fbpx

לאן הלכו כל השאלות?

ימים מורכבים עוברים עלינו. ימים עם שאלות רבות.

אני יכולה "לשחק אותה" כמה שאני רוצה, אבל את האמת שבתוכי אני לא מוכנה לכלוא.

הקורונה הוציאה את כל השדים ממחבואם. הכל מוקצן.

קשיים שהיו לפני כן קיבלו מימדים חדשים, גדולים בהרבה.

חלק גדול מהם לא הביאה הקורונה, היא רק גרמה להם להתפרץ או להקצין.

ומה שקורה ביננו, בני האדם, שהיה לפני כן – גם הוא מקבל מימדים אחרים.

קבוצות החסד שקמו, עמותות שהתגייסו, אנשים פרטיים שהפשילו שרוולים, מיזמים שונים – כל אלו היו תמיד, אבל בזמן הקורונה הם קיבלו נופך נוסף ועלו שלב. עם ישראל במיטבו.

יחד עם זה, שנאת חרדים כמו בימים אלו לא הייתה כנראה מאז ומעולם, אבל אי אפשר להגיד שזו רק השנאה שבין החילונים לחרדים, אלא אני מרגישה שהחומות נבנו גם בתוכנו, בפנים. בתוך המגזר.

בשבועות האחרונים צפיתי במאות סרטונים של חתונות המוניות, גם משפחתיות, ולהבדיל, לוויות המוניות שהביאו לעימותים קשים בין חרדים למשטרה, כששני הצדדים מתנהגים באופן לא ראוי. והמילה "נאצים" חגגה שם.

בתוך עמי אני יושבת. איך אני יכולה לשתוק?

האם מותר לשתוק?

האם אני צריכה להיות 'ראש קטן' ולהתעלם מכל מה שעיניי רואות?

האם לכך התכוונו גדולי הדור שלנו?

ומה עם חילול ה'?

אלו ימים קשים לעולם, לעם ישראל, ולי, כאדם פרטי.

אלו גם ימי מבחן לכולנו, ובעיקר לעם היהודי.

מבחן לערכים שלנו. מבחן לעמידות שלנו.

אני מוצאת את עצמי לא פעם תוהה:

איך אדמו"ר אחד מורה לשמור על הנחיות הקורונה ואדמו"ר אחר מורה להתעלם מהן? מה, אין דרך אחת? אין הלכה אחת בכל הקשור לפיקוח נפש?

איך בקהילה אחת שומרים על ההנחיות ובקהילה אחרת פותחים מוסדות כרגיל?

האם יש צדק בטענות של החילונים כלפי החרדים, או שמא הטענות נובעות מהסתה בלבד?

מי מאיתנו יצטרך לעשות חשבון נפש?

מי ייתן את הדין על הדבקה?

ומה אני, הקטנה, יכולה לעשות בימים נוראים שכאלו?

כי לשבת ולהאשים אחרים ולהגיד "אני בסדר" זה גם לא פתרון יעיל.

 

אני מודה.

יש ימים שמתקיים בתוכי הר געש סמוי ויש ימים שהוא מתפרץ ואני זועמת. רותחת. צורחת בלי קול. חלק מהדברים אני מעלה בדף הפייסבוק שלי (אותו אני מפעילה באישור של מורה הוראה!) וחלק אני משתפת את הקרובים אלי בלבד. יודעת, שאין באמת תשובה אחת. עובדה, 70 פנים לתורה ביום-יום, כל שכן עכשיו.

כמי שחשופה לתקשורת (מבחירה, פעם ביום אני מקפידה להתעדכן בכל מה שקשור לקורונה, לפוליטיקה ולחדשות בישראל), אני רואה איך המגזר החרדי, שאני חלק ממנו, מוצג בחוץ, וזה שורף לי בלב. שנים שאני עובדת לגשר על הפערים, מתאמצת מאד להראות את הפנים האחרות שלנו, את הערכים, את הקהילה, את הטוב. עוזרת לכל כך הרבה אנשים חילונים לראות אותנו באור אחר.

זה חשוב לי. זה בנפשי.

ופתאום, פתאום יש חור גדול כל כך ביננו!

והכי גרוע, זה לא "הם" ו"אנחנו".

