מהי גבורה ודברים שלימדתי בזכות נדנדה

את השבת הזו עשינו, כמו הרבה פעמים, רק מלי, דסי ואני.

בכל פעם שמלי שלי אומרת לי שהיא כל כך שמחה שאנחנו עושות "שבת לבד" אני מתרגשת.

כמה פחדתי שהילדים שלי ירגישו קושי גדול בשבתות בלי אבא ליד שולחן השבת! וכמה חששתי מהסעודות כשרק אנחנו סביבו…

התבדיתי.

ממש כיף לנו.

מיותר לציין שהכי כיף זה משפחה שלמה: אבא, אמא וכל הילדים.

אבל יש אפשרות לשבת ולבכות על מה שאין ויש אפשרות להפיק מהמציאות הקיימת את המקסימום.

אנחנו בוחרות באפשרות השניה.

 

בליל שבת מלי יצאה לשחק עם חברות. היא חזרה נלהבת כרגיל.

בסעודה התעניינתי מה הן עשו ועל מה הן שוחחו.

אחד הדברים שהבנתי במהלך השנים שלפעמים כל מה שילד צריך זה לרדת איתו לגיל שלו ולהתעניין כאילו מה שהוא אומר זה הדבר הכי מרתק בעולם, גם אם זה לא.

אני מקפידה על זה מאד. רוצה להכיר את החיים של הילדים לי לעומק במקומות בהם אני לא נוכחת. להיות חלק מעולמם. להיות כתובת לשיתוף תמיד.

ועל הדרך, כשצריך, להיות זו שמדייקת דברים, מאפשרת שינוי מחשבתי וכו'.

 

היא סיפרה מי מהחברות הגיעה, על מה הן דיברו ושאר ענייני ילדות בנות 11.

ואז דסי אמרה שהיא רוצה לדבר איתי על השנה הבאה.

"מה את רוצה לדבר על שנה הבאה?" שאלתי את הגברת בת ה – 8.

"שאני מפחדת לעלות לכיתה ב'"

"מה מפחיד בכיתה ב'?"

"שאני לא מכירה את המורה חדשה!"

ככה, פשוט. זה כל מה שמפחיד אותה.

ואיזה מזל שהיא משתפת במקום לסחוב את זה לבד!

מלי מיהרה לספר לה שכיתה ב' זה הכי כיף כי יש פחות שיעורי בית מכיתה א', אבל אין מבחנים כמו כיתה ה', ועוד כל מיני רעיונות שעלו בדעתה.

מפה לשם עלו שמות של מורות, ומי הכי כדאי שתיהיה המחנכת של דסי, ולאיזו כיתה תמיד יוצאות מורות לא משהו, לטענתה של הגברת בת ה – 11.

בקיצור, שיחה מתוקה של ילדות.

מלי אמרה שהיא לא מבינה איך זה שכל המורות ממש אוהבות אותה ומתנהגות אליה כל כך יפה, ויש גם מורה אחת שצועקת על כולן ורק עליה לא.

וגם המנהלת מתייחסת אליה תמיד.

היא לא יודעת למה.

ביננו, אני יודעת שאני אמא שלה ואני משוחדת, אבל יש לי עוד ילדים ואני לא משוחדת כך אצל כולם, כי לכל אחד יש הכוחות והיכולות שלו.

למלי יש משהו שאין בהכרח לכל האחרים: יש לה קסם שכולם מתאהבים בו. היא רק פותחת את הפה – וזהו, היא לא צריכה יותר כלום. לא משנה איפה ומי – היא פשוט פותחת את הלב לכולם.

יחד עם זה, בבית הספר לא מספיק קסם, כי אם אין לו כיסוי – מהר מאד הוא מתפוגג, אלא שמלי שלי באמת ילדה ותלמידה מופלאה. הקסם זה רק הפתיח להמשך מקסים לא פחות.

אמרתי לה שהיא ילדה נהדרת, אחראית, רגישה כל כך למורות ולחברות, טובה, משתדלת כל כך להשתפר כל הזמן, עושה חסד עם מי שהיא יכולה ועוד פירוט ארוך מאד, ולכן קשה שלא לאהוב אותה.

גם לדסי שלי אמרתי מילים טובות ומחזקות.

בשלב מסוים אמרתי להן שאני חושבת שהן גיבורות.

"למה?", הן שאלו.

תמיד מייחסים גבורה לאנשים שמסרו את נפשם באופן כזה או אחר שעשו מעשה נאצל.

אני חושבת שיש עוד סיבות להיות "גיבורה".

"כי עברתן שנה לא פשוטה בכלל, במיוחד בתקופה ש…" וכאן ציינתי משבר גדול שעברנו באמצע השנה כמשפחה בעקבות שינוי משמעותי שקרה, שלא באחריותנו או שתלוי בנו, שטלטל את כולנו מהיסוד.

רק הזכרתי את העניין ושתיהן מיד נזכרו.

"למרות שעברנו גל כל כך קשה – אתן המשכתן ללכת לבית הספר, ללמוד כרגיל, להקשיב למורות, להכין שיעורי בית, להתנהג למופת. זה לא מובן מאליו בכלל. שתדעו לכן, אני כל כך גאה בכן!"

ואז סיפרתי שבאותה תקופה, כשהבנתי שמדובר במשהו שייקח זמן ולא קצר, הרמתי אחרי כשבועיים טלפון לכל המחנכות ולמשגיחים הראשיים בישיבה של הבן, ושיתפתי אותם, שאנחנו עוברים סערה גדולה ושאני לא יודעת איך זה ישפיע על הילדים, ולכן מבקשת שיהיו עירניים ואם קורה משהו, קודם כל שידעו שיש סיבה, ושנית, שירימו טלפון ונראה מה עושים עם זה, ובכל מקרה, חשוב לי שנעבוד בשיתוף פעולה מלא לטובת הילדים שלי.

התגובות היו של הלם מוחלט, כי אף אחד מהם לא הרגיש שמשהו שונה אצל הבחור או הבנות. הם כאבו איתי מאד על מה שאנחנו עוברים ולא האמינו שאין שום השפעה בבית ספר/בישיבה!

גם לאחר תקופה – אף אחד או אחת מהם לא התקשרו. הכל פשוט היה רגיל לגמרי.

הילדים שלי המשיכו להתנהג כרגיל! וגם לקבל את אותם הציונים!

זה לא מובן מאליו. זה כמעט לא אנושי.

הייתי שם. אני יודעת. תאמינו לי.

כאשת מקצוע אני מיד יכולה להבין איך זה התאפשר, וברשותך, אני לוקחת קרדיט על אחוזים גבוהים שאיפשרו את זה, כי כאמא, הייתי עם יד על הדופק כל הזמן, חיזקתי את הילדים שלי בכל דרך אפשרית, היה שיח גלוי 'על השולחן' גם כשנאמרו דברים מאד לא פשוטים, גם כשהיו רגעי תיסכול קשים מאד בבית, גם כשצצו התקפי זעם כאלו ואחרים. הכלתי. הבנתי. חיבקתי. איפשרתי. נתתי מקום לכל מה שעולה יחד עם גבולות, יציבות בדרך החינוך בבית ואפס התקרבנות. אפס!

בסוף, כשמשפחה עוברת משבר, זה כמו אניה שמטלטלת בסערה בים. צריך רב חובל שיחזיק את ההגה וינהל את האירוע.

באותה תקופה הבנתי שהמושכות בידיים שלי, ואיך שאני אנהל את המצב – כך זה ישפיע על הילדים שלי.

עם ים של תפילות והרבה סייעתא דשמיא – צלחנו ובגדול.

כי כולנו עברנו שבר גדול בתקופה ההיא, אבל השאלה היא: איך גדלנו בזכותו.

מה נזכור כשנסתכל אחורה.

אני יכולה להעיד:

גדלנו.

כולנו.

כל אחד גילה כוחות נוספים שיש בו.

כל משבר כזה מאחד אותנו יותר. מחזק אותנו כמשפחה, וגם כשאין ראש משפחה ממין זכר, עדיין יש משפחה.

בשבת שיקפתי להן איך, למרות הכל, הן עברו את המשבר בגבורה של ממש!

זה היה מתוק מדבש לראות את המבוכה שלהן על ים השבחים שהרעפתי עליהן.

ואז מלי אמרה שהיא נזכרת שיום אחד המחנכת ניגשה אליה ואמרה לה שתדע שתמיד היא יכולה לפנות אליה, בכל עניין. היא לא הבינה למה המורה אמרה לה את זה, אבל עכשיו היא מבינה.

