fbpx

למה אנחנו זוכרים?

דמייני רגע שכל הזכרונות נלקחו ממך. לא הטובים ולא הרעים. גם אלו מאתמול, מלפני שנה ומגיל הגן. אין זכרונות. את יכולה להתחיל מהתחלה.

איזה יופי, אה?

מה? לא טוב?

למה לא טוב?

לא תזכרי שפגעו בך בבית הספר, שאחותך רבה איתך כל שנות הילדות, שאמא שלך הפלתה אותך לרעה, שאבא שלך העניש אותך על התנהגות מסוימת ולא לקח אותך לחתונה שכל כך חיכית לה. לא תזכרי את הלידות הקשות של הילדים, את המריבות עם בעלך, את אחד הילדים שלך ש"האכיל אותך מרור" במשך שנים, את הסכסוך עם השכנים, את העובדה שאת לא מחבבת את הכלה שלך.

לא תפחדי ללכת ברחוב כי לא תזכרי שיש אירועים רעים בעולם שנעשים על ידי בני בליעל, תלכי לכותל ברגל בכיף דרך שער שכם כי לא תזכרי שאחת לכמה זמן מתבצע שם אירוע דקירה, לא יהיה לך איכפת להתחיל דיאטה כי תשכחי את כל הפעמים הקודמות שניסית ולא הצלחת. כל מערכות היחסים שלך יתחילו מאפס, בטוב, בשמחה, באמון מלא, באהבה, בכנות, בנתינה.

לא תיהיה לך בעיה ללמוד משהו, כי שכחת שהייתה לך חרדת בחינות, ותחזרי לשחות בבריכה בכיף, כי תשכחי שהיה לך שם התקף חרדה פעם.

באופן כללי תוכלי פשוט להתהלך בעולם בחיוך, בלב מלא וגדוש הכרת תודה, ורק הכרת תודה, ותחיי חיים נעימים וטובים.

לא מתחשק לך לחיות ככה?

 

לזכרונות שלנו יש תפקיד משמעותי. בלעדיהם אולי היינו חיים ככה, כמו הדמיון שהצעתי, אבל אנשים שאיבדו את זכרונותיהם (ואני לא מדברת על דמנציה או אלצהיימר כרגע, שזה איבוד זכרון שמביא לקושי תפקודי יומיומי) עוברים חיים של סבל רב.

הם גם שוכחים מי היה בן זוגם \ נשותיהם, נמחקו להם הזכרונות של שנות הילדות הראשונות עם ילדיהם, על הרגע בו אחזו לראשונה את תינוקם, על רגעי האושר בחתונה שלהם, על חוויות ואירועים שגם לאחר עשרות שנים עדיין מחממים את הלב ונותנים כח ברגעים קשים.

הם איבדו טעם בחיים.

 

אנחנו, ללא הזכרונות שלנו, הופכים להיות כמעט כלום. כל הרגשות שפיתחנו הם תוצאה של חוויות שעברנו, כן, גם חוויות טובות וגם קשות. גם רגשות נעימים וגם רגשות קשים.

בלי זכרונות, לא תיהיה לנו מוטיבציה להתקדם, וגם לא דלק להישאר כאן.

 

אם כך, מי אנחנו?

אנחנו מכלול זכרונות.

וזה מה שמבדיל ביננו (מלבד המין, הלאום, הגזע וכו').

זה מה שמבדיל בין 2 אחיות שנולדו באותו הבית, ואפילו בין תאומות (ועוד רגע ארחיב על זה). אחת תזכור משהו אחד והשניה משהו אחר.

 

אני זוכרת שלפני כמה שנים, באחת הישיבות המשפחתיות של האחים והאחיות שלי, דבר שאנחנו משתדלים לעשות אחת לכמה זמן, ישבו כל השבעה (חוץ ממני) וגעו מצחוק על השטיקים שהם עשו להורים שלי, כשהם היו ילדים קטנים. ראיתי את אח שלי הגדול, הרציני, שכל שניה שלו ספורה ומדודה, הופך לרגע לילד קטן ושובב, כשעיניו בורקות בקונדסות, והוא מתחמן את אבא שלי כשהוא "עושה את עצמו ישן".

הם דיברו על אבא ג'ינג'י, שגם יצא איתם לטיולים. שולחן שבת שבו כולם שרו זמירות שבת, לפני בוא החתנים והכלות החדשים.

הם דיברו על שכנים בדירה הישנה, שמעולם לא פגשתי, על ההוא שחילק סוכריות, ועל איך הם החביאו את הסוכריות מתחת לכיפה.

הם דיברו ביחד, בהתלהבות, והשלימו אחד את המשפט של השני. ולא הפסיקו לצחוק.

בהיתי בהם.

הם דיברו על חיים שאני לא מכירה, על הורים שהם לא ההורים שלי.

אני פגשתי הורים מתבגרים, אבא עם זקן לבן, עייפים מגידול ילדים, שקועים בחיי היום-יום, שהבינו דבר או שניים על חינוך ילדים ושחררו כל כך הרבה דברים שקודם לכן היו חוק בל יעבור. אני כבר גדלתי בחדר שהוא רק שלי, עם מחשב, וטייפ פרטי. שולחן שבת מלא בזוגות נשואים ונכדים. אבא שבחול המועד לא יצא לשום טיול אלא ישב ולמד גמרא, ואמא שכל היום אמרה תהילים או נסעה לכותל, קבר רחל, מערת המכפלה, שמעון הצדיק ורבי שמעון בר יוחאי.

אני מכירה הורים אחרים.

אבל האבא והאמא שלהם, הם גם שלי.

זו דוגמא קטנה לזכרונות.

הם ספגו אל תוכם אווירה מסוימת ואני, ספגתי אווירה אחרת.

אותו בית. אותם הורים. זכרונות אחרים.

 

אז סביר שתיתלי את זה בכך שאכן ההורים שלי היו בגיל אחר, במצב חיים אחר, ולכן גם הזכרונות אחרים.

ובכן, מחקרים שנעשו על תאומים הוכיחו שגם להם יש זכרונות אחרים, וזה למרות שהם נולדו בהפרש של דקות ספורות, לאותם הורים, שנמצאים בתקופת חיים מסוימת, וגדלו ביחד לאותו מצב כלכלי, משפחתי, לאותם תנאי חיים. ובכל זאת, הזכרונות שלהם שונים.

שניהם גדלו בבית שבו אפשר היה לשחק בחוץ עד השעות המאוחרות, הארוחות היו דלות, האמא הייתה הרבה במיטה, האבא ניסה איכשהו לנהל בית.

אחד מספר על ילדות משוחררת, מאושרת, מלאה בחופש, אפשר להיות בחוץ כמה שרוצים ואף אחד לא קורא לך הביתה כמו כל האימהות המעצבנות האחרות. בית חם. אבא תומך. אמא משתדלת, רוצה לשמוע מה היה בחיידר גם אם אין לה כח לקום מהמיטה.

השני מספר על ילדות עשוקה, ללא מילוי צרכים בסיסיים, הזנחה, בלי חיבוק, אמא חולה וחלושה, אבא תשוש, אף אחד לא שם לב לקיומו.

איך????

האם מישהו מהם משקר?

אחד הדברים המופלאים שגיליתי במהלך לימודיי המקצועיים, ושאחר כך בדקתי על עצמי והשאיר אותי בשוק מוחלט, היה העובדה שיש לנו את היכולת לבחור אלו זכרונות לזכור ואלו לא.

כן, כן. אנחנו בוחרים את הזכרונות שלנו!

ואף אחד לא משקר!

לא לחינם את זוכרת דווקא אירוע מסוים, אדם מסוים, משפט מסוים שנאמר לך.

לא סתם את גם זוכרת איפה זה נאמר, באיזה רגע, מה לבשת באותו הרגע, באיזה פינה בבית עמדת, ובאיזו תנוחה. לפעמים דם את הריח שהיה באפך, ואולי קולות ששמעת.

אלפרד אדלר, שמתנגד לחלוקת האדם לחלקים וטוען שכל החלקים שבאדם (מודע, תת מודע, שכל, רגש) מתגייסים לטובת מטרה (לא תמיד מודעת) אחת, מדבר על זה שגם התת-מודע הוא חלק מהשלם וגם לו יש מטרה ברורה. הוא אומר, שכל מה שמצוי בזכרון – מצוי בתודעה בכל רגע נתון, אבל אנחנו מעלים לתודעה רק את מה שמשרת את המטרה שלנו.

