הפאדיחה שלי (אם לא לפני פורים, אז מתי?)

הפעם אכתוב את הפוסט השבועי בנקודות. ככה אצליח להכניס את כל מה שחשוב לי להגיד:

פורים – החג הכי שמח בשנה וגם הכי קדוש

הערבוב בין השמחה לקודש עשוי לבלבל. חשבתי על כך שאולי מה שהופך אותו לקדוש, הוא דווקא העניין של להיות בשמחה. לכאורה דבר פשוט שכל אחד רוצה.

אבל לא כל אחד יכול. או יכול בקלות.

להיות שמח כשלא שמח זה לא פשוט בכלל.

לא שיש לי פתרונות קסם. הפעם אני כאן כדי להניח את זה ולהגיד: את לא לבד. שתדעי.

פורים – החג הכי אהוב באותה המידה שהוא הכי לא אהוב

העם היהודי מתחלק ל – 2:

אלו שמחכים לפורים ואוהבים מאד ואלו שמאד, אבל מאד, לא.

חלקם יישארו כך לנצח, וחלקם ישנו את הרגשתם בהתאם לתקופה בחיים, למצב האישי, הזוגי, ההורי, הכלכלי והחברתי.

נניח, אמא לקטנים לרוב לא אוהבת את החג כי הוא דורש המון הכנה מראש וביום עצמו לא פשוט לתזז בין כל המצוות והמשימות.

סיכוי גבוה שכשהיא תתבגר וילדיה יינשאו יהיה לה קל יותר.

או שלא.

כי אולי היא תארח את כולם בפורים וזה המון עבודה.

אבל אולי זה בדיוק מה שמשמח אותה?

בקיצור, רק שתדעי שזה בסדר אם את בחלק שלא מתחבר, לא אוהב ומחכה לעצום עיניים ולקום אחרי.

אני איתך. לגמרי בחלק שמחכה להיות כבר אחרי פורים ואחרי פסח, אם אפשר.

פורים הוא יום מורכב.

להרבה מאד אנשים היום הזה מזכיר ימי פורים אחרים בהם הם עברו קשיים ספציפיים.

למשל, כל מי שעבר חרם בחייו (כמוני), כנראה עובר את החג בלב רועד. הסיפור החברתי של האדם בא לידי ביטוי בחג הפורים. אם הוא מקובל חברתית – זה יתבטא בכמויות של משלוחי מנות, ואם לא, כנ"ל.

אלו שבודדים חברתית חווים מצוקה אמיתית בחג.

אני זוכרת את השנים בהם חיכיתי שמישהי תביא לי משלוח מנות, וחוץ מ 2 השכנות הקבועות – לא היו דפיקות בדלת עבורי.

כל שנה הלב שלי נשרף מחדש.

והיו עוד כל מיני דברים קשים שהתחדדו ביום הזה.

עם השנים, וביחד עם טיפולים מקצועיים, היום הזה הפך להיות מטראומתי ללא נחמד.

אני לא מחבבת אותו פתאום, ואני לא ממהרת להתכונן אליו. אבל אני מצליחה לא לבכות בו.

השורה התחתונה: אפשר לטפל בטריגרים שהחג הזה מעורר בך, אם זה מספיק מציק לך. ואם לא, זה בסדר לדעת שיום אחד מסוים בשנה הוא מורכב, ובעיקר, לדעת שצ'יק צ'אק את מאחוריו.

ובקשה:

בפורים הזה, שימי לב למישהו או מישהי אחת שאף אחד לא זוכר, שלא דופקים אצליהם בדלת, שהם הכי זקוקים לתשומת לב, לחיבוק, למשהו מתוק ללב.

זה יכול להיות משלוח מנות או הזמנה לסעודה או להיכנס אליהם הביתה עם הבחורים שלך, ולרקוד בשבילם.

זו יכולה להיות אחות\גיסה\שכנה\חברה לעבודה רווקה 'מבוגרת'

או גרושה או אלמנה שמתמודדת

או אישה או איש או זוג מבוגרים בבנין שלכם או בבנין ממול

או קבצן קבוע שיושב ברחוב

אולי זוג שמחכה לתואר "הורים"

או משפחה חסרת אמצעים

או חסרת משפחה סביבה, או כי הם עולים חדשים, או גרים, או חדשים באזור, או חוזרים בתשובה שלא מכירים מספיק את החג בסביבה חרדית…

או כל מי שאת יודעת או חושבת או שמעת שזקוקים ללב אחד שייזכר בהם.

תכל'ס, זו מצווה יותר מכל המצוות שבעולם.

וכעת לפאדיחה שלי:

בשבוע שעבר כתבתי שהיום אתחיל לשלוח תוכן דרך הסטטוסים בוואטספ.

אבל תוכניות לחוד ומעשים לחוד.

המזכירה החדשה עמלה על התוכן ותכננה את התהליך, אבל מסיבות אישיות היא נאלצה להודיע השבוע שהיא נאלצת לעזוב את העבודה.

מעבר לעובדה שהצטערתי מאד מאד כי בזמן הקצר שעבדנו ביחד היא הייתה יעילה וחדה, הבנתי שאצטרך לעמוד מול אלפי א.נשים ולהודות באמת:

לא אוכל לטפל בנושא הסטטוסים לבד.

זה דורש זמן וכח ומח ליצור תוכן, להעלות, ובעיקר, להגיב. ואין לי את היכולת לעשות את זה לבדי.

אז אני מצטערת להודיע שהתוכנית הזו נדחית עד להודעה חדשה.

סליחה.

מזל שאנחנו לפני פורים. מותאם בול ליום הזה.

נשאר לי לאחל פורים שמח.

ובעיקר, שמח כל השנה.

איתך, גם ביום הפורים

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי