לקפוץ למים עמוקים [היום לפני עשר שנים…]

לפני 11 שנים לקחתי סיכון משמעותי וקפצתי למים עמוקים מאד.
עבדתי מהיד לפה, בלי לחיות ובלי יכולת לסגור את המינוס.
כמובן שהיו דברים מורכבים הרבה יותר מהכנסות מול הוצאות, אבל זה לא לפוסט הזה, ולא עדיין.
הבנתי שעם כל הכבוד לכתפיי הרחבות, והן רחבות מאד, אני בסוף אתמוטט. עבדתי מסביב לשעון כשכירה וכעצמאית, כשבמקביל אני מביאה לעולם תינוקות קטנים, כולם בהריונות נוראיים וניתוחים קיסריים, ואין לנו שום עתיד. לא דירה, וגם לא בלטה. אפילו לא דירה נורמלית לגור בה בשכירות.
ואז באה הזדמנות, כלומר, הייתה הצעה שאני ראיתי בה הזדמנות, ובהחלטה של רגע שכנעתי את אביהם של ילדיי שניקח הלוואה בסכום שלפני עשר שנים לא היה במושגים שלי בכלל וידיי רעדו כשחתמתי עליה, וזו הייתה ההלוואה היחידה בחיי, כל חיי, שחתמתי עליה מרצון ומבחירה – לא כדי לכסות מינוס שיגדל שוב, אלא הלוואה שמטרתה לאפשר לנו לעשות דרך שתסגור את המינוס לתמיד.
(נ.ב. אני נגד הלוואות ונמנעת מאד מאד לקחת אותם, למעט מקרים שבהם היא יכולה לסייע לצאת מבור כלכלי באופן כזה או אחר בתנאי שיש תכנית מסודרת וברורה לכך, ולא כשאין תכנית ברורה ואז היא הופכת להיות חלק מהבור הכלכלי).
כמה שעבדתי קשה עד לאותו הרגע, ההלוואה הזו איפשרה לי להיכנס לתכנית ליווי עסקית חדשנית ומרחיקת לכת במושגים של אז, אבל דרשה ממני לעבוד קשה הרבה יותר בלילות, כדי לבנות תכנית אסטרטגית, מוצרים דיגיטליים, ובעיקר, להתחיל לכתוב לאלפי נשים!
שנה שלמה נתתי מחיי כדי לבנות תשתית אסטרטגית שהייתה אמורה להעלות אותנו על דרך המלך.
ואז, שנה לאחר מכן, לפני 10 שנים בדיוק, בט"ו בשבט, התחלתי לכתוב אליך, אליכן, קהילת נשים שרובה וותיקה, עוקבת ואוהדת.
שנה של עבודת פרך, לא אנושית בכלל…
ומאז, העסק שלי עף קדימה.
זה לא קרה ביום. גם לא בשנה.
אבל זה קרה. הייתה תשתית נכונה עליה עמלתי כל כך.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי שיק עם 5 ספרות! הסכום היה 14,000 ₪!
אני?
בחיים לא ראיתי מספר כזה שקשור אלי. ראיתי אותו כשעבדתי כשכירה, כמנהלת שיווק, ואפילו 6 ספרות. אבל זה היה כסף לא שלי. הפעם היה מדובר בכסף שלי! שאני עבדתי עליו!
זה היה רגע מכונן, והבטחה לעצמי שמשם אפשר רק לעלות.
כמובן שלא מספיק להכניס כסף אלא שתיהיה בו ברכה, או שלא יהיה מישהו אחר שישתמש בו באופן לא אחראי, אבל היכתה בי ההכרה שאני יכולה.
זה הכח של שינוי תודעה: אחרי שראיתי 5 ספרות – לא היה מצב מבחינתי לרדת ל – 4 ספרות. ואם פעם 14,000 היה סכום מטורף, היום זה נראה לי נחמד בקושי.
10 שנים עברו, ואני שוב קופצת עסקית למים עמוקים, כשאני יודעת מה המטרות שלי ולאן אני מכוונת ומתפללת שהקב"ה יוביל אותי בדרך הנכונה.