זה מה שקורה בתוך ה"אנחנו".

חסידויות וקהילות שלמות נגד אחרות. זה הכי גרוע. כשאנחנו לא נהיה ביחד, כל שטן יוכל לחדור לתוכינו בקלות.

כן, יש לי שאלות. המון.

אני רוצה להבין למה מי ששמר – נדבק, ולמה כאלו שלא שמרו – לא נדבקו.

ואיך זה, שתינוקות רכים נולדו לאימהות שהם לא זכו להכיר!

ואיך נותרו משפחות שלמות, ילדים קטנים ורכים, בלי אמא שלהם, או בלי אבא!

ואיך זה שיש מי שקיבלו הודעה שהם מאומתים אבל הלכו לבית הכנסת שעות ספורות לאחר מכן למרות שכל השכונה ראתה את זק"א מודיעים להם בשבת שהם מאומתים!

אני רוצה להבין למה אנשים קדושים ויקרים נפטרו, ולמה, ה', למה אנחנו עוברים את כל זה.

אני רוצה להבין איך יש אנשים שבאמת מאמינים שיכניסו להם שבב לזרוע או שהחיסון יפגע בהם ולא מצליחה להבין איך "רבנים" עומדים מאחורי חלק מהקונספירציות האלה שהם בניגוד מוחלט לדעת תורה ולדברי הזוהר הקדוש ורבנו בחיי והתניא ומי לא, שכותבים במפורש כי מידת הביטחון לא תעמוד למי שהולך בניגוד להוראות השעה הנהוגים באותו הזמן בענייני רפואה!

אני רוצה תשובות!

ואני יודעת שאין, ולא יהיה.

ועלי לסמוך על הקב"ה שהוא יודע מה הוא עושה.

 

והנה, לפני זמן מה נתקלתי בסיפור קטן אחד שעזר לי להרגיע את כל השאלות, גם הקשות ביותר, ובשבילו כתבתי את כל הפוסט הזה:

מסופר על הרמב"ן שהיו לו כמה שאלות על קשיי עם ישראל בעולם, ורצה עליהם תשובות. כתב את השאלות על דף ונתן אותו בידיו של אחד מתלמידיו שהיה חולה מאד ונטה למות, ועל ידי תקיעת כף סיכם עם תלמידו שבבוא העת הוא ייקח איתו את השאלות למעלה וישוב אליו בחלום עם התשובות.

ויהי היום והתלמיד נפטר. קברו אותו והטמינו את דף השאלות בקברו.

לאחר זמן מה הופיע התלמיד בחלומו של הרמב"ן וסיפר לו, כי בזכות דף השאלות שלו הוא זכה לעלות מדרגה לדרגה וכיבדוהו מאד. בשלב מסוים ביקשו ממנו להקריא את השאלות אך בבואו לשאול אותם ראה את הכל וכבר לא היה מקום לשאלות, "כי כשנמצאים למעלה מבינים בקלות את מה שקורה למטה ואין שאלות. כלום לא קשה".

לסיפור הזה מקורות שונים וניסוחים שונים, אך מהות הרעיון זהה.

והוא טלטל אותי ממש.

אין שאלות. כשרואים את כל הפזל, את כל התמונה, מבינים שכך בדיוק הכל היה צריך להיות כדי שהפזל יהיה שלם.

פשוט, לא?

כשיש אמונה, זה פשוט.

שיש אמונה – כלום לא קשה.

 

אז מה אנחנו יכולים כן לעשות בימים שכאלו?

1. להאמין.

להאמין. להאמין.

הכל מתוכנן מראש. הוירוס נוצר בששת ימי בראשית. כך צריך להיות. זה הכי טוב עבורנו.

כיוון שכך, החלטתי לשנות כיוון.

עדיין מתעדכנת בחדשות, וכשאני רואה עוד הסתה נגד חרדים אני אומרת לעצמי "למעלה אין שאלות. למעלה הכל ברור. הכל מתוכנן מראש" ועוברת הלאה.

2. להתחסן כחובת השתדלות.