למשל, אם יש לנו צורך להאשים את ההורים שלנו בחטאי העבר אז נזכור רק את הזכרונות הקשים, אך אם המטרה היא להבין את העבר כדי להתמודד טוב יותר – יעלו גם הזכרונות הקשים וגם התנאים שבהם הם התרחשו והם עוזרים לנו לסלוח, להבין ולקבל ולאט לאט, אם המטרה היא לחיות חיים שמחים וטובים – אז הזכרונות הקשים ידהו ובמקומם יעלו זכרונות אחרים, טובים.

כלומר, מי שאכן נולד לאמא ששכבה במיטה ולא תיפקדה, יצליח להיכנס לסיטואציה הזו מהזווית של האמא ושל האבא, להרגיש את חוסר האונים שלהם, לכאוב את כאבם, ומהמקום הזה להתבונן בעצמו כילד. ואז, לרוב, תעלה בו חמלה והבנה וסליחה להוריו שרצו, כנראה לגדל אותו אחרת, אבל מציאות החיים שלהם כפתה עליהם התמודדות ששינתה את מסלול חייהם. זה לא אומר שהכאב של אותו אדם יהפוך ללא לגיטימי, או שזכרונותיו יהפכו לוורודים, ממש לא, אלא שהכאב יקהה והוא יוכל גם לזכור זכרונות טובים, כמו חיבוק של אמא, כשהיא כן יכלה, או את המאמצים של אבא לשמח אותו כדי לפצות על חסרונה של אמא.

וזה כבר משפר את ההרגשה פלאים ומאפשר התמודדות אחרת לגמרי עם ההשלכות של העבר.

מה שאומר, שהזכרונות שלנו הם סובייקטיביים.

לא פעם לקוחה אומרת לי: "תראי, זה הזכרון שלי. אולי אני כבר לא זוכרת טוב…"

ואני מיד אומרת: "אם זה מה שאת זוכרת, זו האמת שלך ואיתה אנחנו נעבוד", כי מבחינתה זו אמת מוחלטת ולהגיד שהיא לו זוכרת את הפרטים כמו שצריך לא יעזור לה להרגיש טוב יותר, אלא עבודה נכונה על החוויה שזכורה לה.

 

צריך לדעת שזכרון נשמר אצל כל אחד דרך 5 החושים: ראייה, שמיעה, טעם, מישוש וריח, כאשר לכל אדם יש חוש אחד דומיננטי מיוחד, שאם נשנה דרכו חלק מהזכרון – כל שאר הזכרון ישתנה בכל חמשת החושים.

במילים פשוטות:

זכרון הוא סובייקטיבי. גם אירוע אובייקטיבי, עובדתי, נתפס באופן סובייקטיבי, עם פרשנות אישית, ולכן העבודה של איש המקצוע היא לשנות את הפרשנות לאירוע, ובכך לאפשר עיבוד מחדש של הזכרון.

כמה זה גאוני!

כמה טוב ה' שנתן לנו כלים גאוניים לשנות כל דבר בחיינו!!!

איזו גאולה זו!

 

הרבה פעמים שואלים אותי למה אני לא מוציאה מהדורה נוספת של ספרי "מסע כבד", שעדיין, למרות שיצא לפני 10 שנים, מבוקש מאד. ואני אומרת שהיום הייתי כותבת את הספר, שמתבסס על זכרונות ילדותי הלא פשוטים, אחרת לחלוטין! הזכרונות הם אותם זכרונות אבל ההבנה שלי אותם – השתנתה מקצה אחד לקצה השני, וכך גם היחס שלי כלפיהם וכלפי היכולת שלהם להשפיע על חיי.

זה גם מה שאיפשר לי להסתכל אחורה ולקבל כח במקום לאבד כח, כדי להתקדם קדימה.

ולמה עבודה על הזכרונות היא כל כך קריטית?

כי זכרונות הם הדרך של בני האדם לבחור באסטרטגיות החיים שלהם כדי לחיות את החיים.

אולי, במילים פשוטות, אפשר להגיד שהזכרונות הם אלו שמנהלים אותנו, ולא החכמה שלנו, הידע שלנו, וגם לא הלב שלנו.

ואם אנחנו יודעים שאפשר לבחור את הזכרונות, ובטיפול גם ניתן לנתב את הזכרונות הפעילים שלנו לזכרונות לא רלוונטיים, אז בעצם, אנחנו יכולים לשנות את מסלול חיינו מקצה אחד לקצה שני.