איך יודעים מתי נכון לקפוץ למים: להתחתן? להתגרש? לפתוח עסק? לסגור עסק? לקחת הלוואה משמעותית? לקנות נכס? למכור את הנכס? לעזוב עבודה מסודרת? לעבור פרוצדורה רפואית מסוימת?
מתי נכון לקחת סיכון?
אין תשובה. אם היינו יודעות, החיים של כולנו היו פשוטים הרבה יותר, אבל עד שתיהיה לנו רוח הקודש, אם תיהיה, עלינו מוטלת האחריות לבחור מה לעשות עם החיים שלנו, ככל שהדבר בידיים שלנו.
ואם את שואלת אותי באופן אישי, כאדם, כאישה שלוקחת בחיים לא מעט סיכונים, שמעזה?
אני לוקחת סיכונים:
או כשאני מגלה שאפשר אחרת (וזה כבר לפוסט אחר)
או כשאני מבינה שככה… לא.
יכול להיות שהסיכון שאקח יגרום למציאות להיות גרועה יותר, בהחלט, אבל היא יכולה להיות גם טובה הרבה יותר.
ובכל מקרה, ככה, במציאות הנוכחית? לא.
אני זוכרת שלפני שפתחתי תיק בבית הדין הלכתי להתייעץ עם סוגים שונים של אנשי מקצוע.
אני מאמינה מאד בהתייעצות, כי עם כל הכבוד למי שאני, כולל מה שאני חושבת על כמה שאני חכמה ונבונה ושלל מחמאות אישיות, אני יודעת ש: 1. הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו, 2. שאני לא רואה את כל התמונה כולה 3. שאני אף פעם לא יודעת הכל.
ישבתי עם מישהי, לא אשת מקצוע בכלל, אבל אישה חכמה, חריפה, שעברה דבר או שניים בחייה, ועשינו טבלה של כל הדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות כשאתגרש, כולל, תחזיקי חזק, "שייקחו לך את הילדים", שזה האיום הכי מזעזע שיכול להיות ושמשום מה משתמשים בזה בלי הכרה, גם כשבפועל אין שום סיבה בעולם שזה יקרה, כי "לא לוקחים ילדים" כל כך מהר.
אני זוכרת שאמרתי לה, אחרי שהבהרתי שאין לי שום חשש מדבר כזה, שבמציאות שאני חיה בה כרגע, אי אפשר לאיים עלי עם האיום הקלישאתי הזה, פשוט משום שלהמשיך ולחיות ככה, במציאות הנוכחית, יגרום לי ממילא לאבד את שפיותי בקרוב, דבר שיגרום לי לאבד את עצמי ואז גם אותם, ואם לא פיזית, אז באופנים אחרים.
וזהו. המחסום האחרון ירד והדרך הייתה ברורה ונהירה לי.
כל זה אחרי שעיבדתי עם עצמי איך יראו שבתות בלי אבא בשולחן שבת, וחגים ושמחות.
מה יקרה כשהילדים יאשימו אותי ש"את פירקת את הבית".
ואם אחד מהם יאיים שהוא בורח לאבא.
וכו'.
פשוט לקחתי את כל הפחדים שלי ואת כל הסיפורים המחרידים שאני שומעת מהחיים ומלקוחות ופירקתי אחד לאחד.
באתי מוכנה.
התעמתתי עם כל השדים.
בכיתי, צרחתי, כעסתי, שקעתי ברחמים עצמיים, התקרבנתי, התאבלתי, שנאתי, דמיינתי שאני עושה את הדברים הכי נוראיים לאנשים נוראיים ואיך אני מכלה בהם את זעמי, פרקתי, התפרקתי…
וקמתי עם החלטה.
אין לי דרך לדעת באמת מה היה קורה אם לא הייתי עושה את הצעד הזה, אבל היה לי ברור שאני לא אשרוד לאורך זמן ושאני לא אצליח להרים את עצמי עוד יותר מידי פעמים.
וככה, לאט לאט, בשיקול דעת ובפיכחון מוחלט, עם ליווי צמוד, קפצתי למים עמוקים שרק אחרי המאה ועשרים שלי ו – 5 דורות אחריי, אוכל לדעת בוודאות מוחלטת אם זו הייתה החלטה נכונה.
ועד אז אני יכולה להרגיש ולראות את כל הדברים הטובים שאני זוכה לראות בדרך.
ואני רואה.
ואני שלמה, אולי הכי שלמה בחיי, בדרך, בבחירה, בהתנהלות עם הילדים בכל הקשור להחלטה להתגרש.
אנקדוטה מתוקה שקרתה השבוע:
הלכתי עם דסי שלי, בת ה 6.5, להירשם לכיתה א' (נשארה שנה נוספת בגן חובה). כשנכנסנו למאבחנת שבוחנת את כל הבנות, היא ביקשה ממנה לכתוב את השם הפרטי ואחר כך שאלה אותה מה המשפחה שלה.
"יש לי 2 שמות משפחה" אמרה לה הגברת. "גם וקשטוק וגם רובינשטיין, כי אבא שלי ואמא שלי התגרשו".
זהו. פשוט. עובדה.
(נ.ב. קצת הופתעתי כי לילדים יש שם משפחה אחד ולרגע לא ניסיתי להוסיף להם שם משפחה נוסף, והיה מעניין לשמוע את הקטנה פתאום מחליטה שיש לה 2 שמות משפחה).

אין סיכויים בלי סיכונים.
כדי לגדול, צריך לעבור דרך.
קיצור הדרך היחיד שאני מכירה זה ללמוד מאחרים שעשו את הדרך שאני רוצה לעשות, כמו, למשל, לקחת ליווי עסקי ממישהי או מישהו שעשו לפניי את הדרך שאני רוצה, או עברו לשלב שאני רוצה להגיע אליו.
זה גם מה שאני עושה הפעם.
בכלל, אני בתקופה מאד מאד מרגשת, ולא מצליחה אפילו לכתוב בעבורי את מה שאני חווה.
איזושהי קפיצה קוואנטית בתודעה לגבי כמה וכמה עניינים, וכמו דסי שלי, שמתרגשת שהיא עולה לכיתה א' בלי שהיא יודעת כמה זה יהיה לא קל, ובטח ובטח לא כיף כמו בגן המדהים שהיא נמצאת בו, אני מתרגשת לקראת הבאות, גם כשאני יודעת שזה דורש, לא ידרוש בעתיד, אלא דורש, כבר כעת, הרבה מאד עבודה מנטלית ונפשית, ויתור על המעט זמן שעוד איכשהו היה לי למרוח בסוף יום, ועל הנוחות של לשבת "רגל על רגל".
אני מתרגשת, כי אני יודעת מה קורה לי כשאני לוקחת סיכון וקופצת אל המים העמוקים.
תמיד תמיד תמיד עליתי משם הרבה יותר גבוה.

אני כאן כדי להגיד לך:
אין סיכוי בלי סיכון.
שום דבר לא יזוז מעצמו אם לא תזיזי בעצמך.
להמשיך ולהישאר באותו המקום – ייקח אותך למקום הרבה יותר גרוע, כי דברים לא מסתדרים מעצמם אלא מתדרדרים מעצמם, למעט מקרים פשוטים ולא חריגים.
וכדי לעשות שינוי משמעותי – צריך לעשות צעדים משמעותיים.

זה מפחיד, אבל זה חייב גם להיות מרגש או כזה שיש בו המון תקווה, אחרת, זה צעד לא נכון.
ותמיד תמיד, כל צעד כזה, חייב להיות מלווה ב:
– תפילה לסיעתא דשמיא, לקבלת התבונה לבחור בבחירה הנכונה.
– תפילה לזכות לשליחים הנכונים בדרך
בחיי זכיתי גם לשליחים טובים וגם לשליחים רעים. רובם המכריע – טובים, ואפילו טובים מאד. בודדים, אבל טובים.
מהרעים למדתי איך להיזהר יותר, אלה צעדים אני צריכה לעשות כדי להגן על עצמי בפעם הבאה, וגם למדתי להגיד תודה עליהם למרות שיש עדיין שליחים שהשפעתם הרעה נוכחת בחיי, ואני משלמת על שליחותם מחיר מאד מאד יקר. לא ברור לי למה הקב"ה בחר אותם עבורי ואיך יכול לצאת מזה טוב, וכאן נכנסים האמונה והביטחון בה', שבלעדיהם לא הייתי שורדת את העולם הזה.
מהטובים למדתי שאני יכולה לגדול, שיש אנשים שרוצים בטובתי, ששמחים בהתפתחותי, שמאמינים בי, שמוכנים לתת לי יד בדרך גם כשהיא לא קלה או חלקה או גם וגם. ואני כל כך משתדלת להעביר את הטוב הזה הלאה ולהיות גם אני שליחה לטוב לאחרים.

ט"ו בשבט.
בלי זרע – לא יהיה עץ.
ואם לדייק, בלי זרע שנרקב היטב – לא יהיה עץ.
לא ראיתי אנשים שגדלו מטוב, רק טוב. שהכל היה להם נח ונעים, שהדרך שלהם הייתה סלולה וישרה, ופנסים האירו בדרכם.
לא ראיתי.
אולי זו רק אני.
אני יודעת שצריך "להירקב" כדי לגדל משהו טוב.

לפני 10 שנים הייתי במקום תמים כל כך ביחס להיום, ואיפה אני היום ואיפה דבורי של אז.
תודה לה' על הכח שהוא נותן לי לקחת סיכונים, לאזור אומץ, להסכים להיכנס מתחת לאש.
זה לא מובן מאליו!
לא נולדתי כזו. לא חושבת ש"נולדים כאלו".
כן יודעת שהחיים הכריחו אותי לקבל החלטות קשות ולזוז מאזור הנוחות שמעולם לא היה לי.
אם לא הבנתי את זה – "החיים" הכריחו אותי.
אל תחכי שתיהי חייבת. תעשי את זה רגע קודם, בשיקול דעת, בנחת, מבחירה.

איתך, בזכות זה שלפני 11 שנים קפצתי למים עמוקים!