מתי החוסן שלי מתערער?

אני מרשה לעצמי להצהיר על עצמי שאני בעלת חוסן.

אני מתמודדת מאז שאני זוכרת את עצמי עם מורכבויות לא פשוטות.

את החוסן גיליתי רק לפני כמה שנים. לא הכרתי את המושג הזה ולא ידעתי על קיומו, אבל הלכתי עם שאלה שהלקוחות, התלמידות והעוקבות שלי שאלו אותי כל הזמן:

"איך את מצליחה להמשיך לחייך גם כשהשמים נופלים עליך?"

"מאיפה הכוחות?"

"איך את ממשיכה להתפתח למרות ש…"

ופשוט לא הייתה לי תשובה. לא בשבילי, ולא בשבילן.

גם אני שאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות?

מה יש בי שאחרות חושבות שאין להן, או שאולי באמת אין להן.

ככה גיליתי את המושג חוסן.

ככה גיליתי שיש בי המון חוסן, שמסתבר, פיתחתי עם השנים ועם ההתמודדויות.

לא, לא קניתי אותו, והוא לא נפל עלי משמים.

במשך שנים בניתי אותו בלי לדעת שזה מה שאני עושה.

ואם תשאלו אותי, זה הנס הגלוי הכי גדול של החיים שלי.

זה לא אומר שאני לא נופלת.

זה לא אומר שיש תקופות שאני חווה דיכאון של ממש.

זה לא אומר שאין ימים שאני לא רוצה לקום בבוקר.

זה כן אומר שלמרות הקשיים – רוב הזמן אני קמה, ממשיכה את החיים ואף עושה הרבה הרבה מעבר ל'מה שצריך'.

אני אקטיבית, יוזמת בבית ובעסק פרוייקטים שאני לא חייבת אלא רוצה לקדם, רואה את העולם בטוב, מאמינה שרוב בני האדם הם טובים, מפרשת סיטואציות בצורה חיובית, מגיבה בפרופורציות, מווסתת רגשית.

דווקא בזכות העובדה שאני עם חוסן, אני יודעת לזהות מתי… מתי קשה לי. באלו רגעים מד החוסן שלי נחלש.

מתי?

תקראי ותדעי.

 

השבוע ביום שלישי אמור להתקיים דיון נוסף בבית הדין. (דבורה פרידה בת נחמה, לדין צדק).

למה אמור? כי לפני כ – 7 חודשים באנו לבית הדין והתברר שכל המחשבים נפלו. מה החליטו בבית הדין? שנחכה עד לדיון שיתקיים השבוע. 7 חודשים!

למה? ככה. כי בא להם. כי אין מספיק דיינים ויש יותר מידי מתדיינים. כי אין עם מי לדבר שם. כי את כלום ושום דבר במערכת שחושבת שהיא יכולה הכל.

רק בקצרה אכתוב, שאחרי שעברתי 4 שנים של התעללות אמיתית ואישית של 3 דיינים בהרכב של אחד מבכירי הדיינים בישראל, אדם חזק ובעל כח שכולם רועדים ממנו – בית הדין הגדול הורה להחליף את ההרכב להרכב חדש וציין במסמך מפורט וארוך איך 3 דיינים, שאמונים על ההלכה, המשפט והמוסר היהודי והאנושי, הפרו שוב ושוב את חוקי התורה, המדינה והמוסר, ובלי לכתוב את המילה המפורשת, התעללו בי באופן מכוון וקיבלו החלטות איומות ללא צדק ובלי לקרוא בכלל את טענותיי שכולן מגובות בהוכחות מוכחות!

לא שתקתי על זה אף לא לרגע. הוכחתי לבית הדין שהם טועים, אבל במקום לחזור בהם, הם הענישו אותי על זה שאני מעיזה לכתוב את האמת.

בסוף הגשתי ערעור לבית הדין הגדול, שזה סיפור מורכב מאד, ארוך מאד ומציף מאד.

הערעור לבית הדין הגדול עלה לי 35,000 ₪. וזה בלי קשר לעובדה שלהתגרש מאדם שטוען שהוא תמים וחף מפשע ואת אשמה בהכל וכל הטענות (המוכחות!) הן שקריות – עולה הון.

