fbpx

להיות המעודדת של עצמך

אחת המיומנויות הכי חשובות של אנשי מקצוע בתחום הטיפול, האימון והייעוץ הוא העידוד.

בלי עידוד – אין דלק להמשיך את המסע של השינוי.

עידוד הוא הכח המניע.

כדי לעודד תמיד נשים את הפוקוס על הדרך, על התהליך, על המסע, ולא על התוצאה.

לכל אחד הדרך היא אחרת.

לכל אחד אורך המסע שונה.

לכל אחד נדרשים מאמצים אחרים כדי להתקרב אל המטרה.

בלי עידוד – נגמר הכח להמשיך.

אני מקווה שהלקוחות שלי מרגישות את העידוד שלי לכל אורך התהליך, כזה שנותן להן כח מבפנים ומלמד אותן לעודד את עצמן.

בשבוע שעבר היה לי תור לדיאטנית של קופת החולים על מנת לבחון את השפעת זריקות הוויגובי ולהחליט אם אני אכן עומדת בדרישות על מנת לקבל את השתתפות הקופה בהוצאה המטורפת והבלתי נסבלת של הזריקות החודשיות.

אני לא באמת צריכה דיאטנית. אבל בשביל החזר של אלפי שקלים – אני מוכנה להפסיד שעה מהחיים, לבקר אצלה ולסמן וי על המשימה.

העוקבות שלי כבר יודעות שבשנתיים וחצי האחרונות (בערך) אני פחות 27 ק"ג. עושה דרך משוגעת ממש שכוללת בעיקר ספורט. ובשבילי ספורט היה עד לא מזמן שם קוד לגיהינום.

יצאתי למסע הזה מסיבות בריאותיות ועל הדרך הרווחתי ירידה משמעותית במשקל.

ואז, התעורר בי החשק לשנות קצת את התזונה. קצת. למה קצת? כי מי שמכירה את ההיסטוריה שלי יודעת שנושא התזונה הוא אישיו גדול בחיי ובחרתי להשלים איתו ולא לריב איתו ומאז המשקל נעצר ולא עלה יותר, למרות התזונה הנוראית שלי.

והתזונה שלי נוראית.

ובכל זאת לאט לאט הורדתי מהסוכר בקפה.

החלפתי קרואסונים מושחתים בפריכיות.

ומעדני קצפת במולר ממותק.

עשיתי צעדים גדולים ממש. תאמינו לי. לאט לאט אבל בטוח.

ובאפס מאבק. אפס!

לראשונה בחיי אני מצליחה *לבחור* אוכל נכון יותר, גם אם לא הכי מדהים בעולם. לא מרגישה ויתור. לא נלחמת.

אז ישבתי מול הדיאטנית.

היא לא מכירה אותי.

אני מספרת לה קצת היסטוריה.

והיא ישר תקפה:

– פריכיות? כמה פריכיות? מה העובי שלהן? כמה סוכר יש בהן? את יודעת שהדבר הכי גרוע בפחמימות זה הסוכר? זה יכול לגרום לסכרת!

– אוקי, אבל לפני שניה ראית את בדיקות הדם שלי והן מושלמות…

– נכון, אז מה? את רוצה שיהיה לך סכרת?

אני מעפעפת. מנסה להבין מה לעזאזל היא רוצה.

– פריכיות עם מה?

– טונה, מולר…

– למה מולר? את יודעת כמה סוכר יש במולר? יש יוגורט, עדיף BIO . את רוצה להיראות ככה בגיל שלי? אז תתחילי לאכול אוכל נורמלי. מולר זה סוכר…

– פעם אכלתי דברים נוראיים יותר

– יופי, אז מעכשיו בלי מולר. תכניסי סרדינים.

– לא, תודה.

– תמעכי אותם. יש בהם ויטמין $%^&* וגם %^&* ומלא סידן. תראי אותי בגיל שלי (האמת? נראית להתעלף! לא מהעולם הזה!). תוסיפי סרדינים.

השתתקתי.

לא באתי להילחם.

לא באתי לקבל עצות.

אני כבר 43 שנים במלחמת תזונה. כל סנטימטר בגוף שלי עשה דוקטורט בתזונה.

אני רק צריכה אישור שירדתי מספיק במשקל בשביל לקבל את ההנחה של קופת החולים.

עוד זמן רב היא תקפה אותי.

התעמתה.

התווכחה.

לא הקשיבה למילה.

ניסיתי לדבר על הדרך שעשיתי.

זה לא עניין אותה.

ויתרתי.

ובזמן שהיא נאמה נאומים – עודדתי את עצמי, משהו שלימדתי את עצמי מהרגע שהבנתי שאין מישהו שיעשה את זה עבורי, שזה קרה בערך בגיל אפס וחצי (למעט הבלחות של אנשים מדהימים מידי פעם לאורך חיי).

