משנה שם – משנה מזל

אתחיל מהשורה התחתונה: חזרתי לשם נעוריי, ומעתה שם המשפחה שלי הוא: רובינשטיין.

ועכשיו לפוסט:

כשקיבלתי את ההחלטה להתגרש, נושא שינוי שם המשפחה עלה בי פה ושם אבל לא הציק לי. אמרתי לעצמי שכשאגיע לגשר – אחצה אותו. לא היה לי דחוף לשנות, בוודאי ובוודאי לא כשיש לי עסק עם שם כל כך טוב, ב"ה, שלמרות שיש לו שם משלו, בשם "סוויטש", עדיין הוא מזוהה בשמי המלא.

אלא שאירוע אחד, לכאורה קטן, שאירע בחודש האחרון, גרם לי להבין שהמחשבות שלי והנסיונות שלי, לפחות בשביל הילדים שלי, לשמר קשר כלשהו עם המשפחה של אבא שלהם נגמר בצורה צורמת כל כך, שהבנתי שאני מבזבזת את זמני לשווא. שחבל על האנרגיות והכח שלי, שחבל על כל מחשבה שלא מתמקדת בילדיי ובי בלבד והבנתי שאני רוצה להתנתק לגמרי. (וכתבתי כאן עוד שורות ארוכות ומחקתי. אני צריכה להפסיק להוכיח ש'אני בסדר', ושכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה).

ומכאן עלתה גם ההרגשה הלא נוחה לשאת שם משפחה שהוא כבר לא חלק מחיי.

(גם כאן כתבתי כמה שורות ומחקתי. אני עושה עבודה להתמקד בי ולשחרר את כל השאר. זה קשה, אני מודה).

למעשה, לא הייתי עושה דבר כדי לשנות את שם המשפחה, בוודאי שלא לחכות חצי שנה בתור למשרד הפנים, אלא שתור שקבעתי כבר לפני חצי שנה כדי לחדש את הדרכון נקבע לי לחודש זה, ורק ערב קודם לכן הבנתי שבעצם יש לי הזדמנות לשנות את שם המשפחה בתעודת הזהות.

וכך עשיתי.

יום לאחר מכן ישבתי עם טובי, הבכור שלי בן ה – 12 לשיחונת. אמרתי לו שהחלפתי את שם המשפחה שלי ומעתה אני חוזרת לשם רובינשטיין. הוא הגיב בבהלה "אני לא מרשה לך להוריד את השלט שעל הדלת!" מיד הרגעתי אותו שאין בכוונתי לעשות את זה עד שכל הילדים יתחתנו. זה הבית שלהם, ושם המשפחה שלהם נשאר ואין לי שום בעיה עם זה.

רק כשהוא הבין שלהחלטה שלי לא תיהיה השפעה כלשהי עליו, הוא נרגע ואמר לי "יש לי רעיון: את יכולה להוסיף שלט נוסף על הדלת עם שם המשפחה שלך!"

שמחתי ש"הרעיון" הגיע ממנו.

גם עם לאה שלי, שחגגה 10 לפני כשבוע, ישבתי להסבר קצר.

גם היא חששה על השלט שעל הדלת, וגם היא קיבלה את ההבהרה שדבר לא ישתנה בחייהם.

יותר מזה, כשמסרתי שרשרת לתיקון וילדיי לא היו איתי, מסרתי בשם המשפחה החדש.

כשהייתי בקופת החולים עם אחת הבנות שלי, השתמשתי בשם "הרגיל", כדי לא ליצור דיסוננס ותחושות לא נעימות.

כעת, אני אמורה לשנות את שם המשפחה בכל כך הרבה עניינים, ואני מניחה שאעשה זאת בקצב שלי, ובעיקר בנושאים שאני מרגישה שהם בעדיפות ראשונה, אחד מהם זה כאן, בדיוור השבועי ובכל מה שקשור לעסק.

לכן, מעתה, תראו את שם המשפחה החדש, או גם את החדש וגם את הישן, או תראו רק את השם הפרטי מופיע, ועכשיו תבינו למה.

וכשאתם ממליצים הלאה, תוכלו להשתמש באיזה שם שתירצו. בסוף, אני מאמינה, כמו כל שינוי, גם השינו הזה יקרה במלואו.

אני רוצה לקוות שעם החלפת השם, ייכנס "מזל" אחר. בינתיים, גם בלי השם החדש, אני מרגישה שאני נושמת, רגועה רוב הזמן (תחושה חדשה מאד בחיי!), הורדתי הילוך בהרבה מאד נושאים, אני פנויה להקשיב למה שעולה בתוכי ולאפשר לכל מה שעולה מקום.