זכיתי והתחסנתי פעם שניה כבר לפני כמעט חודש. רגע לפני שקיבלתי את החיסון (הראשון והשני) אמרתי להקב"ה שאני מברכת על הזכות להיות בדור שבו יש אפשרות לקבל מענה כזה, ושברור לי לגמרי שהחיסון הוא רק אמצעי ו"השתדלות" ולא הוא זה שיגן עלי מפני הוירוס. כי חובת ההשתדלות היא עלינו והיא חובה לכל דבר, ואומר על כך רבנו בחיי בשער הביטחון, שכיוון שהקב"ה ברא את העולם בדרך הטבע הוא גם מבקש שנפעל אנחנו בדרך הטבע, ובדרך הטבע תפקידו של הרופא לרפא. לכן, מי שהולך לרופא ופועל לפי עצת הרופא – אין מנכים לו מזכויותיו, אבל מי שסומך על הנס ולא הולך לרופא בשעת מחלה – הרי שינכו לו מזכויותיו ועליו לקוות שיהיו לו כאלו מספיק.

כך שהחיסון הוא ממש לא מגן. הוא האמצעי הרפואי והטבעי להגן עלינו מפני וירוס הקורונה. את ההגנה האמיתית נותן לנו הקב"ה.

3. להתפלל עבור חולי הקורונה בפרט ועם ישראל בכלל.
בכל יום בשמונה-עשרה של תפילת מנחה אני קוראת שמות של עשרות חולי קורונה, למרות שאינני מכירה איש מהם.

אני בוכה על אנשים שאני לא מכירה רק משום שאני יודעת שהם חלק ממשהו גדול יותר שאני חלק ממנו.

אומרת להקב"ה, רגע לפני שאני מקריאה את השמות, שאלו השמות הם פסיק מכל החולים כולם, בישראל ובעולם, ואני מבקשת שיקבל אותם כאילו אמרתי את השמות של כולם.

מתחננת בשביל כולנו ויודעת, שמה שבטוח אנחנו יכולים לעשות אחד בשביל השני, זה להרגיש אחריות קולקטיבית ולהתפלל על אחינו בני ישראל.

את השמות של חולי הקורונה אני מקבלת מאדם שאני לא מכירה שהתנדב לשלוח במייל ולעדכן מידי יום.

ניתן לשלוח אליו שמות של חולים ושמות של מחלימים. הוא מברר שם-שם כדי לאפשר רשימה מעודכנת. כל המעוניינת – מוזמנת לפנות אליו ישירות ולבקש את הרשימה המעודכנת.

 

4. להרבות שלום בתוכנו.
הנה אנקדוטות קטנות שפגשתי בגן החיות השבוע, כשיצאנו עם הילדים. (אחרי שנים שלא ביקרנו בו בגלל בעיות של שמירת שבת. כעת מותר לבקר בגן החיות לאחר שינויים שנעשו בתפעול).

משפחה חילונית מורחבת עברה על ידי. הילדים שלנו היו על המתקנים של גן המשחקים, בעלי צילם אותם ואני שמרתי על העגלה ונשמתי אוויר.

הם דיברו על אחת מהתוכניות האחרונות ששודרה על העולם החרדי. לא שמעתי את התוכן אבל שמעתי "תוכנית", "חרדים", "לא כולם". שקלתי אם להתייחס, בכל זאת, לכי תדעי לאן זה יתפתח, אבל לפעמים אני לא מצליחה לשתוק.

הם כבר חלפו על פני כשפתאום אמרתי "אתם יודעים, מה שאתם רואים זה רק פיפס קטן מעולם שלם".

הם נעצרו.

תהיתי מה יהיה השלב הבא, כשאחת מהן, אישה חילונית, עם גופיה, קעקוע ענק על כל הזרוע שלה, התקרבה אלי והמשפחה מסביב מתבוננת.

"את צודקת. זה חלק קטן. אתם הרבה יותר מזה. אני חילונית, תל אביבית, וחושבת שיש הרבה מה לקנא בכם. שתדעי, שכמו שבתקשורת מראים את כולכם כמפרי הנחיות, ככה גם נראה שכל החילונים שונאים אתכם. זה לא נכון וזה לא נכון. לכולנו יש מה ללמוד מהקהילה החרדית שיש לה מנהיגים ודרך והם מאוחדים ביחד". בני המשפחה הנהנו והסכימו.

הייתי המומה.

