין שלי הגיע עם משפחתו לביקור והדליק עבורי (ורק אחר כך נודע לי שעל פי ההלכה, עדיף שאישה שאין גבר שגר איתה בבית ויכול להדליק עבורה – תדליק בעצמה, ולא שמישהו יבוא להדליק בשבילה, אם הוא לא ישן בבית).
ביום השלישי הדלקתי עם הקב"ה ושרתי את כל "מעוז צור" פעמיים רק כי היה לי כיף לשבת בבית ולשיר בקולי קולות, כולל את הזיופים. לא יודעת מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, עשיתי את זה.
ביום הרביעי, אחרי שחזרנו מההדלקה אצל ההורים שלי, הדלקנו כולנו ביחד.
ביום החמישי הדלקתי עם הקב"ה.
ביום השישי הדליק גיסי שהגיע אלינו לשבת עם ילדיו הגדולים כדי לזכות לשבת עם האדמו"ר.
במוצ"ש הדלקתי עם כל הילדים.
ומחר, נר אחרון, אדליק שוב עם הקב"ה.
מה שחשוב בעיניי, זה לא ההדלקה. ההדלקה היא רק כדי להזכיר לנו את הניסים, ולעצור אותנו רגע מהמירוץ היומיומי. מה שחשוב בעיניי זה דווקא להדליק את אש האמונה: אמונה שעם ישראל מעל הטבע, אמונה שגם אנחנו נזכה.
כל אחד ואחת במה שהם צריכים.
זו מטרת הדלקת הנרות, ובעיקר, הזמן שאנו נדרשים לשבת לידם ולא לברוח למטלות ולמשימות של הבית.
במהלך החג הזה קרו כל מיני ניסים שאני לא יכולה לפרט אותם. דברים שחיכיתי שיקרו והם קרו, סכום כסף שהתעכב ובסוף הגיע… דברים קטנים כגדולים. וכל החג הלכתי בהרגשה שענן הכבוד עוטף אותי. ממש כך.
לא הזלתי דמעה אחת כל החג הזה. פשוט כי הרגשתי המון אור בתוכי.
וככל שסיפרתי את הניסים האלו לקרוביי, העמיקה תחושת ה"נס" והכרת הטוב לבורא עולם. הפאזל נבנה חתיכה לחתיכה ויצר תמונה של השגחה פרטית.
בכנות, אלו דברים שאפשר בקלות להגיד שהם "טבעיים", ש"הגיוני" שהם יקרו, שהם תוצאה טבעית לפעולות שנעשו.
אך כל אלו הם עצת היצר הרע.
הקב"ה מנהל את העולם בדרך הטבע, מה שלא סותר לרגע את הניסיות.
טבע הוא לא ההיפך מנס. הפוך. הוא מחזק את ההנהגה האלוקית שמנהלת את העולם בצורה מסודרת, מעגלית ועקבית.
עד ש…
עד שקורה משהו שמטלטל אותנו ומזכיר לנו שכלום, אבל כלום, לא 'מגיע לנו' ולא מובן מאליו.
כלום לא טבעי.
כלום לא הגיוני.
כלום לא מקרי.
רק אז אנחנו רואים בחוש שגם מה שטבעי הוא… נס.
כותבת לך, כותבת לי:
אין אדם מכיר בניסו, ולכן לפעמים צריך מישהו מהצד שיזכיר לנו את ניסנו.
ועוד מילה לסיום:
בחג הזה היו לי כמה הפתעות קטנות ומרגשות של נשים שזוכרות אותי ואת שינוי הסטטוס שלי, שהבינו את הרגישות ודאגו לי.
אחת הרימה טלפון לשאול מה שלומי ואיך אני עוברת את החג הזה.
אחרת שלחה סלט ירקות ביתי ולביבות (שהיו בדיוק מה שהייתי צריכה אחרי אימון כושר, ולא הייתי מכינה לעצמי).
אחרת שלחה עוגה. למה? ככה. התחשק לה (זה לפחות מה שהיא אמרה. אני מאמינה לה).
אחותי התקשרה להזמין אותי להדלקה (אבל טוב לי עם הלבד, אמרתי לה, ולא שיקרתי).
ואחיין שלי, שגם הגיע להדלקה, שהתקשר לשאול בשלומי ואמר שהוא רק רוצה להזכיר שלמרות שאנחנו לא בקשר הדוק וכל אחד עסוק בחייו, הוא נכון וזמין לכל דבר שאצטרך.
אם הייתם יודעים מה דבר קטן אחד שלכם יכול לעשות, אני בטוחה שכל אחת ואחד היו עושים יותר.
זו תזכורת גם בשבילי.
לראות 'יותר', את האלמנות, הגרושות, הפרודות, הרווקות, המתמודדות באשר הן, האימהות של ילדי החינוך המיוחד, ההורים לאלו שנשרו. ואלו רק דוגמאות.
וגם מי שאין סיבה נראית לעין, שלא התגרשה ולא פרודה ולא אלמנה ולא רווקה ויתכן שהחיים שלה טובים לגמרי.
מה, חסר אנשים שמילה טובה יכולה לשמח אותם?
ששיחת טלפון יכולה לחמם להם את הלב?
לא חסר.
רק תירצו לעשות ותמצאו מיד.
קחי על עצמך להדליק לב אחד בנר של איכפתיות.
שיהיה לכולנו חודש טוב, שבוע טוב ושנה של זכות לראות ולהכיר בניסים שבחיינו.
איתך, בנס השבועי הזה, שאני כותבת ואת מפנה זמן לקרוא…
דבורי רובינשטיין (וקשטוק)
מומחית ליצירת שינויים, לטובה
מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי