לא מובן מאליו!

ראש השנה מאחורינו.
ערב החג, שלישי בלילה, עקב כל עמ"י בדאגה אחרי 181 טילים בליסטיים שאירן שלחה אלינו, ובמקום לעמוד על יד הסירים או להכניס עוד עוגה לתנור, עמדנו או ישבנו במקלטים, בממדי"ם, בחדרי המדרגות, שוכבים על הכביש בצד הדרך, רצים איפשהו לתפוס מחסה.
לא הייתה לי בעיה עם הטילים. ב"ה, אני לא חרדה (ר' בצירה) כל כך בקלות ועמדתי בבנין המדרגות עם הילדים שלי ועם השכנים ופטפטנו.
הייתה לי בעיה אחרת – לחגוג 3 ימים (אני מחשבת אותם כארבעה, כי כבר מבוקרו של ערב החג הילדים איתי, ללא מסגרות) לבד, 6 סעודות חג, לבד.
סליחה, לא לבד.
עם ארבעת ילדיי המתוקים, שעם כל הכבוד אליהם, הגדול עוד לא בן 14, ובכל זאת אני זקוקה למישהו קצת יותר בוגר כדי להצליח לשרוד 6 סעודות. מישהו לנהל איתו שיחה, מישהו או מישהי לקשקש איתו או איתה על נושאים שמתאימים ל"ילדים שעברו את גיל 18".
כשעברה הבשורה בכל קווי החסידות על כך שכנראה הנסיעה אל האדמו"ר תתבטל לפי הוראות פיקוד העורף, הבנתי שאני בבעיה.
זה אומר שהאורחים שלי, אחיינים מדהימים, שאמורים לחגוג את החג יחד עם רוב החסידים בירושלים – לא יגיעו.
ברגע הראשון, וגם בשני, הרגשתי שאני נכנסת לתוך עצבות כזו, משהו ש'מושך אותי למטה'. זה התבטא במחשבות לא קלות על מה ש'מחכה לי'.
זה ארך כמה שניות בלבד לפני שעצרתי את ההתדרדרות המחשבתית ואיפסתי את עצמי עם המחשבה שהכל עוד יכול להשתנות, ועד מחר, ערב החג ממש, אני לא מסיקה שום מסקנה.
בלילה כבר הבנתי שעם כל האופטימיות, אני כן צריכה לחשב מסלול מחדש ולעצור את ההכנות לחג.
הרי הילדים שלי אוכלים דברים מאד מסוימים, וכל האוכל ה"חדש" שהכנתי, כולל אלו שהתכוונתי להכין, פשוט יילכו לפח. הנסיון שלי הראה שהילדים שלי עוד לא בשלים לנסות ולהכיר מאכלים חדשים, וכשאני מנסה איזה סלט חדש לשבת – בסוף אני היחידה שאוכלת ממנו ורובו נזרק.
עצרתי את ההכנות, וכמו כל בתי ישראל הבנתי שאני צריכה להוציא עופות מהמקפיא כדי להכין עוד מנות עיקריות במקום אלו שאחותי אמרה שתשתלח עם הבן שלה, ולאפסן בחזרה את הערמונים שהיו אמורים להגיע לידי שימוש (המתכון המדהים בשילוב ערמונים מחכה במגזינון שישלח אי"ה ביום ראשון בערב) ושאר שינויים קולינריים מתבקשים.
ביום רביעי, ערב החג, התעוררתי מהטלפון. הודעה בקו החסידות: בוטלו כל ההנחיות של פיקוד העורף באזור ירושלים. יש נסיעה לרבי.
קפצתי מהמיטה בשמחה ואמרתי תוך כדי שאני הולכת להכין את הקפה שלי "מזמור לתודה".
יש אורחים.
יש אווירת חג.
תודה ה'.
הרגשתי שרק בשביל שנוכל לשמוח יותר הקב"ה ניסה אותנו.
כמה דקות אחר כך לאה התלוננה, שוב, על כאב בפרק יד ימין.
כבר כמה ימים שהיא מתלוננת. יום כן, יומיים לא.
במחשבה נוספת, הבנתי שלמרות שהדבר האחרון שמתאים לי זה לרוץ לקופ"ח, עדיף לוודא שאין כלום מאשר לרוץ ל'טרם' ולחכות שעות בתור בתוך החג.
קבעתי מיד תור, עזבתי הכל ורצנו למרפאה.
מפה לשם, שבר ביד ימין.
תענוג. בדיוק מה שחסר לי. וללאה.
הבוקר נשרף כולו על קופת חולים והמתנה לגבס.
הגעתי הביתה אחרי 12 בצהריים, כשעוד אין חלות בבית, ומי דבר על הקנייה האחרונה בשוק שהשארתי ליום האחרון.
אני גרה מרחק 4 דקות הליכה מהשוק.
העדפתי שאף ילד לא ייצא איתי מהבית. בכל זאת, התרעות חמות על פיגועים, וערב חג במרכז העיר ובשוק מחנה יהודה הם מקומות רלוונטיים מאד בשביל לפגוע במסה גדולה של יהודים.
לא הסברתי למה רק הודעתי שהפעם אני יוצאת לבד.
תוך שעה תקתקתי כל מה שהייתי צריכה כשחצי מהדברים כבר אזלו.
הגעתי הביתה עם עגלה עמוסה. כהרגלי, אמרתי תודה לה' שאני יכולה לקנות מה שאני צריכה. לא מובן מאליו בכלל.
כדי לשמח אותי ממש, הקב"ה סידר השנה את החג בדיוק ביום שבו העוזרת שלי נמצאת – יום רביעי.
למרות שלאחרונה היא מבריזה לא מעט וחששתי מאד שהיא תעשה את זה גם הפעם, היא לא הבריזה, וכל מה שקשור לנקיון הבית – עבר לטיפולה. רק על זה צריך איזה 200 "מזמור לתודה".
נכנסתי למטבח והסתערתי על כל מה שאפשר. ידעתי שהזמן קצר, המלאכה מרובה, וחשוב לי שהעוזרת תיכנס למטבח אחרי שסיימתי את הכל, כך שארוויח את הנקיון של כל הכלים שהשתמשתי בהם.
שעות עמדתי וטיגנתי, קצצתי, בישלתי, אפיתי, רידדתי, חתכתי, ערבבתי, הקפצתי…
קצת לפני החג 'קפץ' אחד האחיינים הגדולים כדי להביא לי מתנה שריגשה אותנו, הילדים ואני, באופן מיוחד: חלת דבש אמיתית, היישר מהכוורת!
בדיוק מה שדסי שלי למדה בגן באותו השבוע!
פלא הבריאה שצריך לראות ולטעום כדי להאמין! איך הדבורים יוצרים מליוני משושים מחוברים זה לזה ודבש ניגר ביניהם.
הנחנו את חלת הדבש במרכז השולחן, במקום הפרחים, ולא נרגענו מהיופי שלה ומהטעם של הדבש הישר מהטבע לכל אורך החג והשבת.
את החג הכנסתי 'על הקשקש', עם שולחן חג ערוך כמו שאני אוהבת, כולל מתנות חדשות מהממות שקיבלתי לכבוד יום ההולדת שחל לפני כשבוע: מפה חדשה, סכין כסף לחלות ומפה לחלות.
כשהמשיח יבוא, ככה יראה השולחן לכבודו.
השארתי כמה דקות להספיק את תפילת מנחה שאני מקפידה עליה כבר כמה שנים, ואז מלי שלי, המתוקה, בת 9.5, הלכה להכין לי קפה שני אחרי יום שלם של צום, מפה לשם חצי שקית חלב נשפכה על השיש, הארונות והריצפה, עשר דקות אחרי שהעוזרת הלכה.
הרגשתי שבא לי לצעוק מעצבים, ובמקום זה לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי למלי בקול רגוע שאני צריכה עכשיו זמן לבד, ואני אנקה את מה שנשפך.