מפתיע, נכון?

ועוד יותר מפתיע זה, שכבר לא צריך לשבת שנים על ספת הפסיכולוג כדי לשנות את חוויות החיים שלנו, קשות ככל שיהיו, אלא באמצעות שיטות וכלים חדשניים אפשר לשפר איכות חיים ולשנות את חוויות העבר מהבסיס ולצאת לגאולה פרטית, עד שיבוא משיח בן דוד.

 

עכשיו תדמייני איך יהיו חייך כשתוכלי לבחור את הזכרונות שלך, גם אם יש כאלו שהם לא קלים.

איך תתנהגי עם ילדייך, מה תיהיה מידת הביטחון העצמי שלך, האם יהיו לך חרדות ואיזה, איך יראו מערכות היחסים שלך, כמה אהבה תיהיה לך כלפי עצמך ועוד.

שבת זכור מאחורינו: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך מצאתם ממצרים…"

איך זה שדווקא מכל האירועים המשמעותיים של עם ישראל, דווקא את מה שעשה עמלק לעם ישראל חובה לזכור? ולמחות?

כי יש לכך מטרה חשובה!

 

יש זכרונות שאני בוחרת לזכור, גם אם הם לא קלים, כי הם נותנים לי כח לזכור מאיפה באתי, מאיזה תחתית עליתי. במקום לבכות שהייתי בבורות שכאלו, אני היום מודה על שהיה בי את הכח לקום ובזכות זה גם להרגיש משמעותית בכל יום, כשאני מסייעת לאנשים אחרים לצאת מבורותיהם החשוכים. הזכרונות האלו מגדילים בי את הכרת הטוב להקב"ה, להורים שלי מהם ספגתי ערכים שסייעו לי באותם בורות ומעצימים את הכוחות שבי.

יש זכרונות קשים מאד שלמרות שלא הצלחתי לפרש אותם אחרת, והם עדיין חיים וכואבים בתוכי, אני לפחות יכולה לעטוף אותם בחמלה כלפי מי שהייתי אז, וגם כלפי אלו שפגעו בי כל כך מבלי להבין מה הם עושים, ולעיתים מתוך חוסר האונים שלהם. יש בי הבנה ולכן אותם זכרונות כבר לא 'מודלקים'.

יש זכרונות שבחרתי לשנות את הפרשנות שלי אליהם ומצאתי בהם גם אור ואהבה וקירבה וקבלה והם האירו עוד זכרונות שבאופן מפתיע נשכחו, ורק כשמצאתי את הרצון למצוא גם את הטוב – הם באו ועלו בהמוניהם.

 

וכמו תמיד, לא סיימתי לעבוד ולעבד את מה שעברתי ואת ההשלכות על חיי.

אני בדרך. כל הזמן. וכל עוד אני בדרך הטובה, המקדמת, אני כבר חיה טוב יותר.

לא מוותרת לעצמי על עצמי, כדי להיות אמא רגועה יותר, אישה שמחה יותר, מטפלת טובה יותר, בת חומלת יותר, חברה קרובה יותר.

מגיע לי.

מגיע לך.

 

תזכרי.

בשבילך נברא העולם.

איתך, גם בזכרונות שלך

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

6 תגובות

  1. דבורי יקרה,
    את פשוט אמנית איך שאת תימצתת את מה שאדם עובר במסע חייו היפה והמיוחד(תלוי בהסתכלות שלו)
    למרות שיום שישי היום ריתקת אותי שלא לוותר על אף מילה ומילאת אותי בהרבה
    יישר כח גדול
    ושבת שלום

  2. דברים אמיתיים!!! והרעיון של חז"ל לדון לכף זכות עובר כחוט השני ביניהם,אם נזכור תמיד ,כל סיטואציה שלא תהיה,לדון לזכות ולא לחובה,להפוך את הלימון ללימונד,שיש בו הרי מן הלימוניות אבל עם תוספת של סוכר…שבעצם הופך את זה למתקתק…ברור שחיינו יהיו נעימים..
    תודה על המסר בטוב טעם ודעת!!.השאלה ,איך לא להשיח דעתנו מרעיון זה,שיהיה בבסיס חיינו תדיר, ולהתאמן לחיות בתדר הזה?
    וזהו כנראה סוד האימון..לתרגל שוב ושוב..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

דילוג לתוכן