הזכרתי לעצמי את השינויים האדירים שעשיתי באורח החיים שלי, ואיך את כל זה עשיתי בשנים מורכבות של גירושים, של גידול ילדים לבד, של מלחמה על הבית, על נפש הילדים ועל נפשי, הפרנסה, הבריאות, ההשמצות…

למרות הכל הכנסתי את הפיל הכי גדול שיכול להיות בחיים שלי: שינוי תזונה וכושר.

אני ענקית, תרתי משמע.

לוחמת אמיתית.

במקום לוותר לעצמי כי "קשה", כי "עכשיו זה לא הזמן", כי "אני לא פנויה", כי… ועל פניו אני גם אהיה 'צודקת', ויש לי סיבות באמת אמיתיות למה עכשיו אני לא צריכה להכניס לחיים שלי עוד מלחמות או קשיים או משימות, ולמה מותר לי 'לשחרר' ולהניח לעצמי, ובכל זאת, אני קמה כל יום מחדש על 2 רגליים ונשבעת לא לוותר לעצמי ועושה עוד צעד בשביל הבריאות שלי, כי הילדים שלי צריכים אמא בריאה.

הדיאטנית כתבה מה שכתבה במחשב והזכירה שוב ושוב שאני חייבת לעשות שינוי. חייבת להכניס אוכל מזין לגוף. חייבת…

וכל מה שרציתי להגיד לה, זה שהיא חייבת:

קודם כל להקשיב ללקוחות שלה

ולהוריד את התוקפנות

ואז היא חייבת לעודד אותם על השינויים שהם עשו, כי ה – 27 ק"ג שלי לא נעלמו באמצע הלילה מעצמם

ואז היא צריכה לשאול אותם איזה *עוד* שינוי הם יכולים להכניס לחיים שלהם, כזה שהם יבחרו בו ולא כזה שהיא תנחית עליהם כאילו הם ילדים בגן.

עידוד.

אם לא זכית לסביבה מעודדת, כדאי שתלמדי לעודד את עצמכך, כדי שיהיה לך כח להמשיך את הדרך.

איך מעודדים?

זה שעור שלם. תתחילי מזה שתראי את הדרך שכן עשית. יש הרבה שעוד לא עשית, יחד עם זה אני בטוחה, ממש בטוחה, שיש הרבה שכן עשית.

תתחילי משם.

אה, ובלי מילה אחת של ביקורת עצמית או חיצונית. בלי 'אבל' או 'חבל'. רק מה כן. רק מה טוב. רק מה כבר עשית.

כן, גם מחר בבוקר יש לי אימון כושר. כי אני לא עושה את זה בשביל אף אחד אלא לכבודי.

 

#תודה על היכולת שלי לעודד את עצמי

#סוויטש זה לא רק השם של העסק שלי. זו המהות שלי

 

נ.ב.

מבקשת לא לכתוב לי עצות או רעיונות לתפריטים, לתחליפים, למוצרים שמחזקים או מורידים במשקל או שניהם, וגם לא טלפונים של יועצות מדהימות, דיאטניות אנושיות או מפתחי שיטות להרזיה או לבריאות.

לא, תודה. אין צורך.

 

איתך, בלראות את מה כבר כן עשית

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

להתחיל ברגל ימין…

"חג ההורים" התחיל בשבוע האחרון, לפחות ברוב ערי הארץ, מלבד הערים שהוטלו תחת סגר. בכל

מועדים לשיגרה

אחרי החגים שמח ומועדים לשיגרה. שבוע שעבר, מוצאי שבת ראשון אחרי פסח, הברזתי לכן ולא

איך זה יכול להיות?

מאז הפוסט עם ההודעה שלי על הגירושים אני מקבלת הרבה מאד תגובות. חלקם הגדול תומך,

אם כבר, שיהיה מהודר!

אני זוכרת את השנים בהן הייתי גרושה בפעם הראשונה, ללא ילדים. ההורים כבר התבגרו ואחרי

מועדים לשיגרה

החגים כבר מאחורינו והפוסט הזה אמור היה להישלח מיד בצאתם, אבל בעידן הקורונה, כשהכל משתבש,

לראות את השקופות

זו שוב אני, הנודניקית. זו שכותבת מידי פעם לזכור את האלמנות, הגרושות, הרווקות (ואת האלמנים,

לכל זמן ועט

ביום חמישי, באמצע הלילה, חזרתי מחופשה ספונטנית בדובאי. אבל זה לא החלק החשוב ולא מה

התמוטטתי

אתמול היה לי יום מורכב ולא פשוט. לפני כן אני רוצה להקדים כמה דברים שעליהם

דילוג לתוכן