הפסקתי לכבות שריפות.

רק עכשיו, תוך כדי שאני כותבת את הפוסט הזה, 'נופל לי האסימון' שמתמצת את התחושה המרכזית איתה חייתי.

כן, כל מה שעשיתי 13 שנים זה לכבות שריפות שאף פעם לא נגמרו. עמלתי על שריפה אחת ופרצו עוד 10 מקבילות. לא היה נושא או תחום שלא הייתה בו שריפה. שריפות שאף אדם, לא גבר ולא אישה, צריך להתמודד איתן. בוודאי שלא עם כמה וכמה במקביל, ובוודאי שלא על בסיס קבוע, יומיומי, ולפעמים שעתי.

הפכתי ללוחמת אש. בלי הכשרה, בלי הכנה מוקדמת, בלי ציוד נכון, בלי צוות מסייע, בלי כבאית לטפס מעליה, בלי צינור מים לכבות את האש.

ככה, בידיים חשופות.

נגמרו השריפות בחיי בשלב הזה, והלוואי לתמיד.

כן, יש התמודדויות. והעובדה שיש גט לא קשורה בכלל לכל שאר העניינים שעדיין פתוחים, שקשורים למזונות ולרכוש. (כיום יש בתי דין שקודם כל עומדים על כך שיהיה גט ורק אחר כך כל השאר על מנת למנוע עגינות), אבל הם נעשים בשעות בהן הילדים כבר ישנים, כשאני לא נוגעת בענייני עבודה ומתפנה כל כולי לבית.

הפסקתי להיות לוחמת אש והלוואי בקרוב אפסיק גם להיות לוחמת בכלל.

הרבה דברים שלא האמנתי שיקרו – קורים בשבועות האחרונים, רובם טובים. אחד מהם, משמעותי מאד, אפילו בגדר הגשמת חלום של ממש ואני נושמת את ההגשמה הזו כל יום. משתעשעת במחשבה שעד לא מזמן החלום הזה היה בלתי אפשרי. נכנסת למיטה ואומרת "מזמור לתודה" ומזכירה להקב"ה שאני מתרגשת מהטוב שאני מרגישה. והלוואי בעוד כמה שנים אוכל לשתף את העוקבות והעוקבים שלי מה היה החלום הזה שמוכיח שהקב"ה אף פעם לא טועה וכל פיפס פה על האדמה היה מחושב הרבה קודם לכן בשמים.

חוזרת להרגיש בדיוק את התרגום של שם המשפחה "רובינשטיין", באידיש: אבן יקרה.

בימים אלו אני מכשירה מזכירה חדשה למרכז שלי, ואחרי שהיא תיכנס לעבודה אני מקווה לחזור לפרוייקטים שהפסקתי באמצע, כמו "שיחות סוויטש" (פודקאסט בענייני שינויים) וחלום אחד גדול מאד שכל אחת ואחת שקוראת אותי תרוויח ממנו.

הלוואי שאזכה גם לזה.

אגב, רגע לפני סיום הפוסט אני מבינה משהו נוסף:

כתבתי שהפכתי ללוחמת אש במובן הכי פשוט של המילה וכל הכוחות והיכולות והאנרגיה שלי הופנו לטיפול בה, ואני מבינה עוד יותר איזה פלא זה ועד כמה לא מובן מאליו בכלל שעם הטירוף הזה גם הבאתי לעולם 4 ילדים, פתחתי עסק שהתרחב וגדל עוד ועוד ושאני איפה שאני היום מבחינה מקצועית ועסקית!

תודה ה' על הגנטיקה והחינוך של ההורים שלי, שלימדו את כולנו, כל שמונת ילדיהם, לשים בראש הערכים שלנו: אמונה, נחישות, התמדה, חתירה קדימה, מוכנות לעבודה קשה ומאומצת!!! והערכה לכל מי שמוכן לעבוד קשה (בכל זאת, "קשה" ופולנים זה מילים נרדפות, הלא כן?).

שניהם אנשי עמל שגם בגילם המאד לא צעיר (תחשבו לבד…) ממשיכים 'לעשות' ומתעקשים "לעשות לבד!" כל מה שרק אפשר למרות שהם לגמרי יכולים וצריכים להיעזר באחרים.

והנה, אני חוזרת לשאת את השם שלהם בגאווה לא מבוטלת. הסיבות לא שמחות, אך אני מתמקדת בדברים השמחים שקורים כתוצאה מהסיבה הלא שמחה.

איתך, גם בשם החדש-ישן

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי