מעשה בבראוניז

השעה 2:42.

רק עכשיו אני מתחילה לכתוב את הפוסט, ומי יודע באיזו שעה אסיים…

האמת, שכבר בסביבות 22:00 במוצ"ש הבנתי שפוסט, כנראה, לא יהיה היום.

אירוע חריג ולא צפוי טלטל אותי ואת ילדיי ביום שישי, וחזר על עצמו עם יציאת השבת.

אני לא יכולה לפרט כרגע, ובכל זאת בחרתי לכתוב את הפוסט מכמה סיבות, שאותן אפרט בסופו.

את השבת הכנסתי עם הלב ביד, ורק בשולחן השבת, כשהאורחים ציינו כמה האוכל טעים, אמרתי להם שאין לי שמץ של מושג איך זה קרה, כי היה צפוי שהכל ייצא נורא, ולא רק האורז בפטריות וערמונים שיצא יבש.

וחוץ מהאורז, גם הבראוניז שהכנתי עם דסי בת ה – 6 למסיבת הסיום מחר בגן נשרף, אבל היא לא יודעת על זה כמובן.

במוצ"ש, כשהאירוע חזר על עצמו שוב – השכבתי את הילדים ובמקום להסתער על הכלים, כביסות, שפונג'ה, ומטלות המוצ"ש הרגילות, מצאתי את עצמי עושה את כל אלו בפיזור הדעת לאורך כמה שעות, כשאפילו עוד לא סיימתי חצי מהם.

הבנתי למה (ל' בשווא) אמא שלי מתכוונת כשהיא אומרת בזמנים מורכבים, כמו למשל, כשאבא שלי היה מאד חולה ש"נפלו לי הדברים מהידיים", כלומר, לא הצליחה לעשות כלום מרוב דאגה, חוסר וודאות וכו'.

בכח, הכנתי את הבית לשפונג'ה, והעמדתי מכונה רק בזכות חולצת הבסיס השחורה שדסי צריכה מחר לגן, כך שבזכות החולצה, כל הכביסה טופלה.

בכח התחלתי להכין את הבראוניז מחדש, רק כדי לגלות שנגמר לי השוקולד המריר בבית.

בכח טאטאתי.

בכח התחלתי להדיח את הכלים, אבל שיחות טלפון חשובות מאד הקשורות לאותו עניין גרמו לי שוב ושוב להפסיק אותם כי הרעש לא איפשר שיחה שדורשת מחשבה ושיקול דעת ובשלב מסוים שחררתי, השארתי כמה סירים ועוד כמה כלים לא נקיים. השפיות שלי שווה יותר.

אחרי שהפכתי את הארון שוב ושוב, לא זוכרת באיזה תא כבר חיפשתי ובאיזה לא, החלטתי להמיר את המתכון מפרווה לחלבי, כי יש כמה חפיסות שוקולד חלביות, ואת המרגרינה להמיר בחמאה, דבר שלא עשיתי אף פעם.

וככה, ביד אחת ממיסה את השוקולד, וביד השניה מוחה את הדמעות, באוזן ימין אוזניה שבעזרתה דיברתי עם מי שצריך, ובאוזן שמאל דרוכה לשמוע אם מי מהילדים מתעורר, כי יש שיחות שהם לא אמורים לשמוע.

ומה אגיד?

כזה בראוניז טעים לא טעמתי מעולם.

כן, הם נאפו 4 דקות יותר מידי וקיבלו שכבה קריספית מלמעלה (שבבראוניז זה לא אמור להיות ככה) ואף נראו שרופים.

אבל היי, הם טעימים שאי אפשר להפסיק לאכול!

ולדסי יהיה מחר בראוניז למסיבת סיום. וכי יש משהו חשוב מזה?

תאמינו לי שאין.

וזה מה שגרם לי לכתוב בסוף את הפוסט למרות שזה יהיה על חשבון זמן שינה חשובה שלי.

הסיפור עם הבראוניז.

כי בערב כזה, לזכור להכין שוב בראוניז רק כדי לשמח את הילדה (שהרי לא מדובר באוכל חובה אלא בפינוק ולא יותר) שתוכל להגיד לכולם שהיא אפתה עם אמא, ושהיא זוכה לחלק לכל אחת, כמו שהיא מפנטזת כבר מיום שישי, זה גדלות.

להצליח למצוא דרך אחרת להכין את הבראוניז כשהרכיב המרכזי אזל והמח הפך לג'לי – זה נס.

ולראות אותו שרוף ועדיין להסכים לחכות ולא לזרוק אותו מיד בערב כזה – זה גבורה.