ושאכן, באותה תקופה היא שמה לב שהמורות היו יותר נחמדות, ומורה אחרת אמרה לה שאם היא לא תספיק ללמוד למבחן בתורה, היא תוכל להשלים אותו כמה ימים לאחר מכן, ואכן, מלי לא הצליחה ללמוד למבחן כי היה אז המון בלגן ואני לא הצלחתי להתפנות ללמוד איתה כדי לתת לה ביטחון, וכמה ימים לאחר מכן ישבנו ביחד ועזרתי לה להתכונן, היא ניגשה ביום אחר ועברה ב 100.

וכשהיא התחילה לספר על היחס של המורות פתאום התחלתי לדמוע.

לא התכוונתי. באמת. זה זלג לי לבד.

לדסי לקח זמן לקלוט, אבל מלי ממש נבהלה. "אוי, אמא. את בוכה!".

אמרתי מיד שאלו דמעות של התרגשות על הסביבה המדהימה שהן גדלות בה, על הצוות המיוחד שנמצא שם, בעורף, לא תמיד מבין או יודע מה הן עוברות אבל רואה אותן, והרבה על הזכות להיות אמא של בנות כאלו.

דסי מיהרה לקפוץ עלי ולחבק ולנשק אותי מכל כיוון שוב ושוב.

ומלי ביקשה שנפסיק לדבר על זה אם זה גורם לי לבכות.

אני אמרתי, שדמעות של התרגשות זה משהו טוב ושאין צורך להפסיק אותן, ושהשיחה הזו כל כך חשובה!

וככה, כשאני עוד מנגבת דמעות של נחת מהבנות ושמחה על המקום בו הן לומדות, התחלנו לשיר את זמירות השבת: אמא ושתי בנות.

(לאלו שלא יודעים, בחסידות שלנו הבנים כבר סיימו את "בין הזמנים" וחזרו לישיבות ולכן הבן לא בבית, ולאה תצטרף אלינו בעוד כמה ימים).

 

אם זה לא ברור, יש כמה דברים שאשמח שתיקחי מהפוסט הזה:

אחד: בכל פעם שאת מחייכת לילד או ילדה, בוודאי אם התפקיד שלך הוא במסגרת חינוכית, יכול להיות שהיצלת אותו, יכול להיות שנתת לו כח, יכול להיות שבזכותך הוא צולח משבר נורא.

באופן אישי, מי שזיהתה שאני בשבר נורא כשהייתי בת 16, הייתה מחנכת הכיתה שחיברה אותי לאיש חינוך שהציל את חיי במובן הפשוט של המילה.

לאנשי חינוך יש תפקיד שהוא שוב הרב היותר מללמד חומר, חשוב ככל שיהיה. התפקיד שלהם הוא לזהות את הילד ההוא שאף אחד לא רואה. (נושא שאני מדברת עליו לא מעט בהרצאות למורות).

שתיים: כולם יכולים לעבור דברים קשים מאד. אני גדלתי בבית נפלא ובית הספר היה אחד המקומות הנוראיים ביותר בעולמי. אבל, אם יש ילדה שיש רקע ברור וידוע כמו יתמות או גירושים או הורה חולה או ילד מיוחד במשפחה ועוד, בוודאי ובוודאי שחשוב שתיהי רגישה יותר, כי לפעמים בית הספר יכול להיות דווקא מקום המפלט היחיד מכל הסערות שבבית.

שלוש: לשקף, לעודד, להראות לילדים אחרי זמן מה את הדרך שהם עברו. אין לך מושג מה הדבר הזה עושה לאישיות שלהם, לביטחון שיש או אין להם, ליכולת שלהם לראות את עצמם ואת הכוחות שבהם! זה אחד הכלים הכי חזקים בכל תהליך אימון או טיפול שכל מטפל/ת חייב/ת להשתמש בהם על בסיס קבוע!

ארבע: תמיד תיידעו את הילדים שאתם מאחוריהם! כשאני סיפרתי שיידעתי את הצוותות, זה היה בעקבות הסיפור האישי שלי, כשעברתי חרמות קשים מאד בבית הספר ובמשך שנים חשבתי שלאמא שלי לא איכפת, ורק כשכבר הייתי בעצמי אמא לילדים היא אמרה לי בכאב שהיא עשתה "הכל" בשבילי. שאלתי אותה למה היא לא עירבה את צוות בית הספר בעוול שאני עוברת, והיא לא הבינה את השאלה. "מה? את יודעת כה פעמים דיברתי עם המחנכות שלך ועם הצוות?". מסתבר שהיא לא אמרה לי כי היא לא חשבה שזה ייתן לי תחושה טובה, יותר מזה, היא הקפידה להתקשר למנכות רק אחרי שנרדמתי כי היא חשבה שלא טוב שאדע שדיברתי איתן… כמובן שיש ילדים שעשויים להתבייש בזה, ולכן משנה מאד איך מתווכחים להם את העניין.