לא רק שעברתי גיהינום מול אותו הרכב של בית הדין – גם נדרשתי לשלם עוד כדי להוכיח את צדקתי.

השבוע אמור להתקיים דיון מול הרכב דיינים חדש, שגם הוא, בינתיים, פעל באופן לא ראוי בתיק שלי, וכל התיק נפתח מהתחלה.

מיותר לציין שעצם העובדה שיש לי דיון גורם לי לבליל רגשות שאף אחד מהם לא נעים.

ועצם העובדה שאני צריכה להתחיל הכל מהתחלה רק מעצים את הקושי.

האמון שלי, שנפגע כל כך הרבה פעמים עד הגירושים בידי אנשי סמכות ומקצוע, שלא לדבר על מה שקרה אחרי זה, נמצא במינוס ואני באה טעונה, כועסת ומלאה עד צוואר לדיון הזה.

לא רק זה, גרוע מכך, שכל דיון במהלך השנים האלו מציף בי דברים קשים מאד.

עברתי 13 שנים של גיהינום אמיתי, הבעיה שזה לא 'היה נראה' ככזה, כי תיפקדתי, התפתחתי, נראיתי נורמלי, חייכתי, הייתי מלאת חיים ואנרגיה.

וכל זה מבלי ששיקרתי. לא רימיתי. לא 'שיחקתי משחק'. הייתי מי שאני. וזו אני. יכולה לעבור תופת, אבל אוהבת בני אדם, אוהבת את העבודה שלי, ומצליחה גם לכאוב מאד וגם לחיות מאד. לסבול מאד ולהדביק אחרות באנרגיה טובה. גם וגם.

כל דיון דורש ממני לחזור למסמכים שמעידים כאלף עדים על העוול שעברתי בשנות הנישואים ועל העוול שעברתי ועדיין עוברת אחרי, לא רק בבית הדין.

כל דיון מחזיר אותי לאירועים שהייתי שמחה לשכוח.

כל דיון מפגיש אותי עם אדם שאני מצטערת שדרכנו נפגשו ואם לא האמונה שהכל משמים והכל לטובה – לא הייתי שורדת את המפגש בבית הדין.

המפגש עם כל זה מעלה בי רגשות מאד מאד מורכבים ולא פשוטים, ובימים שלפני – אני מרגישה חוסר נוחות בתוכי, עולה בי ערימות של כעס, אני 'קצרה' יותר, חסרת סבלנות לילדים ביחס לסבלנות שיש לי תמיד, הטון שלי חד ויותר תקיף, אני חווה סערה פנימית וצריכה הרבה יותר לעבוד על עצמי כדי לשמור על וויסות כלשהו, כדי להתנהל בצורה אנושית וראויה.

אלו ימים שדורשים ממני המון עבודה פנימית בזמן שאני הכי פחות פנויה לכך.

אני מודעת, עירנית מאד למה שקורה לי ומתנהלת בהתאם.

פותחת שיחה עם עורכת הדין שלי ושניה לפני שהטונים שלי עולים (והם עולים) אני אומרת לה: "מזכירה לך שאני קצרה לפני דיון. שאני מוצפת. זה לא אישי!"

ולילדים, שאני לא מערבת אותם ולא אומרת להם, כמובן, שיש דיון, אני אומרת "יש לי פגישה ממש ממש חשובה ביום שלישי שגורמת לי להרבה מאד מתח. אני ממש אשתדל להתגבר על עצמי, ואם אני לא מצליחה אז שתדעו שזה לא קשור אליכם!"

ואם צעקתי בלי פרופורציה על איזו שטות, אני מיד אומרת: "מתוקה שלי, זה לא בגללך. את בסדר גמור! אני מאד מתוחה ולכן קשה לי להכיל גם דברים קטנים. סליחה!".

וזהו.

משתדלת. מתפללת על זה. עושה מאמצים כבירים לשלוט ברגשותיי ומחבקת את עצמי כשאני לא מצליחה.

לפני כל דיון אני מתפללת תפילה מהלב ובעיקר אומרת להקב"ה, שלא משנה מה, אני זוכרת שהוא מנהל את העולם.

