הוי דן את כל האדם

"הוי דן את כל האדם לכף זכות" – המשנה המוכרת לכולנו, (אבות פרק א') נאמרה, מסתבר, בימים ההם בדיוק בזמן הזה, לאחר נס הניצחון של החשמונאים על היוונים.

 

לפני שאסביר איך ולמה, אני רוצה להתחיל בסיפור אמיתי שהייתי שותפה לו השבוע.

אחת מלקוחותיי, נקרא לה יהודית (שם בדוי), הגיעה לפגישה הרגילה שלנו. שבוע לפני כן בוטלה הפגישה השבועית כי היא נעדרה לצורך אירוע משפחתי. לאותו אירוע היא התארגנה בהתרגשות רבה אחרי שעברה שינוי משמעותי במשקל, ומשום כך העיזה סוף סוף לחפש בגד לבן מבלי להירתע. היא חלמה שנים רבות על כך שתוכל ללבוש בגד בהיר ממש ולהרגיש איתו טוב.

הייתי עדה להתארגנות הזו כיוון שהיא שיתפה אותי בהתרגשות ובשמחה בשינוי שהיא זוכה לו. היא שרכשה פאה חדשה, וכשמצאה את הבגד הנכסף – לא הייתה מאושרת ממנה.

טרם האירוע עבדנו על חיזוק הביטחון העצמי והוויסות הפנימי. באותו הקשר היא סיפרה כי יש במשפחתה דודה אחת שבכל אירוע דואגת להעיר לה, בכל פעם על משהו אחר, ובאופן כללי היא מתקשה בסביבתה.

משום כך, כחלק מהתהליך התמקדנו במפגש עם הדודה, באפשרויות שיהיו ובדרכים שנכון יהיה להתייחס ולהגיב לה.

לאחר האירוע סיפרה יהודית שדודתה ממש התעלמה ממנה. השיבה חלושות ב"מזל טוב" והמשיכה לדבר עם שאר בנות המשפחה כאילו היא לא מכירה אותה.

ובכל זאת, באירוע נוסף שהתקיים באותו שבוע, אליו הגיעו בבגדים פחות מפוארים, יהודית ניגשה אליה ואמרה בחביבות רבה שוב "מזל טוב", למרות שהיא זכרה היטב איך לפני מספר ימים דודתה התעלמה ממנה.

וההמשך של הסיפור… עוד רגע.

 

בפגישה האחרונה שלנו היא הוציאה תמונה מהאירוע הראשון והראתה לי אותה בבגד הלבן, חבושה בפאה חדשה, מאופרת כראוי. כמעט נפלתי. "בחיים לא הייתי מזהה אותך!" אמרתי לה משתוממת. "את נראית פשוט אישה אחרת. גם אם היית עוברת לידי ברחוב ואומרת לי 'שלום' לא היה עולה בדעתי שזו את. ברוך משנה הבריות" אמרתי לה ולא יכולתי להסיר את העיניים ממנה ואל התמונה והפוך.

פשוט אישה חדשה.

 

ואז היא אמרה לי את המשפט הבא:

מסתבר שדודה שלי באמת לא זיהתה אותי. באירוע השני היא הזמינה אותי לשבת לידה ואמרה לי "היית חסרה באירוע השבוע, יהודית. לא ראיתי אותך. למה לא הגעת?" ורק אז הבנתי שהיא פשוט… לא זיהתה אותי ולכן לא החזירה לי ב"מזל טוב" ואף נראה היה שהיא מתעלמת ממני לגמרי.

ישבנו שתינו בוהות זו בזו, מעכלות את המשמעות של הסיטואציה ובעיקר את מה שמתבקש ועולה ממנה.

אם לא העבודה שלנו על היחסים עם הדודה – סביר שיהודית הייתה נפגעת מההתעלמות של דודתה וכתגובה היא הייתה נמנעת ממפגש איתה באירוע השני שהיה קטן וביתי. הדודה הייתה נעלבת ומשם הדרך למריבה הייתה קצרה מאד וכולם היו נפגעים, וכנראה אף אחד לא היה מעלה בדעתו כי מדובר באי-הבנה בלבד. פשוט הדודה לא זיהתה את יהודית כי היא באמת נראתה אחרת לגמרי מתמיד!

יותר מזה, אם יהודית לא הייתה חזקה בתוכה, היא גם הייתה נפגעת וגם כל הטעם של האירוע היה נפגם. היא לא הייתה נהנית ממנו וחוזרת הביתה פגועה וכואבת, והחלום היה מתנפץ.

לא נשמנו. כפשוטו.

הרגשתי שיש לי צמרמורת בכל הגוף.

מבחינתי, מערכות יחסים הקשורות למשפחה הם דבר קדוש, וכשאי-הבנה כזו יכולה לטלטל משפחה שלמה – מדובר בחורבן מיותר.

חקרנו את האירוע וכל האסימונים נפלו.

דרכו יכולנו יותר לראות את המסע שיהודית עברה בחודשים בהם אנחנו עובדות ביחד על חיזוק החוסן הפנימי שלה, שעזר לה לא להיפגע, לזרום, להיות אמפתית, לנהל את הרגשות שלה ולא לתת להם לנהל אותה.

זה רגע מכונן של ממש.

ובאישורה, ביקשתי לשתף את הקוראות שלי, בשינוי פרטים, כמובן.

 

לכולנו זה קרה, כך או אחרת, שחשבנו על מישהי משהו והתברר אחר כך שהפרטים לא נכונים, או שאמרו או חשבו עלינו משהו שהתברר כלא נכון.

ומה עם כל אותם פעמים שלא התבררה האמת ומערכות יחסים נקרעו ומשפחות שלמות נחרבו?

ומה עם כל אותם המקרים שלא ניתן להגיע אל האמת כי הוא ישן מידי או שהדמויות כבר אינם איתנו?

כמה זה מזעזע ומפחיד!!!

 

בכל מערכת יחסים יש שני צדדים. לעולם לא נוכל לדעת מה עבר על הצד השני אלא אם נשאל ממש בבירור, ורובינו לא עושים זאת מטעמים שונים (חוסר ביטחון, בושה, כעס, אגו ועוד).

ישנם לא מעט כלים ודרכים מקצועיות לעזור לנו לראות את הצד השני, כמו מודל אפר"ת, למשל, אבל כמה מדהים לגלות שלא המצאנו שום דבר והכל כבר נמצא במקורות שלנו.

 

מסתבר שהמשנה במסכת אבות (פרק א') "הוי דן את כל האדם לכף זכות שאמר רבי יהושע בן פרחיה, נשיא הסנהדרין, שחי בתקופת נס חנוכה, נאמרה בדיוק בעת הזו, בתקופת נצחון מלחמת החשמונאים ביוונים. ויתכן ואת הדברים הוא אמר אחר שבטלה הגזירה בצל נס החנוכה, כשכבר יכלו לשמור שבת וללמוד תורה, ואז מגיעים המתיוונים לבית הכנסת, ונעמדים במערב במבוכה, היו אז הרבה מהיהודים שהתייוונו שרצו לחזור אל העם אותו הם עזבו ופחדו שמא לא יקבלו אותם היהודים בהם הם נלחמו.

על פי המסופר, רבי יהושע בן פרחיה ראה את בנו של רבו, רבי יוסי בן יועזר איש צרידה, שנהרג ע"י שלטון היווני, שהתייוון אבל גם זכה לחזור בתשובה, ועל כך אמר "הוי דן את כל האדם לכף זכות" – אנחנו לא יכולים לשפוט שלילי אף אחד גם הוא נראה כמתיוון. כי יהודי, גם כשהוא מתרחק, עדיין צריך לדון אותו לזכות, כי אין אנו רשאים לשפוט אף אחד ורק הקב"ה יודע את האמת.

את החלק הזה אמר בעלי בשולחן השבת, לאחר שקרא אותו במוסף התורני של עיתון המודיע, במאמר שכתב יוחנן הרשקוביץ, מתוך דבריו של הרה"ח ר' ישראל גולדווסר בקו הטלפון 'שלהבת אש'. באותם רגעים קיוויתי שהקב"ה יעזור לי לזכור את הנאמר עד למוצאי שבת ולהביא אותו לקוראות היקרות שלי.