ומי יודע כמה פעמים הצלחת, בדיוק כמוני, לעשות את מה שחשוב לך שייעשה בשביל ערך נעלה בעינייך (כמו שעבורי לשמח את דסי שלי היה אחד הדברים הכי חשובים היום) ולא נעצרת רגע לטפוח לעצמך על הכתף ולהגיד: "איזו גיבורה אני! כמה כוחות נפש הייתי צריכה בשביל לעשות משהו שביום רגיל הוא פעוט ונעשה כלאחר יד! כל הכבוד לי!"

אז הנה, אני כאן כדי להזכיר לך. להזכיר לי.

שלמרות ועל אף, אנחנו מצליחות להתגייס בשביל מה שחשוב לנו באמת, גם אם באותו הזמן היינו רוצות להיכנס מתחת לפוך (ומזגן על 16 מעלות) ולהעלם.

אז למה, למרות שאני לא יכולה לפרט הכל, ולמרות השעה הלא שפויה (עוד מחכה לי להכין בגדים לילדים ועוד כמה דברים דחופים) בחרתי לכתוב את הפוסט הזה?

סיבה ראשונה:

לפעמים אני כותבת על "בדיעבד", על התמודדות שלי במצבים שונים שהיו וחלפו. הפעם זה "בלייב", חי, כאן ועכשיו, כולל הכל: כאב, כעס, דאגה, בושה, חוסר אונים, ויחד עם זה אמונה ותקווה וחצי-ביטחון בה'.

למה 'חצי'?

כי אם הייתי בביטחון מלא – לא הייתי בכעס ולא בכאב ולא בדאגה ולא בבושה ולא בחוסר אונים. אבל אני עוד לא מצליחה תמיד לבטוח בה' לחלוטין, כך שבזמן הקלדת שורות אלו, אני ב"חצי".

ובתור מישהי שכמעט 4 עשורים לא ידעה בכלל מה זה ביטחון בה', ובטח ובטח לא חיה לפיו, זו בהחלט חתיכת התקדמות בכלל, ובערב כזה, בפרט.

אני כותבת מתוך השבר כי אני מחוייבת, לא רק לי ולילדיי, אלא גם ללקוחות שלי, לתלמידות שלי ולכל מי שיושבת כל מוצ"ש או ראשון בבוקר וקוראת את המילים שלי.

מחוייבת ליישם את מה שאני כותבת עליו, וחלק ממה שאני כותבת זה שאני לא מושלמת, ומתמודדת לא מעט, ולפעמים אני נופלת, או אפילו מתרסקת, אבל תמיד תמיד קמה.

לפעמים כותבת מתוך השברים וההריסות, לפעמים אחרי שקמתי מהם.

אני מחוייבת לעצמי ולילדיי, לקום. על רגל אחת, על רגליים כואבות או צולעות, כשאין כח או מח או רצון.

אני מחוייבת לקום.

ואם הפוסט הזה ייתן כח למישהי (והוא ייתן, אני יודעת), אז אני מבקשת שהזכות הזו תעמוד לי ולילדיי בעניין הספציפי איתו אני-אנחנו מתמודדים, ושיגדיל את כף הזכויות במאזניים שלי, כך שאגלה שהמר הפך למתוק, ואולי אפילו, שבזכות המר – זכינו למתוק. זה משוגע אפילו לחשוב את זה, אני יודעת. אבל הקב"ה יכול הכל. הכל. רק שלא נפריע לו.

סיבה שניה:

לפעמים אין לי כח להתפלל. בכלל לא או על נושא מסוים שכואב לי.

לפעמים אני מחזיקה סידור, מתפללת שמונה עשרה, וחוץ מהשפתיים שלי שקוראות את המילים שאני מכירה בעל פה – אין שום קשר ביני לבין הרעיון של תפילה. לא מצליחה להתחבר, לא מצליחה להיות נוכחת במהות.

בנושא הספציפי הזה אני מצליחה להתפלל מעט. לא מספיק. הוא כל כך כואב לי, שכל מגע בו שורף בכל הגוף. אז אני משתדלת במה ואיך שאני יכולה. אבל זה לא מספיק.

אז אני מרשה לעצמי לחרוג לגמרי מכל מה שאי-פעם כתבתי לעשרות אלפי הקוראות (והקוראים) שלי במדיות השונות – תתפללו עלינו: ילדיי ואני.

כהכרת הטוב, כחסד, כזכות, לא משנה מאיזה מקום, סתם כי איכפת לכם (כמו שיש לי רשימה של שמות שאני מתפללת עליהם כל יום ואת רובם אני לא מכירה).

יש צרות גדולות פי מליון, כנראה. יש חטופים בעזה, יש חולים צעירים שסובלים מאד, יש אנשים שלא יודעים מאיפה יהיה להם כסף לקנות מחר אוכל (אני מכירה כמה כאלה. זה אמיתי).