היא לא ממש מכירה את התגובה הזו שלי אבל היא יצאה מהמטבח, וככה, בסמרטוט האחרון שנשאר (כי כל שאר הסמרטוטים העוזרת השתמשה והם חיכו במכונת כביסה) ניגבתי את החלב תוך כדי שאמרתי לה': "אני מבינה שאתה לא רוצה שאתפלל היום תפילת מנחה. הרי אתה יודע מה הייתה התוכנית שלי וכמה היה לי חשוב להספיק את התפילה הזו, ובוודאי היום, ערב ראש השנה. אבל לא יודעת למה, החלטת אחרת, אז שיהיה. קבל את ניקוי החלב עכשיו כתפילת מנחה שלי", ושחררתי את הלחץ שאספיק להתפלל כי היה ברור שזה כבר לא יקרה.
גמורה מעייפות, רגליים בוערות מכאב ולב שמח, הכנסתי את החג.
במהלך החג זכיתי להתפלל חצי מתפילת מוסף עם הציבור, לפני שנאלצתי לחזור הביתה ולטפל באוכל.
לתפילה "ונתנה תוקף קדושת היום" הייתה משמעות אחרת. הרגשתי שכל מילה שאני מתפללת בתפילה הזו יוצאת מהקרביים ממש. תמיד זו תפילה שמרגשת אותי באופן מיוחד, אבל השנה היה לה טעם אחר.
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרו
מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ.
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ.
וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:

נזכרתי תוך כדי אמירת המילים בכל סיפורי הניסים על ילדים שהתחבאו ביישובים בעוטף ב 7.10 כמו הסיפור על 2 ילדים, אחים, שהסתתרו מתחת לשמיכה, כשמחבל מצא אותם ובא לירות בהם ופתאום… התחרט, כיסה אותם בחזרה בשמיכה והמשיך את מסע ההרג בבתים אחרים.
וזה רק סיפור אחד מתוך עשרות! על אנשים, נשים וטף, שראו את המוות בעיניים ועמדו מול קת טעון של רובה, אבל הרוצח, שרק שניה קודם לכן עוד רצח מישהו אחר מבני משפחתם, מסיבה לא ברורה, הניח להם והציל אותם.
איך אפשר להסביר את זה?
אי אפשר.
וכשקוראים את המילים של "ונתנה תוקף" הכל צף ועולה.
זה מה שנכתב להם בראש השנה הקודם, ולכן הם ניצלו. ככה הקב"ה רצה. למה? כנראה שלעולם לא נדע.
וכמה שורדים ממסיבת הנובה סיפרו על הצלתם הפלאית, בזמן שחבריהם נטבחו בזה אחר זה.
כמה ניסים!
כי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם.
כל מילה ומילה קיבלו משמעות אחרת.
ותמונות של המנהרות בעזה עלו לי מול העיניים וחשבתי על החטופים שאם נגזר עליהם לחיות – אנחנו נמצא אותם. לא כי אנחנו גאונים, אלא כי ככה ה' קבע.
ואמרתי תודה על הזכות להתפלל, גם אם רק חצי תפילה, בציבור, בראש השנה, בידיעה שבנותיי כבר גדלו ובשנה הבאה, אי"ה, אוכל לשבת בבית הכנסת עם לאה, שתיהיה כבר בת מצווה, ולהתפלל יותר.
במהלך החג והשבת הקפדתי על 6 סעודות בכלי זכוכית מהחל ועד כלה (טוב, חוץ מהמנה האחרונה), כולל המבוגרים והילדים.
בכל סעודה הקפדתי להכין כמה סלטי ירקות חיים, מה שאומר, שבמהלך החג עבדתי בלחתוך ירקות ופירות כל סעודה מחדש, בהחלט משהו שלא עשיתי אף חג.
בכל פעם כשהאורחים שלנו חזרו מבית הכנסת הם נכנסו לבית ששולחן החג/השבת ערוך ומוכן כולל הסימנים ו/או הסלטים. רק לקדש ולהתחיל את הסעודה.
רק עכשיו כשאני כותבת את סיכום החג והשבת אני מבינה איזו השקעה אדירה השקעתי, משהו שאף פעם לא עשיתי באופן כזה, וכמה עבודה זה דרש.