כן, אפילו בתקופה קשה כל כך, כשיהודים שהתייוונו לחמו באחיהם רק משום שהם נשארו בדעתם ובדתם וויתרו על כל היופי והעושר שיוון הביאה אליהם, ובסופו, למרות זאת, הם התפללו יחד עמם.

 

אם הם יכולים, קל וחומר שאנחנו, בדורינו אנו, אל לנו לשפוט אף אחד, לא לפי אורך החצאית, צבע הגרביים, האיפור בעיניים, ההשתייכות המגזרית, הדעות האישיות ועוד.

 

זה השיעור שאני רוצה לחזק אצלי: הוי דן את כל האדם, באשר הוא, לכף זכות, בדיוק כמו שהייתי רוצה שידונו אותי.

ותאמינו לי, הייתי נערה ואישה שכולם ריכלו עליה אבל אף אחד לא ידע מה אני עוברת ולמה אני מתנהגת כפי שהתנהגתי. בודדים ראו מתחת להתנהגות הסוררת את הנשמה האבודה שלי, ואלו שראו אותה הם אלו שבזכותם חזרתי לדרך המלך.

בכל פעם שקשה לך לדון מישהי לכף זכות, שימי את עצמך במקומה. תרגישי איך זה להיות שם, כשמרכלים עליך, כשמישהי חושבת שהיא יודעת טוב ממך מה נכון ומה כדאי.

 

כשקוראים את המשנה במסכת אבות ומבינים באיזו תקופה הם נאמרו, ולמה הם נאמרו, הכל מקבל משמעות אחרת לחלוטין. זה לא איש חכם שישב וכתב ציטטות יפות וטיפים לחיי כולנו מתוך סלון נחמד וחיים רגועים, אלא גדול בתורה שכתב מדם ליבו, בתקופה סוערת ומורכבת, אחרי מלחמה אמיתית, כלים להתמודדות טובה יותר בתקופת משבר.

במאמר הנ"ל יש עוד דברי חכמה מרתקים שמרחיבים את הרעיון הזה ומומלץ מאד לקרוא אותו.

 

אם יש לך סיפורים נוספים על פרשנות מוטעית או על כף זכות שאת מכירה ממקור אישי – אנא שלחי לי לצורך פרוייקט מיוחד שברצוני להרים כדי לעודד מודעות לקבלה, הכלה ואפס שיפוטיות.

 

ועוד מילה מרתקת שקשורה לפרשה ואני מרגישה שאסור לי לשמור אותה רק לעצמי:

בפרשת השבוע שקראנו (למי שקראה) בשבת האחרונה, סופר על יוסף הצדיק ששהה בבית האסורים וביקש משר המשקים של פרעה לזכור אותו כשהוא יוצא מהכלא ולהזכיר אותו לפני פרעה כדי שישחרר אותו. שר המשקים שכח.

יוסף, שהיה אדם גדול, נענש על כך בשנתיים נוספות בכלא, על שלא בטח רק בהקב"ה וחשב שהשליח שלו מאת ה' יהיה שר המשקים שיזכור אותו ויוציא אותו לחופשי.

אולם, אילו היה שר המשקים זוכר אותו והוא היה משתחרר מהכלא הוא היה הופך להיות עוד מישהו במצרים, עוד אסיר משוחרר, אבל משום שהוא נשאר עוד שנתיים בכלא, ופתר את חלומותיו של פרעה המלך, יצא מהכלא ישר למלוכה.

וכאן כותב בעל ה"לב שמחה": "ומזה לימוד לכל אדם שידע ויזכור וישריש זאת בלבו בכל מה שעובר עליו שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, וגם מה שנראה בעיני האדם כלא טוב עבורו גם זה טוב ולטב עביד".

כי לכל דבר הרגע הנכון. רגע אחד לפני הזמן – ואת יכולה להפסיד את הישועה האמיתית ואת השכר הגדול שמחכה לך.

לכך נדרשות אנו לביטחון מלא בה', וזה כבר עבודת חיים. ואם לא עכשיו, אימתי.

 

חג חנוכה שמח!

איתך, בכף זכות כלפי עצמך וכלפי אחרים

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

דילוג לתוכן