שהדיינים, באשר הם, רק שליחים.

שהגרוש שלי, רק שליח.

ושאני מקבלת על עצמי מראש לזכור שהכל לטובתי, גם אם זה לא נראה או לא מרגיש ככה.

ונכנסת לדיון.

3-4 ימים כאלו, הדיון עובר, לרוב ההחלטה לא מתקבלת בדיון עצמו אלא יש המתנה של שבועיים ויותר, ואני חוזרת למצב מווסת.

כשההחלטה מתקבלת ונשלחת אלי דרך העו"ד, ועד כה 95% מההחלטות היו לרעתי באופן גורף וחד משמעי, אני צריכה שוב לנשום, לזכור שיש דין ויש דיין כאן, על האדמה, ויש דין ויש דיין בשמים. זה עדיין לא אומר שאני לא אתעצבן מאד, אפילו אצעק בשיחה עם העו"ד שלי, שמנסה למצוא את האור למרות ההחלטות החשוכות, ואנהל שיחה נוקבת ועצבנית עם הדיינים מתחת למים במקלחת. שם אני פורקת עליהם את כל זעמי.

 

סביב דיון בבית הדין – שם אני נופלת.

שם אני מרגישה שמדד החוסן שלי נחלש.

שם אני נפגעת, כועסת, מרגישה לרגע קורבן.

וכיוון שיש בקושי דיון אחד בשנה.

וכיוון שבבית הדין הכל הולך מאד מאד מאד לאט.

המפגש שלי עם כל מה שקשור לבית הדין הוא ממש קטן במהלך היום-יום, ובשאר הזמן אני מרגישה חזקה למרות ויחד עם האתגרים שיש.

 

גם בתוך ההתמודדות של מול בית הדין, אני כבר יודעת איזו שליחות יש לי, ואחרי שהתיק שלי יסתיים, אני מתכוונת לפעול כדי לחסוך את העוול שאני עברתי לנשים אחרות שיפגשו עם דיינים חסרי לב וחסרי אלוקים.

יש לי תכנית מסודרת בראש. ברור לי לגמרי שצריך הרבה כח, אומץ (וכסף) כדי לממש את החזון הזה, אבל תזכרי את הפוסט הזה, כי בעוד כמה שנים זה יקרה.

זה חלק מחוסן.

להיות מסוגלת למנף את הקשיים, כל אחת למה שחשוב לה.

אני באתי מבית שכולו אמת וצדק. גם אבי ע"ה וגם אימי נלחמו כל חייהם למען החלשים. לא בגדול, לא באור הזרקורים, אלא בשקט, בצנעה.

אני פועלת בקול.

אני אלחם בקול כי מה שאני רוצה לשנות מול בתי הדין ידרוש התערבות של גופים גדולים שרק רעש יכול לגרום להם לזוז.

יחד עם כל הכעס שיש לי על הדיינים שהתעמרו בי, אני רוצה להזכיר כי לא כל הדיינים הם כאלו!

פגשתי לא מזמן דיין אחד מדהים במסגרת ליווי של אחת מלקוחותיי, שגם הלכתי איתה לקבלת הגט, ונוכחתי לראות כמה הוא אנושי, ממלכתי, מסביר כל דבר, מקשיב לכל צד, מתנהל ביראת כבוד למעמדו ולעובדה שחיים של בני אדם בידיים שלו.

התרגשתי לראות שאפשר אחרת.

אני בטוחה שיש עוד הרבה דיינים שההלכה והמוסר לנגד עיניהם.

אני לא זכיתי, וכאמור, יודעת שהכל מכוון מלמעלה, אבל שוב, לא כולם כאלה!!!

 

אז למרות שיש לי דיון השבוע, אני ממשיכה את החיים שלי כרגיל! לא מוותרת על התקדמות, התפתחות, שליחות ואנושיות.

ממשיכה לפעול ולעשות טוב.

ממשיכה להשפיע טוב.

ממשיכה את החיים, כי לא משנה מה, הם ממשיכים.

 

איתך, אפילו שיש לי דיון השבוע 🙂