איזה סיפוק!
זכינו לחגוג חג בשמחה ובלב שמח.
בימים כאלו במיוחד – זה לא מובן מאליו בכלל, בוודאי אחרי שבצאת החג התעדכנתי על הצפון המופגז וחשבתי על כל תושבי הצפון שישבו במקלטים, בממד"ים או בחדרי המדרגות במקום על יד השולחן, כשהם לא יודעים מתי תיהיה הפעם הבאה שוב.
זה לא מובן מאליו כשאנחנו יושבים בבית שלנו, ברוגע ובשלווה, וחיילים מוסרים את נפשם, שוכבים בשוחות, מזיעים מחום או קופאים מקור, רצים עם מאות ק"ג של ציוד עליהם, בעירנות ובחדות נלחמים עבורינו, עבור זה שנוכל לשבת בשקט וברוגע.
זה לא מובן מאליו שיש אימהות ואבות שבזמן החג חושבים על ילדיהם שמשרתים בצפון או בדרום בלי שהם יודעים מה עולה בגורלם, והם במתח ובחרדה, מחכים לדעת שבנם חוזר בשלום.
זה לא מובן מאליו שיש משפחות שבורות שיש כסא אחד, ובהרבה מקרים, יותר מכסא אחד, ריק, על יד שולחן החג, אם הם בכלל מסוגלים לשבת על יד שולחן חג. כסא ריק לילד שלעולם לא יחזור, או לילד ששבוי בעזה ואולי, אולי והלוואי עוד יחזור.
לכל אורך החג הזכרתי לעצמי שאסור לנו לשכוח שכל הטוב שיש לנו הוא לא מובן מאליו.
ואם מישהו צריך תזכורת, אז ביום שני הקרוב יצוין שנה לטבח של ה 7.10.
שנה!
שנה של נצח, ועבור החטופים ומשפחותיהם, ומשפחות הנרצחים והנפגעים מאותו יום ובמהלך השנה האחרונה, שנה של גיהינום בלתי נתפס.
ועדיין יש חטופים, ועדיין יש אנשים שאיבדו ידיים ורגליים, ויש משפחות שכולות, ועשרות אלפים מפונים מבתיהם.
איזו שנה משוגעת!
כשאנחנו יושבים בבתינו, בשקט ובשלווה, אסור לנו לשכוח את אחינו באשר הם.
אני מרגישה שאנחנו צריכים לעשות משהו עבורם. לתת מעצמינו עבור אנשים שגם אם אנחנו לא מכירים אותם, אנחנו חייבים להכיר בהם. הם נאלצו לעבור מסע מורכב וכואב, גם בעבורינו. בעבור הזכות שלנו לשבת בנחת בבתים שלנו.
אני חושבת שאנחנו צריכים כקהילה, כשכונה, כקבוצה שמתאגדת, לקחת על עצמינו משהו כדי להקל עליהם, לא רק בתפילות, שאני בטוחה שכולנו מתפללים, אלא: לפנק אותם בארוחות חמות, לתת להם 'אוויר' על ידי זה שניקח את הילדים הקטנים ונעסיק אותם כשההורים, אחד מהם או שניהם, יוכלו לנשום קצת, בכסף שיעזור להם לקנות דברים שיקלו עליהם את התקופה הזו, במעשים טובים אחרים.
המלחמה בצפון ובדרום היא המלחמה שלנו, תושבי המרכז והשרון (שקצת חוו ימים פחות שקטים) וירושלים.
והחיילים שנלחמים – נלחמים עבור כולנו.
אם יש יוזמות שאתן מכירות – עדכנו אותי כדי שאוכל לפרסם אותם ולצרף עוד אנשים כמוני שמחפשים דרך להיות שותפים במאבק על הזכות של מדינת ישראל להתקיים ועל הזכות שלנו לחיות בשקט.
שנזכה שתפילות כל בית ישראל התקבלו ברצון ונזכה לשנה טובה, רגועה, שלווה, שקטה, מאחדת ומתוקה.

איתך, גם בשנה החדשה