ובכל זאת, אם יתאים, אשמח שתזכירו אותי ואת ילדיי.

כיוון שאני לא יכולה לציין במה מדובר, אפשר פשוט להתפלל על מה שאני חושבת שכל אחת הייתה רוצה:

• שאני, אמא לארבעת ילדיי, אקבל את התבונה ואת החכמה ואת הסייעתא דשמיא ואת הלב לקבל את ההחלטות הכי נכונות עבורי ועבורם, כך שיזכו לעשות נחת רוח להקב"ה, וגם לי.
• שתמיד ארגיש את השגחתו הצמודה של הקב"ה, ואהיה בידיעה ברורה שהוא עשה, עושה ויעשה את מה שהכי נכון וטוב עבור ילדיי ועבורי.
• שאזכור תמיד, שכל מי שעומד בדרך וגורם לי ולהם צער וכאב, הוא רק שליח, שליח לרע, אבל שליח, ולכן אין שום טעם לכעוס עליו.
• שאזכה שילוו אותי ואת ילדיי שליחים טובים. אנחנו זקוקים לזה תמיד, ולאור האירוע המדובר – אנחנו צריכים אותם יותר מתמיד.
• שאזכה להיות אמא שמחה ובריאה, עם כח פיזי, נפשי, רוחני וכלכלי, לגדל את ילדיי בנחת ובטוב.

והשמות הם:

דבורה פרידה בת נחמה

טוביה בן דבורה פרידה

לאה בת דבורה פרידה

מלכה בת דבורה פרידה

הדסה בת דבורה פרידה

נ.ב.

לא מדובר במשהו שיש לו פתרון מחר או בעוד שנה, ולכן לא יהיה תאריך יעד שבו אוכל להגיד אם הדברים הסתדרו לטובה. מאמינה שרק בעוד כמה שנים אוכל לדעת את הכיוון לתוצאה, כך שאני מיידעת שלא אוכל לעדכן בהתפתחויות בשלב הזה ולכן אפשר להזכיר פעם אחת ואפשר פשוט להכניס לתפילה היומית.

ולקינוח:

בזמן שאני כותבת את השורות האלו, הבן שלי קם ומתוך שינה הוא אומר לי "אמא, איזה ריח טוב יש בבית" והולך למטבח, טועם מהבראוניז שמצטננים לאיטם ואומר לי: "אמא, זה כל כך טעים. תשאירי לי למחר בבוקר כי אם אספיק לקום מוקדם אני לא רוצה להעיר אותך".

וזה בחורצ'יק מתוק שעבר שבוע לא קל במסגרת החינוכית שלו וחשבתי איך לתת לו כח, ורגע אחרי שהוא חזר למיטה, הוצאתי ניר מכתבים עם לבבות, וכתבתי לו כמה מילים מתוקות שישבו לו על הלב וייתנו לו כח לשבוע חדש ו… מתוק, שיחכו לו על יד הבראוניז.

לפני שתבקשו, הנה המתכון שמצאתי לפני קרוב ל – 20 שנה באחד העיתונים ומאז הוא הולך איתי.

להמיס:

300 גרם שוקולד

250 גרם מרגרינה/חמאה

2 כוסות סוכר (אני הורדתי בכמות)

כשהכל נמס, לכבות את האש ולהוסיף:

2 כפות קפה מומסות במעט מים

4 ביצים שלמות (לערבב אותן במהירות אחרת הן יהפכו לחביתה)

כוס וחצי קמח

כפית אבקת אפיה

חצי כפית מלח

כוס אגוזי מלך קצוצים (מומלץ)

אופן ההכנה:

מערבבים הכל לעיסה חלקה ושופכים לתבנית אלומיניום. לא צריך גבוה מידי.

הכמות מספיקה לתבנית אלומיניום רגילה אחת + אינגליש קיי אחת

להכניס לתנור שחומם מראש ל – 30 דקות בדיוק! על חום בינוני.

אחרי 30 דקות – להוציא להתייצבות מחוץ לתנור.

מומלץ לחתוך אחרי הקירור.

בתאבון!

מצ"ב התמונות של הבראוניז השרוף, הבראוניז החלבי (נראה שרוף, אבל טעים) ומצב הכלים.

השעה 3:47 בלילה.

זה הזמן שאני מעלה את התוכן לתוכנה שמדוורת בלחיצת כפתור לאלפי נשים ושולחת את מילותיי אל העולם בלי לדעת את מי הן יפגשו, ומה תיהיה ההשפעה שלהן.

לפחות אני יודעת שעשיתי את הדבר הראוי והנכון.

איתך, גם כשהכל נראה דפוק וחסר סיכוי (אבל תזכרי, זה רק 'נראה', ולפחות תמתיקי אותו בבראוניז טעים…)