ציפיתי לצעקות, לקללות, לוויכוח, ובאותה מידה גם לאפשרות שהם יגידו שהם לא קונים את כל מה שמוכרים בתקשורת, אבל לכזה חיבוק? לא ציפיתי.

עמדנו לדבר. השמש קפחה עלינו והילדים הפריעו פה ושם, אבל יש הזדמנויות שלא מפספסים.

היא הייתה יכולה להיות הדוברת של המגזר בכיף. לא בגלל שהיא מסכימה עם הדברים אלא כי היא מבינה שהם יותר מורכבים ממה שרואים על פני השטח ובעיקר, שלא כל השחור-לבן הוא זהה.

בסוף היא אמרה, שאף אחד לא יפריד ביננו. אנחנו עם אחד. חילונים וחרדים. ושהשינוי יבוא מאיתנו. לא מלמעלה, לא מהתקשורת ולא מהממשלה.

"כן" אמרתי לה. "הם יגיעו ממפגשים בגן החיות".

הלכתי משם מהרהרת על כמה המראה מטעה, ושגם לי יש עוד דרך לעבור, כי באמת שלא הייתי מדמיינת משפחה שנראית כך, שתתמוך ותבין ותחבק.

המשכנו הלאה.

בשלב מסוים התיישבתי לנוח עם דס-דס ובעלי והילדים התקדמו לאחד הכלובים, ואז ראיתי אישה שעמדה סמוך למקום שבחרתי, שהחזיקה תינוק, מסתכלת אלי ומחמיצה מבט. היא היססה ואז שאלה "את נשארת לשבת?"

"כן" עניתי. וראיתי שהיא מתלבטת. פתאום חשבתי על זה שאולי היא מפחדת שאתמול בערב רקדתי בחתונה או הייתי בלוויה של מאות איש, בלי מסכות, דבוקים אחד לשני, בכל זאת, אני נראית חרדית. לכי תדעי מה היא חושבת עלינו?

"זה מפריע לך?" שאלתי

"אמ… קצת. זה בסדר אם…"

יכולתי לענות לה. יכולתי להגיד לה שהתיישבתי במרחק של 2 מטר. יכולתי להגיד שהיא מוזמנת לקחת את עצמה ולמצוא מקום אחר. יכולתי, ולרגע גם הייתי נכונה לעשות את זה. אבל אחרי שניה חזרתי בי.

"בטח. הכל בסדר" אמרתי וקוששתי את רגליי להיעמד. הרמתי את דס-דס וחיפשתי מקום מוצל מתאים קרוב.

היא שוב חשבה רגע.

"סליחה, את יודעת…"

הנהנתי בראשי וזזתי מהאזור.

האם אני יודעת?

לא. אני לא יודעת. אולי היא באמת מאד שומרת בגלל הקורונה (אבל אז היא לא הייתה יוצאת לאזור הומה אדם בכל מקרה), אולי זה בגלל שאני חרדית (אבל עד שלא אשאל במפורש, לא אדע, אז למה להסיק סתם מסקנות?)

כך או כך, בחרתי לכבד.

מצאתי מקום אחר, עד שהחבורה הגיעה והמשכנו הלאה.

ולסיום, איפה כן אני מצליחה להשתיק את הרעשים האלו? לפני שאני מקבלת לקוחות.

יש ימים שאני צריכה לנקות את כל הרעש שבתוכי ולשים בצד ורק אז ללכת לקליניקה, כי שם יש לי לקוחות מכל הסוגים, כולל מכחישי קורונה, מתנגדי חיסונים, נשים שבעליהן חגגו ערב קודם בחתונה של מאות חסידים, וממול, אחות במחלקת קורונה שמגיעה עם 2 מסכות ומדברת בכאב על הלילות שהפכו לימים, וחולות קורונה שבעצמן עברו על בשרן את המגיפה.

שם, בקליניקה, אין לי שאלות. העולם שלי נמצא בחוץ ואני מתפנה למה שקורה ללקוחה שמולי.

אם אני יכולה לעשות את זה שם, אני יכולה לעשות זאת בכל מקום.

 

חודש טוב, שבוע טוב ובשורות טובות!

 

איתך, גם בשאלות

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

 

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

דילוג לתוכן