בבית שלי הילדים יודעים שהצוות מעודכן כבר מהגן במה שצריך ולכן זה לא מפתיע.

מצ"ב תמונות מהרגעים האלו (בבית שלי יש מצלמות 24/7 מכל מיני סיבות. כך יש לי תיעוד).

 

ועוד מיני פוסט בהזדמנות זו: דברים שלימדתי בגינה

הפעם האחרונה שהייתי בגינת-המשחקים בשבת אחר הצהריים עם הילדים שלי הייתה לפני כשנתיים, כשהקטנה שלי הייתה בת 6. מאז אנחנו מידי פעם עוצרות ליד הגינה כשאנחנו עוברות לידה, היא משחקת קצת, לפעמים אני מתנדנדת, ואנחנו חוזרות הביתה.

השבת הבנות ביקשו לצאת לגינה.

אין לי מושג איך, אבל הסכמתי (לרוב אני ממש לא אוהבת).

אחד הדברים שגיליתי בשנים האחרונות זה שאני אוהבת להתנדנד. כן, כן! משהו שלא עשיתי גם כילדה קטנה!

ברגע שהתפנה ערסל, דסי רצה אליו ו"תפסה אותו". נשכבתי לי בנחת וחיכיתי לנדנוד נעים ומרגיע.

במקום זה, דסי טיפסה בצד אחד של הערסל, מה שגרם לו מיד להטות את עצמו לצד שלה.

ניחא.

מלי נעמדה מאחוריי והתחילה לנדנד כשבכל פעם הידיים שלה תופסות גם בי איפשהו. זה היה לא נעים.

ניחא.

ושתיהן נדנדו בכל הכח גם אחרי שביקשתי להפסיק.

אמרתי כמה וכמה פעמים "לא נעים לי", "אני לא אוהבת חזק", "מלי – תעזבי את הנדנדה!", "דסי – לא לנדנד יותר".

רק אחרי דקות ארוכות הן הפסיקו.

עד אז, איבדתי את הרצון להישאר על הנדנדה וירדתי ממנה בעצבים.

"מה, לא נהנית?" שאלה הקטנה.

"לא! ואמרתי לכן שלא!"

"אז עכשיו לא ננדנד אותך חזק" ניסתה מלי.

"עכשיו איבדתי את הרצון להתנדנד" אמרתי וסיימתי את הנושא.

הבנות רצו למתקנים.

בהמשך גם שיחקתי איתן "סולמות וחבלים" שמשורטטים על הריצפה של הגינה, ממה שנשאר מהשירטוט ז"ל.

בדרך הביתה מצאתי את ההזדמנות להרצות להם על עניין הנדנדה.

הסברתי על כך שלכל אחד יש צרכים אחרים. אחד אוהב במבה והשני לא. מה, אפשר להכריח אותו לאכול במבה שהוא לא אוהב?

לא.

ומה קונים ביומולדת? מתנה שאני רוצה לעצמי או מה שחוגג היומולדת אוהב?

מה שבעל היומולדת אוהב.

זה היה מובן.

משם לקחתי את ההסבר לנדנדה.

"אתן אוהבות מהר, חזק וגבוה. אתן ילדות. לי זה עושה סיבובי ראש. אני דרוכה. זה לא נעים לי. אני אוהבת לשכב, לעצום עיניים ולהרגיש נדנוד קל. אני גם לא אוהבת שהערסל מוטה לצד אחד כי זה מרגיש לי שאני הולכת ליפול. אני צריכה להרגיש ביטחון, אחרת אני לא מצליחה להתפנות לחוויה".

ככה עד הבית.

לא ויתרתי.

שאלתי שאלות. הבאתי דוגמאות. רציתי לוודא שזה ברור.

הנדנדה היא לא הסיפור.

החובה לכבד צורך של אחרים, בוודאי כשרוצים לשמח אותו, זה הסיפור.

 

אז לא היה לי כיף בנדנדה.

אבל אם יצא מזה שעור טוב לחיים – זה היה שווה.

 

איתך, גם בנדנדה